בנושא
בכרם
חדשות
 
שמות / ילד, גדול.
בביכורים מאז כ"ז חשון ה´תשע"ה

יש לי חבר רגוע. מה זה רגוע, גופה תזזיתית לידו. קוראים לו שליו, לחבר הזה שלי, וכולם מתפעלים מכמה שבמקרה שלו ברור שנזרקה נבואה בהוריו כשהיה בן שמונה ימים. האמת הרבה פחות מזהירה מהתיאור המלבב הזה. האמת היא שהשם של שליו ניתן לו בטעות. ההורים של שליו רצו שם ייחודי, אבל גם תנכי. כזה שמחובר לעבר, אבל גם נטוע בהווה. שם של מנהיג, הוסיף אביו דוד. שם חזק.
 במשך שמונה ימים התלבטו אבא ואמא של שליו בין נחשון לאיתן, עד שבסוף התפשרו על כלב. לא יודע איך זו הפשרה, אבל הרבה דברים אני לא יודע. אני רק החבר. בכל מקרה, כשהמוהל אמר "וייקרא שמו" ודוד, האבא, לחש "כלב", המוהל הזדעזע. אתם מבינים, פשוט המוהל, הרב אליעזר קטורזה, היה גם מקובל (הסתבר אחרי כמה שנים שהוא גם קיבל דברים מכל מיני טיפוסים מפוקפקים). הוא לחש בדחיפות לדוד שכלב הוא שם שמלא באנרגיות שליליות, שיימצא שם אחר, ומהר. בלחץ הקהל המכחכח וצקצוקי הלשון חסרי הסבלנות הוא שכח מאיתן, מנחשון, מהתנך ומהמנהיגות, וסינן "שליו". הרב קטורזה קרא אחריו בקול גדול, האישה היולדת התעלפה מאחור מכל הסיבות הלא נכונות, וכך אולי נגזר גורלו של שליו, החבר שלי. חבר טוב, אבל זה קצת קשה עם אחד שלא נלחץ מכלום. שלא מראה פחד, או כל רגש אחר, לצורך העניין.
גם בטקס סיום י"ב, כשכולם בכו והתחבקו, הוא לא זז. אפילו שכולם התפרקו. ואפילו ששקד החברה שלו, שהייתה הילדה השלישית הכי יפה בבית ספר, עמדה לעבור לחול. ולא סתם לחופשה. לעשר שנים, לשליחות,  למרות כל זה הוא רק חייך ברוגע מרגיז שבא פשוט לנער  את הילד השליו הזה, עד שייצא איזה רגש, או לפחות איזה אסימון שנשכח שם מתישהו.
אם כבר מדברים על שקד, היא הייתה חברה שלו, והחברה הכי טובה שלי. אני אהבתי אותה, כנדרש מכל מעגל רומנטי פרוזאי מסובך. הרבה יותר ממנו אהבתי אותה, זה בטוח. הרי היא כל הזמן בכתה, על הכתף שלי, שהוא לא אוהב אותה, ושהוא רק אומר שכן. ואפילו אם היא תמות הוא לא יבכה. פעם אחת היא צעקה עליו שהוא רובוט, שאין לו רגש בכלל, שהוא סתם אומר שהוא אוהב אותה אבל אם יפתחו לו את הלב יהיו שם רק שלטי חוצות מפורקים ומילוי פרווה. דבר כזה אמור לרסק כל אחד, בטח כשזה בא מבחורה כמו שקד. יפה, מצחיקה, טובת לב כזו, עם שפתיים שמתעקלות אחורה במקום למעלה כשהיא מחייכת לתוך שתי גומות שהייתי מוכן לעבור לגור שם אם הייתי יכול. כל אחד היה מתרסק מהאשמה כזו ממנה, אבל שליו רק הסתכל לה בעיניים בשקט והיא נמסה לתוכו כמו תמיד.
הייתה פעם ששקד ביקשה ביקשה שנעשה ניסוי. היא אמרה שזה רק בגלל שאני כזה חבר טוב, שהיא בחיים לא הייתה מבקשת את זה ממישהו אחר. אז אם אני יכול, רק אם זו לא בעיה, לנשק אותה באיזה מסדרון בבית ספר, כדי ששליו יעבור שם וכאילו במקרה יתפוס אותנו, ו"נראה אותו שליו עכשיו" אמרה, כמעט כל כולה נמתחת לתוך הגומות הגומות האלה. עשיתי את עצמי כאילו אני מתלבט כדי לא לצאת פתטי, ואז הסכמתי בחצי חיוך חצי אנחה, הכל בשביל הגומות האלה. להיבלע בהן.
כשזה קרה היא הייתה ממש לחוצה והזיעה בכפות ידיים וזה בכלל לא היה כמו שחשבתי שזה יהיה. היא לא עצמה עיניים ולא התקרבה אליי לאט לאט בחיוך לוחש סוד. היא עמדה שם, כוססת ציפורניים, כאילו עומדת להתחרט על הרעיון. כששמענו  צעדים שלווים מעבר לפינה היא תפסה אותי כמעט באלימות בצוואר והצמידה את השפתיים שלי אליה. זהו. כששליו הגיע, היא מיהרה להתנתק ממני - קצת מהר מדי לטעמי - והתנהגה קצת מופתעת מדי והרבה אשמה מדי.
הבחור היה בן 16, ולפי כל חוקי ההתבגרות המקובלים הוא היה אמור להשתגע ולצרוח שהוא יהרוג אותי כמו שהוא ראה באיזה סרט מתח זול ולהתיז המון רוק. אבל הוא בסך הכול הסתכל עליה, היטה קצת את הראש שמאלה, כאילו בוחן איזה בעל חיים נדיר, ואמר שהוא מאוכזב. רבאק, הבחורה מנשקת את חבר שלו מול העיניים והוא אומר שהוא מאוכזב. מאוכזב של מבוגרים כזה, כאילו היא חזרה הביתה מאוחר או משהו.  אני זוכר שהתפללתי, שצעקתי לכל האלוהימים של כל הדתות שהיא תתחרפן מזה, שהיא תזרוק אותו ונהיה יחד כמו בכל הפעמים שחלמתי על זה במקום להירדם, וזה יהיה כמו סרט רומנטי דביק כזה. אבל לא. היא רצה אליו בוכה כמו תמיד, נמסה לתוכו, והתנצלה והוא חיבק אותה ברוגע, ולא אמר שהוא אוהב אותה או כועס או כלום.
אז הבנתי שזה לא היה מבחן של שקד לשליו. זה היה מבחן של שקד לעצמה, לראות אם היא מסוגלת בלעדיו. והיא נכשלה לגמרי, בלי שום ספק.

ככה בסוף י"ב, הוא עמד שם בפינה כמו סלע, ולרגע חשבתי שבכלל היה צריך לקרוא לו צור. הוא ניצב שם, שקט, והיא בוכה מספיק בשבילה, בשבילו. מספיק גם בשבילי, אבל אני לא נשאר שליו. אפילו לא קרוב. קוראים לי יצחק, בלי שום סיפור פיקנטי, סתם על שם איזה דוד רבא שמת בשואה, וחברים שלי קוראים לי יצחק. כולם. זה נחמד, אבל קצת מאכזב. כאילו אין לי חברים קרובים יותר או פחות. אין מישהי שקוראת לי איציק או חבר טוב שקורא לי בשעשוע איצקו. יצחק של כולם וזהו. אז אני לא צוחק, אני בוכה בשקט. על שקד, על שליו שלא אוהב אותה באמת, ועליי. על יצחק, רק יצחק שלא יוכל לעולם לטבוע יותר בגומות של שקד, או שאק כמו ששני, (החברה הטובה של שקד, שפעם יצאתי איתה רק כי שקד ביקשה, ובאמת היה ממש נחמד אבל זהו,) קוראת לה.
ואז משהו בבכי שלי מדליק את שליו. הוא מסנן קללות בשקט, עד שהסכר נפרץ והוא צועק, מקלל, בוכה את כל התסכול השליו הזה שלו, על השקט שבלב שלו ועל כמה שהוא אוהב אותי ולא רוצה לפגוע בי, ושהוא לא יכול לבטא את זה ושתלך שקד ושתלך כל השלווה שבעולם רק שהוא לא יפגע באף אחד  יותר עם הרוגע הזה שלו. אחרי זה הוא סתם צועק הברות מקוטעות בדמעות. במשך שלוש שעות הוא צועק וכולם בוהים בו בהלם, אף אחד לא מעז לעצור את השטף שלו. שטף של סכר שנפל אחרי שמונה עשרה שנה. כשהוא מסיים כבר אין לו גוף, זה קצת מלחיץ אבל מה שנשאר ממנו זה גוש טהור של שלווה ושקט, שקט כמו המוות ויפה כמו פריחה של שקדייה. אגב, שקד כבר נסעה, כדי להספיק את הטיסה שלה, והם לא הספיקו אפילו להיפרד, והיא נסעה משם עם החיוך הולך אחורה לגומות כמו תמיד, גאה בפיצוץ השליו שלה, ואני צוחק וצוחק ולא יכול לעצור.



אהבה התבגרות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לילד, גדול.
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ כסליו ה´תשע"ה  
זה לא מהודק, ומשהו בעיסוק התמידי בשמות לא סגור לי (כאילו עיסוק צדדי מדי בשביל סיפור קצר שכזה), אבל הקונפליקט הבסיסי ומשהו בצחוק של הסוף נתן לי איזו תחושה נכונה. יופי, זה מצוין. קצת מהודק יותר וזה היה מושלם לז´אנר.
ג´ כסליו ה´תשע"ה  
כתוב שונה, ומיוחד
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד