בנושא
בכרם
חדשות
 
לישון בשמונה / בלייט
בביכורים מאז ט"ו טבת ה´תשע"ה

לישון בשמונה

הספסל היה קריר עדיין, סימן שאף אחד לא הספיק לתפוס אותו היום.

אחר כך הוא ראה אותה.

היא לא הייתה צעירה ממנו בהרבה. אולי אף מבוגרת. אומרים שנשים מזדקנות מהר יותר, אולי הגיל אשם בכך.
"זה הספסל שלך?" שאלה בנימוס.
עוזיאל חייך, אף שלא היה בכך שום דבר מצחיק.
"אני יושב כאן כל יום, אם זאת כוונתך". אמר בטון זהיר. בשלב הזה, הוא עדיין הקפיד על רשמיות איתה. אחרי הכול, הוא לא ידע עליה דבר, והיא ידעה רק על כך שיש ספסל בבעלותו.
"אכפת לך אם גם אני אשב כאן?" היא כבר עשתה זאת. קבעה את מקומה בקצה הספסל וחייכה אליו. "אני דרורה."
היה לה קול צרוד. כשהיה צעיר, חיבב את הקול הזה- מחוספס ומסתורי. אבל בצרידות שלה היו רק עייפות ועודף שנות חיים.

"רואה את חבל הכביסה הזה?" היא הרימה את ראשה בצייתנות לכיוון אליו הורה לה. "האישה שמתגוררת שם עומדת מולו כל ערב ולא עושה כלום. סתם בוהה בחבלים. מוזר, לא?"
לא היה שום דבר מוזר בחבל ההוא, אבל הרחוב היה שקט רוב הזמן והוא היה מוכרח לייצר תעלומות.
"אולי היא מתלבטת מה לתלות עליו, אולי היא רוצה לתלות את עצמה ולא מעזה". שיערה דרורה.
הוא  העיף בה מבט חרד. "לא נראה לי..." התחיל, וכשראה את חיוכה חזר בו מיד.
אז עוד לא הכיר אותה.
בחור צעיר חלף על פניהם, כתפיו הדקות שחוחות בלאות ועיניו מעומעמות.
"יש גם צעירים שהחיים נמאסו עליהם,"  ציין עוזיאל כשהבחור התרחק מטווח השמיעה.
"רואה את הבחורה הזו?" ידה הרועדת של דרורה הצביעה לכיוון נערה יפה ששיחקה בפלאפון שלה. "היא בדיוק סירבה לו. היא מעדכנת עכשיו את כל החברות שלה שהצליחה סוף סוף לומר לו 'לא', והשאירה אותו בלי שום סיבה לחיות".
"אני לא בטוח..." ניסה עוזיאל להתנגד. "לא ראיתי שהם שוחחו קודם בכלל". אבל שוב גילה מאוחר מדי את החיוך האיטי שלה ונכנע מיד.
גם אז עוד לא הכיר אותה ממש.

אחר כך במשך רבע שעה אף אחד לא עבר שם ושניהם שתקו. ואז הגיחה מקצה הסימטא אישה צעירה, דוהרת קדימה ומתנשפת בקוצר נשימה.
"השאירה סיר על האש". פלט עוזיאל וגילה שהוא גאה בעצמו.
דרורה רק חייכה, עיניה צופות אל תמונות שהוא לא הצליח לראות.
"היא חושבת שבעלה עומד לעזוב אותה". אמרה ברוך. "הוא התקשר והודיע שאין לו כוח יותר והוא הולך. היא רצה, כי היא חושבת שפנים מול פנים היא תצליח לשכנע אותו טוב יותר".
עכשיו הוא רק הביט בה, בוחן את הצער שקימט עוד יותר את זוויות עיניה. "מסכנה". לחש בהזדהות.

בשעה שמונה דרורה נאחזה במשענת הספסל ונעמדה. "מאוחר." הזכירה לו והרימה את ראשה אל השמיים. כחול עמוק ושקט. מזכרת קלושה מהשמש. הוא הנהן והתרומם במאמץ. בבת אחת נראה הרחוב שגרתי ומשמים. הוא רצה לומר לה שמחר גם ישב  שם כמו היום וכמו אתמול. יאסוף חוויות כדי לחשוב עליהן לפני השינה.
רצה לבקש שתגיע גם היא. אבל לא העז. היא הייתה אשליה קסומה. נצנוץ מהיר שבא והולך. לא הייתה לו זכות לקוות שתישאר.

"גם אתה הולך לישון בשמונה?"
עוזיאל הנהן ברצינות. "כן, צריך לישון הרבה. בגילנו מוכרחים הרבה שעות שינה כדי לתפקד כמו שצריך".
"שטויות." דרורה הניפה את ידה בביטול. "פשוט אין לנו מה לעשות חוץ מזה." .

הבוקר ניער אותו מוקדם מתמיד. הוא נורה מהמיטה בזינוק, למרות שלא מיד זכר מדוע. בדרך כלל העביר את הבקרים בטקסים קפדניים וממושכים. תפילה ארוכה ומדוקדקת. מנוחה.  למזוג מים לקומקום. להרתיח. לצפות בבועות העולות בו, ורק אז לקחת כוס ולהכין את התה עצמו.

אבל היום הזה, הייתה סיבה למהר. להתארגן בחופזה ולצאת אל הספסל שלו. כי אולי בכל זאת לא הייתה דרורה רק חלק מהחלומות.

היא לא הייתה שם. הוא בלע במהירות את האכזבה, לא מאפשר לה להותיר בו מרירות מעיקה. הוא התעורר מוקדם היום, זהו תרוץ מספק לישון אחר הצהריים.
שני גברים בחליפות חצו את הכביש. הוא צפה בהם במעומעם, כמו תמיד. כמו לצפות בסרט מוכר עד ייאוש. רק לדעת שהוא שם על המסך, לא ממש לראות.
אבל זה היה טוב יותר מכלום. כי כשהרחוב היה ריק, הוא היה מוכרח לבחון שתי חתולות שטיילו מאחוריי בניין. אחרת ייראה הנוף כמו תמונה נטושה ודוממת.
"למה שלא תעבור לספסל הנגדי?"
ליבו זינק למעלה וחזר למקומו, מקפץ בהתלהבות.
דרורה התיישבה לצידו, רעננה ומתעניינת. "כי..."  למה לא באמת?
"התרגלתי כבר. זה הספסל שלי, את מבינה". הוא חייך אליה, אולי השימוש במילותיה שלה ישכנע אותה.
"אז אם תשב בספסל השני יהיו לך כבר שני ספסלים". טענה בפשטות. הוא לא מצא טיעון הגיוני בתגובה, אבל בכל זאת קיווה שלא תאלץ אותו לזוז משם.
"רואה אותו?" הוא הרים בזמן את מבטו. עובר האורח היה בגיל העמידה, זקנו פרוע ופניו מכווצים בריכוז.
"הוא חושב על משהו", הסיק עוזיאל בתבונה, והביט בדרורה בציפייה לאישור.
היא רכנה  אל אוזנו. "הוא מתכנן רצח!" אמרה בלחישה דרמטית. עוזיאל נרתע בבעתה. "אבל הוא לא יצליח." חיוך קל ומלא שמחה לאיד התפשט על פניה. "יתפסו אותו עוד לפני המעשה. וזה טוב, לא מגיע לאשתו למות".
לאשתו. אפילו את זהות הקורבן היא ניחשה. הוא התרשם.
ושוב חלף היום במהירות, בהיר וקורן ומסקרן. הם התחלקו בכריכים שדרורה הביאה, צחקו וציירו קווים צבעוניים לחייהם של אנשים אפורים.
הוא היה בטוח שאפילו בגיל ארבעים לא חלפו עליו הימים בעליצות מרנינה כזו. "אני מרגיש צעיר שוב". אמר לה וחיכה שתשמח. אבל פניה קדרו בבת אחת.
"אל תתחיל עם זה," הזהירה אותו. "זה משפט שרק זקנים אמיתיים אומרים".

חודש. חודש שבו הייתה משמעות לבגדים שלבש לפני היציאה, הייתה סיבה לאכול במהירות ארוחת בוקר, מאה דברים חדשים לחשוב עליהם לפני השינה ואלף סיבות לחכות לשחר חדש.

ביום שלישי היא לא הייתה שם. הוא חיכה לה שעתיים, השמש הלהיטה את ספסל המתכת ורק שלושה אנשים מיהרו להימלט מהרחוב. ושלושתם פשוט רצו להגיע הביתה למזגן. לא הייתה שום סיבה נוספת לבהילות שלהם. עוזיאל היה משוכנע בכך.
הוא הביט בעייפות בשמיים הבוהקים. חם.
בסוף הוא תלש פרח בר מכוער וצעד לכיוון הבית שלה. אל המקום אליו היא הולכת מדי ערב.
היא לא פתחה מיד. הוא שמע אותה מזיזה חפצים ברעש, גוררת רהיטים וטורקת דלתות. עוזיאל נאנח. סדר  היום שלו, מעולם לא כלל פעילויות כאלו.
"כן?" היא פתחה את הדלת והביטה בו בציפייה.
"הבאתי לך את זה". הוא הגיש לה את הצמח הקוצני. הוא באמת היה מכוער.

"תודה."
היא הניחה אותו בתוך אגרטל ריק ממים. צודקת. אולי הוא יהיה יפה יותר כשימות.
"זה הכול?"
 כן. לא היו לו עוד פרחים לחלק.
ארגזים מילאו את מסדרון הכניסה ושני תיקי בד גדולים. דרורה עקבה אחרי מבטו.
" ארגון של קירוב רחוקים הזמין אותי למסע לפולין. בתור מלווה, שאספר על החוויות שלי, אתה יודע".
לא. הוא לא ידע. היא נראתה צעירה מכדי להיות ניצולת שואה.
משהו חמצמץ הציף אותו, והוא הרכין את ראשו מפני גל של ייאוש צובט. פולין. וקבוצה של נערים צעירים ייתלו בה עיניים ויאזינו בהשתוממות לסיפורים שלה. והם יהיו מרתקים, הוא יודע.
"תספרי להם סיפורים אמיתיים?" השאלה נפלטה מפיו עוד לפני שחשב עליה.
דרורה חייכה בעצב. "לא הייתי יכולה להמציא אותם". השיבה ברכות.
הוא בלע את רוקו.
"אז אני לא אפריע לך". הוא נסוג מהדלת ויצא אל הרחוב השרבי.

הבית שלו היה דומם וריק עד כאב. היה חם בשביל תה.
כל כך הרבה חוויות היא תאסוף שם, בזמן שהוא יבהה בשעות החורקות של ימיו. הוא יילך לישון בחמש אחר הצהריים, כי לא יימצא דבר לעשות עד הלילה. הוא יסב את ראשו אחרי דמויות חולפות על המדרכה, ולא ייראה בהם דבר מלבד דמויות חולפות.
דמעות דקרו את עיניו.
 בכל זאת ירד לרחוב. הוא לא ידע מתי נוסעת דרורה. לפני שלושה ימים ראה אותה בפעם האחרונה. או שלושה נצחים, מי סופר.

 

 אישה צעירה חיפשה משהו בתיק שלה. דרורה הייתה יודעת מה. לו, לא היה שום מושג. הוא השעין את ראשו אחורה ורצה שיהיה לילה. שיהיה בוקר. שיהיה צהריים.
שתהיה דרורה.

"לא היו מספיק נרשמים". הקול הזה. הצרוד והמחוספס, קרוב מעל ראשו. הוא הביט בה בזהירות.
"ביטלו את הנסיעה". היא התיישבה לצידו בזרועות שלובות. אי שם הסתתרה אכזבה צורבת מאחוריי הפנים השלוות, הוא היה משוכנע.
דרורה הייתה שקטה הפעם, עיניה צופות קדימה בלי לראות דבר.
עוזיאל היסס לרגע.
"את יודעת מהי האישה הזו שיושבת כאן על הספסל?" שאל אותה ברצינות.
"מה?" היא לא התעניינה.
"היא הייתה אמורה להישלח למחנות ריכוז. לתאי הגזים. לתוך גדרות התיל. אבל היא ניצלה ברגע האחרון".
 



זקנים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבלייט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט טבת ה´תשע"ה  
יופי שאת כאן |פרחים וכאלה|

זה נוגע ללב.
נראה לי שזה הלך לכמה כיוונים שונים, מנוגדים אפילו, ולא הצליח להחליט לאן בדיוק.
בהתחלה היה לה חוש הומור שחור משחור שהוא למד להכיר, אחר כך זה היה נראה כמו השלכה, שהיא משליכה מפגיעה שהיא עברה על העוברים ברחוב, היה נראה שאנחנו הולכים לקראת גילוי על העבר הכואב שלה ואולי יהיה סוף מנחם ומשמח (שלא לומר קיטש...) ואולי זה ילך לכיוון האכזבה והכאב, ואז פתאום הגיעה השואה...
משפט הסיום היה לי קשה. לזרוק כזה דבר... לא יודעת, לא היה נראה לי אמין.
כ´ טבת ה´תשע"ה  
הסיפור עורר בי.

מעבר לכך מסכים למה שכתבה שיר אחרי הגשם. נקודת המבט של דרורה על האירועים ברחוב גורמת לתחושה שהיא מספרת את הסיפור שלה, וכמו ששיר אמרה הקורא מצפה לגילוי הגדול, ואיננו. וגם קצת חסר סוף.
בכל אופן אהבתי את השילוב בין החמיצות בחייהם למתיקות שבמפגש שביניהם.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד