בנושא
בכרם
חדשות
 
נקודת מבט / אבי דן
בביכורים מאז ט"ז תשרי ה´תשע"ה

שפתיו מתוחות לאחור, אוזניו מדובללות לצידי ראשו ועיניו החומות מצועפות, הוא נראה מטופש. כולו דמות של סיפוק כלבי עילאי בשעה שרגלו מגרדת במרץ נקודה מטרידה. נראה שלדעתו ברגע זה העולם מושלם.

צחי מתבונן במוקי בקנאה, למעשה הוא היה צריך לעוף מהבית לפני עשר דקות לפחות, אבל חוסר הרצון להגיע לבית הספר גורם לו להתעכב עוד מעט, צעד שעליו כנראה יצטער בהמשך. הימים האחרונים לגמרי לא ברורים לו. לפני שבוע עוד היה נראה כאילו הכיתה מפוצלת בין הקבוצה שלו לקבוצה של קובי כשכמה מהחבר'ה הנחשבים נמצאים אצלו, ובימים האחרונים פתאום הכל קרס. אחד אחד ערקו חברי קבוצתו לקבוצה היריבה כשהוא נשאר כמעט בודד עם כמה מחלכאי ונדכאי הכיתה. אין לו ספק שמחכה לו יום רע בבית הספר. השעון המתקתק רומז לו שעכשיו הוא כבר חייב להזדרז. הוא נפרד ממוקי, נוטל את תיקו בהילות, צועק מילת פרידה מהירה לאימו ויוצא בריצה מהבית.

ברחוב הוא רץ במהירות כדי לצמצם עד כמה שאפשר את האיחור הבלתי נמנע וחולף על פני זוג קשישים היושבים על ספסל בשמש הסתוית הקלה.

יורי מביט בילד הרץ בצעד קליל לבית הספר ונאנח. ידו אוחזת בידה של אידה השותקת לצידו. מצחיק לחשוב שרק אתמול, לפני שבעים שנה, בעצם קצת יותר גם הוא רץ ככה לבית הספר שמח וטוב לב וחסר דאגות, כולו שקיקה ללימודים ולחברים. ואז באה המלחמה העולמית, אחריה שנים רבות של חיים בצניעות תחת השלטון הקומוניסטי ואחר כך העליה לארץ והקליטה הלא פשוטה בגילם המאוחר.  בשנים האחרונות הוא ואידה יוצאים כל בוקר לסיבוב קצר בחוץ. פעם היו משוחחים על הא ועל דא אבל בשנים האחרונות הם רק שותקים. זה לא שאין לו מה להגיד, אין לו למי להגיד. המצב של אידה לא כך כך טוב, בתקופה האחרונה הוא כבר לא בטוח שהיא יודעת מיהו. הגיע הזמן להמשיך בסיבוב. הוא קם באיטיות מושך בעדינות את אידה בידה.

אישה צעירה עם עגלת תינוק וילד קטן אוחז בעגלה עוברת על פני זוג קשישים הקמים לאיטם מספסל אוחזים ידיים. כמה שנים הם נשואים? היא שואלת את עצמה, בטח איזה חמישים שנה ונראה שעדיין הם אוהבים אחד את השני. "מפגר" היא מסננת בקול זועף לעבר הילד, "תחזיק בעגלה". בסתר ליבה היא יודעת שהילד לא אשם, הוא פשוט דומה מידי לאבא שלו. היא רק בת עשרים וארבע ויש לה כבר שלושה ילדים, הגדולה בגן ועם הבן והתינוקת היא תקועה בבית. בגילה היא היתה עוד צריכה לבלות ולהנות מהחיים, אולי ללמוד איזה מקצוע שמתאים לה, אבל היא תקועה עם שלושה ילדים ובעל אידיוט שלא עושה כלום והיא כל הזמן צריכה לצרוח עליו כדי להזיז אותו שיעשה משהו עם עצמו. "זבלון בוא לפה" היא מרימה מעט את הקול על הילד שהתרחק כמה צעדים, בבית היא לא מתביישת לצרוח עליו בכל הכח, ברחוב היא נזהרת, אם כי לפעמים בא לה לצרוח עליו במלוא הפה באמצע הרחוב, ושמישהו לעזאזל אולי ידווח לרווחה, ואולי...

הגוש מעיק עליה מלוא הבטן היום כמו בכל יום. בעלה בעבודה והיא צופה על הרחוב מהמרפסת. המשכורת שלה לא חסרה למשק הבית שלהם. משכורת ההייטק הניהולית של בעלה יכולה לפרנס היטב שני אנשים. עד לפני כחצי שנה עבדה גם היא בהייטק עד שקרסה. הגוש המעיק בבטן התפרץ והפיל אותה.  תקופה ארוכה פשוט שכבה במיטה רוב יום. היום היא מאוששת מעט יותר, אבל עדיין אינה מסוגלת לצאת לעבוד. כל יום היא יוצאת למרפסת וצופה בדמויות ברחוב. כל יום הלב נצבט לה שוב ושוב. הנה עוברת ברחוב אישה צעירה, תינוק בעגלה וילד קטן מהלך לצידה. כל כך צעירה וחייה מלאים בשני ילדים, והיא. האישה ברחוב מתקדמת באיטיות, נראה שמפעם לפעם היא אומרת משהו לילד. מהמרחק הזה היא לא שמועת מה נאמר שם אבל היא מנסה לנחש. אולי אלו מילות חיבה, אולי הסבר על ציפור או פרח שהם רואים, אולי אזהרה ממכשול ברחוב. והיא. הכמיהה הזו, היא כבר לא יכולה איתה, היא מציפה אתה והיא טובעת. לפני עשר שנים כשהתחתנו, שני אנשי הייטק מבטיחים בני עשרים ושמונה, היו חלומות ותקוות, אבל הריקנות המתמשכת הפכה מאבן קטנה בלב לסלע גדול, לגוש שאיבן אותה עד שקרסה. טיפול וכדורים החלו להחזיר אותה לאט לאט לחיים. כל יום היא צופה ברחוב, כל איש או אישה עם עגלה או ילד קטן אוחז ביד מפילים אותה צעד אחד לאחור.

צחי חוזר מבית הספר בצעדים כבדים. אתמול היה רע, היום לא פחות. גיל שהיה יד ימינו בחבורה היה היום מראשי הדוברים נגדו. האיחור בבוקר עלה לו בעונש לצהלת כל הכיתה, כשאף אחד לא מנסה לנחמו. וההפסקות, מוטב שלא להזכר בהן. הוא מביט ברחוב, האישה ההיא היום כמו בכל יום קוראת במרפסת, משוחררת מעול לימודים ומשונאים בכיתה, חופשייה ומאושרת, לו יכל גם הוא להיות כמותה.

הוא פותח את דלת הבית, מוקי קופץ מולו כולו קשקושי זנב וליקוקים, מלא בשמחה כלבית על שובו של ידידו הטוב ביותר הביתה. בעיניו החומות הוא מנסה לשכנע את צחי להוציא אותו לסיבוב ברחוב המופלא המלא יצורים מסקרנים.  

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאבי דן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט תשרי ה´תשע"ה  
עצוב.
רעיון חביב, אם כי קצת דידקטי לטעמי (ויש עוד סיבות לא לקנא באנשים חוץ מזה שבטח יש להם צרות משל עצמם שאנחנו לא יודעים עליהן).
כ"ג תשרי ה´תשע"ה  
משונה שדווקא התכונה הזו בכלל לא עמדה לנגד עיני ובמחשבתי כשכתבתי את הסיפור, אם כי ברור לחלוטין שניתן להסתכל על הסיפור מהזוית הזו, ובעצם כשאמרת זאת פתאום קשה לי לקרוא את הסיפור מנקודת המבט לה התכוונתי.
תודה על התגובה ועל הכיוון שחידדת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד