בנושא
בכרם
חדשות
 
לא תבושי / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז ו´ חשון ה´תשע"ה

ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך?

יְרוּשָׁלַיִם כְּבָר לֹא שׂוֹרֶפֶת מוֹעֲדוֹנִים כָּל כָּךְ מַהֵר.
הִיא אוֹמֶרֶת: "אֲנִי אַצִּית!" אֲבָל כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁהִיא לֹא.
הִיא כְּבָר לֹא יַלְדָּה בַּת שְׁבַע עֶשְׂרֵה שֶׁמַּאֲמִינָה בָּאַהֲבָה וּבַלַּהַט,
הִיא בַּחוּרָה מְבֻגֶּרֶת שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת בִּשְׁבִיל לָקַחַת. אָז
הִיא מְחַלֶּקֶת
אֶת בָּנֶיהָ
וְשׁוֹתֶקֶת.

יְרוּשָׁלַיִם הִיא סְטוּדֶנְטִית עֲיֵפָה. כְּשֶׁאוֹמְרִים לָהּ "הִתְעוֹרְרִי,
הִתְעוֹרְרִי!" הִיא מְכַבָּה אֶת הַנּוּדְנִיק
וּלְאַט, לְאַט מִידַי, מַתְחִילָה לְהִתְהַפֵּך.
בְּעֶצֶם, עַל כָּל הַפָּשְׁקֵוִילִים שֶׁלָּהּ
הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב בְּאוֹתִיּוֹת עֲנָק רַק
מִלָּה אַחַת: "אֲיֶךְ?"
(מְנֻקָּד. שֶׁיֵּדְעוּ
שֶׁלֹּא עָלָיו אֲנִי כּוֹעֶסֶת.
עָלָיו אֲנִי רְגִילָה. אֲבָל הִיא - - )

אֵיפֹה הִיא, יְרוּשָׁלַיִם?
שֶׁתָּקוּם כְּבָר, שֶׁתָּאוֹר, שֶׁתַּעֲמֹד כְּבָר עַל תִּלָּהּ.
שֶׁגְּאֻלָּה. אֵיךְ אַתְּ יְכוֹלָה שֶׁלֹּא, יְרוּשָׁלַיִם, אֵיךְ אַתְּ לֹא
מִתְנַעֱרֵת (כְּמוֹ כֶּלֶב שֶׁיּוֹצֵא מְהַלִיפְתָּא וּמָתִיז רְסִיסִים
עַד שֶׁהַפַּרְוָה שֶׁלּוֹ מִתְיַבֶּשֶׁת). אַלְפַּיִם שָׁנָה וַעֲדַיִן
שׁוּעָלִים הוֹלְכִים בָּךְ
אֵיךְ אַתְּ לֹא מִתְבַּיֶּשֶׁת





© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ חשון ה´תשע"ה  


[ואם בכל זאת:
- ... אָז / הִיא מְחַלֶּקֶת / אֶת בָּנֶיהָ / וְשׁוֹתֶקֶת.

- לגבי כעס עליו אני דַּי טעון, אבל לא אפתח את זה פה.
- אני מרגיש את הסוגריים האחרונים כקצת נדחקים שם. יכול להיות שכדאי לוותר גם על חריזה של סוף בית ולא לדחוק.

- ואת כותבת היטב, ויש לומר, די מהר. נראה שנובע ממך באופן טבעי - לפחות הרבה יותר ממני.]

בשורות טובות לכל עמ"י.
ז´ חשון ה´תשע"ה  
אבל אני לא אוהב שירי עייפות, הם תמיד מרגישים לי דומים כל כך בעייפות שלהם. כאילו עייפות זה דבר אוניברסלי שכולם חולקים במילים שונות. חברה לי בהם מאוד טביעת אצבע אישית של האדם שכתב.

אבל זה לא אומר שהשיר הזה לא יפה מאוד בעיני.

(ואולי זו סתם הרגשה של צעירות)
ז´ חשון ה´תשע"ה  
מאד מאד.
איזה דימויים מקסימים, ואיך אפשר להזדהות איתם אחד לאחד. פשוט מדהים וכואב ונכון.
זה מאד אקטואלי ועכשוי, ועם זאת ממש לא זמני, כאילו נצחי ונכון תמיד. (איך לא הומלץ??)
והסוף.
ח´ חשון ה´תשע"ה  
אמרה. כל מילה
והסוף הסוף.......
תודה.
ח´ חשון ה´תשע"ה  
זה שרט אותי קצת
את פוגעת בול.

_

יְרוּשָׁלַיִם הִיא סְטוּדֶנְטִית עֲיֵפָה. כְּשֶׁאוֹמְרִים לָהּ "הִתְעוֹרְרִי,
הִתְעוֹרְרִי!" הִיא מְכַבָּה אֶת הַנּוּדְנִיק

(אבל לא תהיה מאושרת ממנה בטקס הסיום.
במהרה בימינו אמן.)
ח´ חשון ה´תשע"ה  
כתבת את זה חי וכמעט כפנייה אינטימית. כל כך לא אידיאולוגי, מלא פאתוס ומנותק. על הדרך, ממש החיית את ירושלים.
ואת, את כבר סטודנטית עיפה?
הערה בונה - כן היה אפשר להדק יותר את השיר.
תודה
ח´ חשון ה´תשע"ה  
את טובה, את יודעת? אשפית מילים. השנינויות המטאפוריות פה הן משהו אחר. ירושלים המתעוררת שמכבה את השעון, הפשקווילים, הכלב שיוצא מהרחצה ומתנער - שזה הרי הפוך מההתנערות הרגילה, שקורעת את השלשלאות כמו שמשון אצל הפלישתים - והמועדונים, והעייפות. הו, העייפות.
---
[ובינות כל זה: אני חושב שלשש הצביע על משהו נכון. זה מרגיש לי כמו שיר עייף. עייף באמת, לא רק מדבר על דברים באיזה יאוש. הוא כתוב ביאוש של עצמו. כאילו צועק, ובאמת מותש כבר, ואין לו כח. והוא לא מהודק בקצוות, והוא קצת צועק דברים שאולי היה מוטב להשאיר מאחורי הקלעים, ובעיקר היה נראה לי שמשהו בו נחפז מדי לצאת אל האוויר. אני, כמובן, לא יודע מתי הוא נכתב, זו רק התחושה שלי. אולי בגלל השורה בסוף, 'איך את לא מתביישת', שמשהו בה ישיר מדי. כאילו רצית לצעוק רק את זה, ובנית איזו הכנה לשורה החשופה הזאת.

אגב - למה 'איך' היא טרוניה או כעס על מישהו? לכאורה כעס על אלוהים היה צריך להכתב 'אייכה'. אבל באמת אינני יודע. וגם המילה 'מידי' מכילה יו"ד מיותרת.]
---
ואיזו מילה יפה זו, 'תָּאוֹר'. כמו תריס שנפתח ומכניס קצת אויר ואור אל החדר.

תודה על זה.
ט´ חשון ה´תשע"ה  
קודם כל תודה. וכיף ממש לפתוח כך את השבוע.


לקחת אותי לרגעים מאד גדולים,
ויש בו תסכול שבא מכמיהה שאין לה סוף
וככה זה, להראות לו שכבר נגמרה הסבלנות ומיצינו את התקווה ואת האכזבה ואת התפילה עליה כל קטע שני בתפילה
ואת המבט אל הר הבית שנדקר בשועלים ואמהות וילדים וכדורגל
סכין בלב.

הוא יגאל אותנו בקרוב. ותודה לך

(וכשמדברים על ירושלים מי בכלל שם לב שלכל השאר)
ט´ חשון ה´תשע"ה  
רק מה"שתיאור" לבד קנית אותי. איך במילה אחת הבאת לכאן את הפסוק שהוא בעיני אחד היפים בתנ"ך, ששנים אני מנסה לכתוב אותו ולא מצליח כי הוא כבר כתוב כל כך טוב.
ואת עוד מוסיפה את הגשש ואת מישהו לרוץ איתו (זיהיתי נכון, נכון?). מה צריך יותר?
י"א חשון ה´תשע"ה  
אם ירושלים אי פעם תוארה ככה.
בכל השירים והיצירות על ירושלים, שתמיד היה מושא מפרה מאוד לאומנות, אני לא יודע אם אי פעם דיברו אליהם כך, בהאנשה כזו, בכנות כזו, בתביעה כזו.
הדימוים כמו נגזרו מלב ליבו של היום יום וזה רק מגביר את חוזק הצעקה על ירושלים, מעין סימן תמיהה שכזה, איזו זעקה שבוקעת, שכבר אי אפשר לשמור בבטן ולכן היא לא נוסחה בצורה קפדנית עם טענות מסודרות יפה בסעיפים אלא פשוט מתפרצת החוצה.
לא טעון על הכעס "עליו" כמו קודמי שהגיב לפני אבל אני כן חושב שא-לוהים נכנס לפה בלי להתאים עד הסוף, זה מסיח מעט את הדעת ממרכז השיר ודווקא בגלל שהשיר כתוב בכזה להט ובשטף כזה הזריקה שזרקת אותנו בשיר ליחסים עם א-לוהים קצת מוציאה מפוקוס.

"שֶׁתַּעֲמֹד כְּבָר עַל תִּלָּהּ.
שֶׁגְּאֻלָּה." מדויק ביותר, מאוד מאוד.

עוד מנסה לחשוב האם חוסר הנקודה בסוף מהותי.

תודה על הכנות.
י"א חשון ה´תשע"ה  
זה לא חוקי, לכתוב על ירושלים-אישה. איך זה לא יכול לנחות ישר ללב ולהציף את כל הגעגוע, האכזבה והפגיעוּת.

אני אוהב את החרוזים המתחבאים כאן. טוב, כמובן כשאני מוצא אותם.
זה לא היה לי עייף או מיואש, זאת הקריאה להתעוררות. אולי נואשת, אבל לא מתייאשת.

הִיא בַּחוּרָה מְבֻגֶּרֶת שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת בִּשְׁבִיל לָקַחַת
^ הכי כואב. איי. שתתעורר, שנתעורר.

[טכני בקטנה, אבל בכל זאת. הסוגריים שאחרי ה'איך' - מן הסתם הם חלק מבשרו של השיר, אחרת לא היית כותבת את זה שם. אבל אפשר להפריד. וגם כי הדיבור שם הוא יותר אישי, ופחות רהוט כמו שאר השיר.
מי אני, ממציא לאחרים הערות על שירים. חוזר לשתוק. אסכם בתודה.]
י"ז חשון ה´תשע"ה  
תודה לכולכם..
הלוואי שהשיר הזה יפסיק להיות רלוונטי. :(

אלעזר, האמת שזה היה הפוך. קודם היה שם הכלב המתנער, שהוא אחת התמונות הירושלמיות שלי, ואז בא הסוף וסגר אותו מלמעלה, כמו מכסה. אבל אני יכולה להבין למה זה יראה מאולץ למישהו שלא ראה מישהו לרוץ איתו. בכל אופן, תודה.

לביא, זו נקודה מעניינת. השיר הזה, עבורי, הוא הרבה יותר שיר של זעם מאשר של עייפות. מעבר לעובדה שאני, כמובן, עייפה נורא, והגיוני שזה ישתחל בין המילים. אבל יש כאן בעיקר כעס על הסטטיות הזו.
אם עייפות זהה כשכותבים אותה, מה תגיד על ייאוש? על, כמובן, אהבה?

שירה, משה - תודה לכם, מאד. מחמם את הלב.

הנקודה האהובה עלי (), אני חוששת שטקס הסיום במקרה שלנו יהיה לא פחות מגאולה..

רטט, אם הבאתי אותך לביקור, באתי על שכרי.. מה נשמע?
מה היית מהדק? אשמח לשמוע.
עייפה, מה לעשות. פסיכולוגיה, הר הצופים.
תודה לך!

יהודה, תודה על המילים היפיפיות שלך.
ממ.. האבחון שלך די מדוייק. מה היית משאיר מאחרי הקלעים? אשמח לדעת.
"איך", כי הכעס על ירושלים, לא על אלוהים. כמו שכתבתי בפנים.
שוב תודה.

גאולה, (הו, גאולה. הלוואי, גאולה.) תודה לך. המילים שלך יפות, ואני מרגישה שהבנת אותי, מאד. זה מין תענוג נדיר כזה, אז תודה עליו.

אביצר, ניסיתי לחשוב על איזה פסוק אתה מדבר והיו לי כמה אפשרויות.. תאיר את עיני?
ואיזה כיף שאתה מכיר את כל ההקשרים שחשבתי שלא יגידו כלום לאף אחד.. תודה לך.

איתי, אני לא מאמינה שיש הרבה דרכים שירושלים לא תוארה בהן, ועדיין, תודה. יש משהו בדבריך על הסוגריים שלא-ממש-קשורים. והאינקודה בסוף הוא סתם חולשה.

אור, פשוט תודה.

(שכחתי כמה תענוג התגובות כאן .)
י"ח חשון ה´תשע"ה  
עשו לי את זה במיוחד הסוגריים, כל זוג בדרכו, וההתנערות הכלבית כפירוש ל"התנערי" - מבטא מאוד בעיני את הפרדוקס שתמיד חוויתי עם ירושלים - כמה היא בית, וחוּלית, ופשוט עומדת כשלעצמה, כל כך קיימת, מכאיבה בקיום הבנאלי הזה מול מה שהיא מנגד - לא מושגת, קדושה, לא נתפסת.
תודה.
הכעס - כן. אבל תביעת הבושה, לא יודעת, זה לא נהיר לי בכלל.

ו- בהצלחה שם על הר הצופים, אולי תצליחי להשקיף ולנשוף משם על כמה שועלים
כ"ח תשרי ה´תשע"ז  
לא הכרתי את הדבר הנפלא הזה. איך באמת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד