בנושא
בכרם
חדשות
 
דיאלוג בגן עדן / ~עלמה~
בביכורים מאז ד´ תשרי ה´תשע"ה

"אני לבד!” צעק אדם, "לבד! לבד! לבד!” חזר ההד. “מי שם? מי זה? גם אתה לבד? בוא, תהיה איתי ביחד!” הזמין אדם את ידידו החדש. “יחד, יחד יחד" דעך ההד. אדם הסתכל סביבו וחיפש את ידידו מאחורי סבך שיחי הרדוף. הוא לא ידע הרבה על המקום החדש, רק מה שאלוהים סיפר בבוקר, הוא סיפר מעט על המסלע, מעט על הזואולוגיה ועל הבוטניקה, כמה אזהרות כלליות, צמחים שאפשר לאכול, צמחים שלא כדאי לאכול כי הם עושים כאב בטן, וצמחים שבשום פנים ואופן אסור לאכול. הכאב הפיזי הראשון בעולם נחווה שעה לאחר מכן, והיה כצפוי, כאב בטן. 
“הוא לא מאחורי ההרדוף. אלוהים אמר מפורשות שלא משנה מה אני מחפש, מאחורי ההרדופים תמיד מסתתרים דברים נפלאים. בבוקר מצאתי בריכה קטנה עם דגים, כמה נפלא היה לשכשך שם את הרגליים" נזכר אדם בשקט, ושום הד לא ליווה את קולו.
אלוהים התעצב. אדם הלך והתבגר בקצב מהיר מדי, וגילה את מה שאלוהים קיווה שיגלה רק בזמן מאוחר יותר, אם בכלל. הוא ידע שלא משנה כמה בריכות, אגמים, דגיגים, והיפופוטמים הוא יברא עבורו, אדם לעולם לא יוכל להיות מאושר לבדו. הוא נחרד כאשר חשב על הפעם הראשונה בה יראה אדם את השקיעה.
אדם התיישב ליד מפל מים קטן ונתן לשמש ללטף את כתפיו. הוא נשכב על האדמה ומולל עפר בכפות ידיו ורגליו, מתרגל אט אט לחושים שהלמו בו בעוז. בעודו משנן בראשו את שמות אברי גופו, הכוכבים והחיות שפגש מאז פקח את עיניו לראשונה באותו בוקר, נפלה עליו לאות עצומה, עפעפיו כבדו, והוא נרדם. 
כאשר התעורר בפיהוק רחב, הבחין לצדו ברעמת שיער שחורה המונחת על גבי מה שהיה נדמה לו כבבואתו. אדם הביט בה ותהה אם גם היא, הוא. בעודו תוהה, נשף אלוהים נשיפה רכה בפניהם, חווה התעוררה, הסתובבה על צידה ומלמלה הלומת שינה "חימר, חמצן, חתול, טלה, טימין, ירוק, ירך, ירח". אדם נרתע לאחור בבהלה ונשרט בכתפו השמאלית מענף הרדוף השבור בקצהו. “את לא אני! אני לא חשבתי את זה עכשיו, מי את?” צעק בבהלה ודחף את חווה ברגליו אל שפת המים. “די!” צרחה חווה, “מספיק, אני אני! נדמה לי" והשתהתה לרגע, “ואתה?”. אדם חדל מלבעוט והביט בה, המום. היא הבינה אותו, אבל לא הייתה הוא, וברגע ההוא בדיוק נדמה היה לאדם שהוא קצת פחות לבד מקודם. חווה הסירה קווצת שיער מעיניה ושאלה "מה זה פה, ב - כתף שלך, נכון? אני חושבת שלי אין" אמרה והחליקה עם אצבעה על כתפו הפצועה, ואחר על שקע כתפה. “אה, זה, שריטה, וזה כואב" ענה בחשיבות, “אבל דעי לך, זה כלום לעומת כאב בטן". 
חווה התרוממה מיד על רגליה, והחלה תרה אחר דבר מה בין העצים. “מה את מחפשת?” שאל אדם, “תרופה, תחבושת, תפר, תיקון, אני זוכרת פחות או יותר, הוא אמר מה עושים במקרה שכואב", “אלוהים?” שאל, וידע את התשובה, “אלא מי? הוא אמר מפורשות מה עושים במקרה שכואב. שב כאן, תזוזה - אני נזכרת, לא לזוז, זה השלב הראשון". אדם ציית וישב בלא ניע, נהנה ממראה היצור החדש שהגיע לעולמו וכעת תר עבורו בקדחתנות אחר תרופה, תחבושת, תפר ותיקון. הוא שיחזר בראשו את מאורעות היום, בתחילה היה הד, אחר כך לבד, אחר כך נרדם, אחר כך היה מודע כל כך לכתפו השמאלית, וכעת בעיקר נעים לו. “נסי מאחורי ההרדוף!” צעק לה כשהרחיקה יותר ויותר, והיא נופפה לו לשלום. אדם חייך. הוא הרשה לעצמו להשתרע שוב על גבו ועצם את עיניו, עד שהרגיש שוב במגע אצבעותיה של חווה. “אל תזוז" לחשה, “אני לא" התחיל, אך היא קטעה אותו. “אל תדבר, אחרת זה לא יעבוד. עיניים עצומות בבקשה". אדם לא זז ולא דיבר. הוא הריח ריח מתוק עז ולפתע הרגיש טיפות של מה שנדמה היה לו כעסיס, ניגרות על אוזנו השמאלית. “אוי, פספסתי, סליחה" נבוכה חווה וניגבה את העסיס בידה. “זה בסדר, אני - ” “אל תדבר! אוי, עכשיו זה לעולם לא יעבוד, אני כל כך מגושמת", חווה הרכינה ראשה והחלה לדמוע. כמובן שלא ידעה זאת אז, אך זו הייתה הדמעה הראשונה בעולם, שניגרה מעינה של חווה הישר אל אזנו השמאלית של אדם. אדם הביט בה והבין כי הוא כעת רואה את מה שרק שמע עליו, בכי. כאשר הסביר לו אלוהים אודות הבכי הוא תיאר לעצמו בריכה קטנטונת מוקפת בהרדופים עם מפל קטן, ממש כמו זה שמצא הבוקר. הוא הביט בחווה וחשב שהיה זה מטופש להפליא מצידו לחשוב שבדמעה הזו יכולה לחיות להקת דגים, היא מזכירה לו ים, אבל דומה לאש יותר מאשר למים, ואיך יכולים לגדול סביבה הרדופים, אם היא בקושי עלה כותרת בעצמה. אדם מחה בידו את הדמעה המעורבת בעסיס, וקירב אותה אל אפו. בליל של ריחות מוכרים היכה בו, את חלקם הצליח לזהות - ריח של אדמונית, ריח של פריחת הדרים, נדמה לו שזיהה ריח של ים, ודאי מהדמעה חשב לעצמו, ריח של מדורה גוועת, מעט יסמין וקורנית, אדמה רטובה, ובסוף לא היה בטוח, אך חשד שזיהה גם ריח קלוש של שוקו חם. אדם קירב את אצבעותיו אל פיו, חווה עדיין התייפחה לצידו. “בואי חווה, תטעמי, תפסיקי לרגע לבכות" אמר לה וליקק בזהירות את אצבעותיו, “אני מצטערת" משכה באפה ולקחה את ידו בידה, “רציתי לעזור, כל כך רציתי - ” “עיניים עצומות. תטעמי" היסה אותה ועצם שוב את עיניו. חווה עשתה כמוהו, עצמה עיניה וטעמה. 
“את זה אני עשיתי?” שאלה לאחר זמן שנראה כנצח. אדם הביט בה וחייך. “גם את השוקו בסוף?”, “כן," לחש לה, “זו את, אהובה", “אהובה? אני לא זוכרת מילה כזו בהדרכה. מה זה?”. צמרמורת קלה חלפה בגוו של אדם. הוא כמעט לא הרגיש בה, אך כאשר התרומם לישיבה חש בוודאות שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. חווה הביטה בו, ולמרות שלא הייתה הוא, הרגישה בכל ישותה בדיוק את אותו הדבר. 
~ * ~
"אדם!” קרא אלוהים בקול סדוק, “אדם!” אדם נחרד, משב רוח חם שחלף על פניו מילא אותו אימה. “בוא אלי, אדם. בוא אלי" נשמע קולו של אלוהים מתגלגל הלוך ושוב ברחבי הגן. הרדופים נעו בפראות ברוח, ענן צהוב אפף את בריכות המים וחיות הגן רצו כל אחת אל מחילתה או מערתה. אדם טמן את כף ידו באדמה. לו היה יכול היה מנתק אותה מגופו ומכחיש את קיומה. חווה רעדה בפראות, נעצה ציפורניה בזרועו של אדם ונצמדה אל גבו כמחפשת מקלט. “בוא אלי אדם, אני רוצה להראות לך משהו" אמר אלוהים והשתנק. הוא ראה את אדם טומן את ידו באדמה ומביט מפוחד סביבו. “אני לא רוצה!" צעק אדם לבסוף וצמצם את עיניו בכדי להתגונן מהסופה. העפר שכיסה את ידו התעופף לכל עבר ברוח החמה והעלה אד עכור באפו. “למה, אדם?”, “כי הרגשתי את זה", “הרגשת מה?” שאל אלוהים וידע את שאדם אמר כעבור רגע, “את הסוף".
אלוהים לא רצה לענות לאדם, הוא ידע את שקרה וידע את שיקרה, הוא ידע כי אין בידו נחמה וצערו לא ידע גבול. ככל ששתיקתו נמתחה, כך גברה חרדתו של אדם, שכעת פנה לאחור וטמן את ראשו בשיערה של חווה הצמודה אליו. “בוא אלי, בני" אמר לבסוף ועטף את אדם בגלימת קטיפה רכה וכבדה. הרוח הצהובה שהשתוללה סביבו שככה בן רגע, ואדם הביט סביבו בהקלה.
“איפה - ”, “אני כאן, בני" אמר אלוהים. “אני לא רואה אותך" אמר אדם ומחה מפניו דמעה מעורבת בחול. אדם החל למשש את סביבותיו, אך הצליח לתפוס בידיו רק את שולי גלימת הקטיפה, ואלה חמקו מפניו. “איפה אתה?” שאל שוב, “אני לא מרגיש אותך". “לא כך בני, לא כך" נשמע קולו הרך של אלוהים. אדם החל לחשוש, “אני לא מרגיש אותך, אני פוחד", “ממה, אדם?”, “שתיכף כבר לא ארגיש אותי". אלוהים הידק את הגלימה סביב אדם ושאל "כך יותר טוב?”, “כך יותר טוב" הודה אדם וחיכך את לחיו בקטיפה הרכה.

“אני רוצה לספר לך משהו. הלוואי ולא היה צורך, הלוואי. ובכל אופן. כך התגלגלו הדברים ואין להשיבם, בני. דע לך שייחלתי שיהיה אחרת, אך כעת משגילית בעצמך, אין לי אלא להמשיך ולחשוף בפניך את הדברים, וככל שתוכל לתפוס, גם להסביר. כל כך צר לי, בני, צר לי כל כך". נשימותיו של אלוהים הפכו מקוטעות, ואדם חיכה והקשיב. “הבט ישר בני. מה אתה רואה?” אדם הביט. ברגעים הראשונים לא הבין דבר וחצי דבר, אך לאט לאט הבין כי הוא מביט בעולם, בכל העולם, מקצה העולם ועד קצהו, מראשית הזמן ועד סופו. לנגד עיניו המשתאות עברה ה"איך קוראים לזה?” שאל, “היסטוריה" ענה אלוהים. “את זה אני מכיר" אמר אדם והצביע על יומו הראשון בגן, “נכון" אמר אלוהים ונאנח, צופה את הבאות. "מה זה!” הזדעזע אדם לפתע וצעק "זה לא קרה! זה לא נכון!”, “זה כן, אדם, זה כן" ניסה להשקיט אותו אלוהים, אך ידע שאין בכך תועלת. אדם נפל על ברכיו וכיסה את פניו בגלימת הקטיפה. “זה לא היה שם קודם, לא ככה," גופו וקולו רעדו, “מה זה?” אלוהים הצביע על דמותו של אדם העומדת נטועה במרכז הגן וצועקת להד ולחש באוזנו "זה לבד אדם. זה לבד". אדם היה מזועזע מכדי לעמוד, ולכן נשאר על ברכיו, עדיין מכסה את פניו בגלימה. “זה תמיד יהיה ככה?” מלמל מתחתיה. אלוהים שמח. הוא ידע שהדבר הבא שיגיד ינחם את אדם ומיהר לענות "לא בני, הנה, ראה, אתה יודע את התשובה על כך בעצמך". אדם הנמיך את שולי הגלימה וראה את חווה מתעוררת ונבעטת על ידו אל שפת המים. הוא נזכר וצחק. “לבד, ואז לא לבד. אני מבין נכון? יש עוד משהו?” שאל בתחושת הקלה הולכת וגוברת, אך עם תשובתו של אלוהים פניו נפלו. “העולם מורכב בני, יש עוד הרבה. הבט". אדם הביט בחווה הדומעת מעליו ובגבו עברה צמרמורת. “ומה זה?” הצביע על דמותו המרימה מבט אל חווה. “זה נעים לך?” “לא יודע. גם נעים וגם לא" “זו חמלה, בני" הסביר אלוהים. “זה באמת מורכב" הודה אדם, שחש את כאב החמלה בדיוק באותה עצמה בה רצה לחוש אותו. “וזה מה?” שאל והצביע על הרגע בו טעמו הוא וחווה את אצבעותיו, הרגע בו ידעו שדבר לא יחזור להיות עוד כפי שהיה. “זו אהבה". “א-ה-בה" גלגל אדם את המילה בפיו, ואיתה חזרו אליו כל הריחות המתוקים שהיכו בו, בתחילה האדמונית ולבסוף האדמה הרטובה והשוקו התגלגלו באפו ועל לשונו, “אהבה" התמוגג אדם והתנודד כשיכור, “א-ה-בה". “מספיק, אדם" גער בו אלוהים, “צריך להמשיך, יש עוד." “אפשר עוד קצת מאהבה, בבקשה? עוד טיפה..." התחנן, אך אלוהים ידע כי עליהם להמשיך. 

“ומה עכשיו אתה רואה?” אדם התפכח משכרונו והביט בעצמו לכוד בסופת החול, מבועת. “זה סוף, אני יודע בוודאות שהרגשתי סוף, אבל למה? אולי תוכל להסביר לי, למה?” אלוהים נאנח וידע כי אדם לא יוכל להמשיך לחיות את חייו, לו ידע עד כמה קרוב ומוחשי קצם. הוא עוד יבין בבוא היום בעצמו את רטט המוות המתגבר ככל שחולפים הימים. הוא ידע שגם אם היה מספר לו, אדם, שידע בחייו הקצרים רק התחלה, לא היה מאמין. “עם הזמן, בני, עם הזמן" ענה אלוהים והידק את הגלימה לגופו של אדם. 
"תראה לי עוד, אני מוכן" נעמד אדם על רגליו בכוחות מחודשים וקיווה למצוא נחמה בהמשך ההיסטוריה. “מה קורה כאן, למשל?” הצביע אדם על אישה קשישה החובקת תינוק בידיה. “למה היא נראית כך?” נבהל אדם, “ומה היא מחזיקה? כל כך נעים פה, כל כך נעים. האם זו גם אהבה?” תהה אדם, “חווה ואני דומים כל כך, ואילו שני אלה שונים כל כך, לא יכול להיות שגם זו אהבה, נכון?”. אלוהים הסביר בסבלנות "זוהי אישה מבוגרת. וזהו תינוק. הם יצאו ממך, אבל הם לא כמוך. אתה נוצרת מוכן, אך כעת משנתהווה מושג של זמן, גם בניך יחיו בתוכו וישתנו בו. הם יתחילו כמו התינוק, ובבוא העת, עם התקדמות הזמן, יהפכו אט אט להיות כמוה, מבוגרים". “ומה זה?” שאל אדם והצביע על חיוכה של האישה, “זוהי אהבה, אהבת אם לבנה. היא מעניקה לו חיים - ” “היא? לא אתה? אני מבולבל". אלוהים חייך ואמר "זה מורכב. אני מעניק לו חיים דרכה, היא יולדת אותו", “יול- מה? אני מבולבל לגמרי!”. אלוהים נאנח. כל כך הרבה עוד אינו ידוע לאדם, כל כך הרבה דברים היו להסביר, אך הזמן, משהחל לנוע, היה קצר מלהכיל את כל שרצה לומר. “יקירי, תן לי. אתה תבין הכל בבוא העת. בבקשה ממך" הפציר בו, “התמקד נא בדברים החשובים". אדם הנהן בראשו. “זוהי אם. וזהו בנה. זה דומה לאהבה שראית קודם". “א-ה-בה" חזר אדם בלחש, “אבל שונה. אפשר להגיד שזו אהבה בצבע אחר". אדם הרגיש את אהבתה של האישה וחמימות מסוג שלא הכיר פשטה בגופו, הוא הבין.
אלוהים המשיך. הבזקים קצרים של קנאה וכעס שינו את ארשת פניו של אדם, העור במצחו התקמט ותלם ראשון נחרש בין גבותיו. לפתע עצר אדם וצעק "רגע אחד! אפשר לראות שוב?” אלוהים הראה לאדם אור קטן ובוהק והסביר "זהו דוד. חייו קצרים מאוד, כפי שאתה ודאי רואה". אדם החל ממשש את משמעות המושג זמן, וניסה לחבר אותו עם מה מה שהבין עד כה אודות המילה חיים. “וכמה קצרים שלי?” שאל בהיסוס. אלוהים שתק לרגע ואמר "ארוכים לאין ערוך משלו, יקירי" ולבו כבד. “אולי ניתן לו זמן משלי? חיי שלי ארוכים, שלו קצרים, הוא מאיר כל כך, מדוע לא בעצם?” הציע אדם והפתיע גם את עצמו, מה שלא הפתיע כלל את אלוהים שידע כי אדם טרם הבין את משמעות המושג מוות. “בבקשה, תן לו משלי" הפציר אדם, ואלוהים נשף נשיפה רכה על ערפו, ונענה. אורו של דוד נמשך מהנקודה בה ראה אותו קודם אדם והתפשט לכל הכיוונים, לאורך מקומות וזמנים, ואדם צפה והתמוגג. “זה נפלא, והצוואר שלי נדמה זקוף יותר. גם זו אהבה?” שאל בעודו צופה באור המתפשט. “לא יקירי, מה שאתה מרגיש כעת נקרא גאווה. אתה במו ידיך הרבית אור. ואספר לך עוד דבר" חייך אלוהים, “גם אני גאה בך". 
“אני רוצה להסתכל עליו עוד" ביקש אדם, ולנגד עיניו ראה את דמותו של דוד שרה ומכרכרת ברחובות ירושלים. מאחורי דוד הלכו והריעו המונים, ואדם הסיט את מבטו מהם לכיוון כפות רגליו. “מה קרה, בני?” שאל אלוהים, “זה מה שאתה רוצה?” שאל אדם נבוך, “זוהי שמחה אדם, ואמרת נכון, זה מה שאני רוצה, האין זו הרגשה נפלאה?”, “כן" היסס אדם, “אני מרגיש נעים, נעים מאוד, טוב. טוב לי בשמחה, טוב לי מאוד", “אבל?”, אדם הישיר עיניו אל עבר דוד המפזז ואמר בשקט "אבל אני לא יודע לרקוד". אלוהים צחק והסיט תלתל ממצחו של אדם, “יש המון דרכים לשמוח, יקירי, אתה תמצא את הדרך שלך". אדם נשם לרווחה, ללא ספק הוקל לו מאוד. הוא הביט בחלון הארמון הסמוך לתהלוכת דוד וגל קור מקפיא עבר בגופו. סמוך לאדן החלון עמדה אישה וצפתה בתהלוכה, ואדם חש בצינה הנושבת ממנה. “היא לא אוהבת את הריקוד, נכון?” שאל. “לא יקירי, היא כרגע מרגישה את ההיפך מאהבה". “ואיך זה נקרא, ההיפך מאהבה?”, “ציניות" השיב אלוהים. “זה לא מגיע לו" מחה אדם, ותבע את עלבונו של דוד. “הוא ידע גם דברים אחרים אדם, אל תמהר כל כך לכעוס, הוא ידע אהבה, הוא ידע גאווה, והוא ידע משהו שאתה טרם הכרת, הנה, כאן" אמר אלוהים, ואדם אז ראה קרחת יער ואת דוד נופל לזרועותיו של יהונתן. הוא צעד לאחור וחיבק את זרועותיו, פיו פעור בתדהמה. “זו ודאי אהבה" אמר לנוכח דמעות ההתרגשות שהציפו את עיניו, “נכון" אמר אלוהים, “רק בצבע אחר", וידע כי הגיעה העת לספר גם סיפורים מסוג אחר. “שמע בני, ישנם דברים שלא תרצה לדעת בהמשך הדרך, דברים כואבים מאוד, אך גם הם חיים. בבוא היום תבין, אך כעת עליך פשוט להביט ולראות, איני רוצה להסביר יותר מדי כעת". נשימותיו של אלוהים שינו את אופיין, ואדם החל להבין כי לפני כל דבר מה קשה שנאמר, הנשימה היא הראשונה להשתנות, בתחילה נעצרת, אחר כך הנשיפות מתארכות, ולבסוף הנשימה כולה נעשית מפוזרת וקטועה. “אני מוכן" אמר וזקף את גוו, ומולו החלו לחלוף מראות זוועה שהותירו את רושם האהבות הרחק מאחור. מבנה רב רושם, בית המקדש לפי אלוהים, היה שרוף עד היסוד, ונהרות אדומים שטפו את רחובות ירושלים, שלא דמתה במאום לעיר המפוארת שהייתה מקודם. אנשים בכל הגילאים צעדו מוכי פצעים ושפופי ראש ובכו, מנסים להימנע מלדרוך על אנשים אחרים שהיו מוטלים בצידי הדרך. אלוהים לא התכוון להסביר לאדם את ההבדל בין ההולכים ובין השוכבים מוטלים ללא תזוזה. אדם ראה ולא האמין. עיניו נקרעו לרווחה וראשו נע מצד לצד, מסרב לתפוס את המתרחש. בראש התהלוכה צעד בקושי מי שאדם זיהה כראש ההמון זמן קצר טרם לכן, צעדיו כשלו בין המון העם הפצועים לבין אנשים זקופים חבושי קסדות שהצליפו בו ללא רחם, והוא הלך ובכה, הלך ומעד. 
אדם הידק את שפתיו ונאלם. “זהו חורבן" אמר אלוהים בכאב. אדם עצם את עיניו. “אדם?” שאל אלוהים, “ומה הם מרגישים?” שאל אדם בשקט. “צער. עצב. בושה. אשמה. פחד. תדהמה", “יש שם עוד משהו, אחד נורא במיוחד. אני מרגיש את כל כולי נוזל מתוכי החוצה. מה עוד?" ביקש אדם לדעת. אלוהים ידע היטב למה התכוון אדם, וגילה לו את הנורא מכל, "זה ייאוש, בני". 
אדם הרכין את ראשו והוסיף לשתוק. בשולי מצעד הפצועים ראה לפתע איש אחד, רץ הלוך ושוב, טופח על כתפי אנשים וצועק, אך אדם היה חלש מכדי לחקור אודותיו. אלוהים החל לדבר, “שמו ירמיהו. הוא שליח מטעמי. ראה איך כל איש שמגיע אליו ירמיהו זוקף מעט את ראשו. התבונן יקירי, כך אני נוגע בהם". אדם הרים מעט את ראשו, הביט בירמיהו, ושאף אויר מלוא ריאותיו. לנחיריו הגיע ריח קלוש של אדמה רטובה ועיניו נפקחו מעט יותר. “איך זה נקרא, התחושה הזו?”, ואלוהים ענה "זכור זאת יקירי. אחוז בתחושה הזו היטב. זוהי תקווה".
"זה מורכב" אמר אדם. “אני יודע" השיב אלוהים. “אני עייף" הוסיף אדם. “אני יודע, בני. ומה עוד?” שאל אלוהים וקיפל בחזרה את כל ההיסטוריה. “מפחד" ענה אדם. אלוהים הנהן. “דבר כבר לא ישוב להיות כפי שהיה. אני מרגיש את זה. אפשר לשאול משהו?” פנה אדם לאלוהים. “ודאי בני" השיב אלוהים. “כל מה שראיתי זיעזע אותי, כל מה שהרגשתי הותיר בי רושם, חלק בצבעים בהירים וחלק בצבעים כהים, אך כעת כשאנחנו רק שנינו, רק אתה ואני, אני מנסה להחזיק חזק בבהירים, בעיקר באהבה, ולא מצליח. אני מנסה להבין איזה רגש נשאר אצלי במקומה, אבל אף אחד אחר לא לגמרי נשאר, כל מה שאני מצליח לתפוס היא תחושה של ערבוביה אחת גדולה. מה היא בדיוק?”. אלוהים התקרב לאדם והידק סביבו את גלימת הקטיפה. “זה נקרא להיות אדם" ענה, ולא הוסיף. אדם הבין ואמר "אפשר לשאול עוד דבר?”, “כן בני" ענה אלוהים רכות, “מה זה להיות אתה?”. אלוהים צחק והתקרב לאדם עוד יותר, “אני אוהב" לחש באוזנו והמשיך לצחוק. “גם אני" אמר אדם, מבולבל, “אבל מה - ”, “אני אוהב" אמר שוב אלוהים בקול רם יותר, והחל מתרחק והולך. “אני אוהב" נשמע קולו שוב, “אני אוהב". “רגע, חכה!” צעק אדם ושמט מכתפיו את הגלימה, “גם אני אוהב! אל תלך!”, “אני אוהב, אני אוהב" נשמע קולו של אלוהים ממרחקים, ואדם היה בטוח ששמע גם נשימות קטועות בין המילים. אדם נשאר נטוע במקומו ומלמל "גם אני אוהב, ואני עוד משהו, בבקשה תחזור". “מתגעגע" נשמע קולו של אלוהים ממרחק, “אני מתגעגע" ענה אדם. אלוהים לא יכל לשאת את צערו של אדם והתקרב אליו שוב במהירות, הוא הרים את גלימתו מהרצפה, הידק אותה אל גופו של אדם ואמר חרישית "אני מתגעגע". “גם אני" אמר אדם, ונשימותיו שלו הפכו קצרות ומהירות. “אל תלך" התחנן, ואלוהים הידק את הגלימה ככל שיכל והצמיד את אדם לחיקו. “אני רוצה לבקש משהו, בני" אמר אלוהים, “אני רוצה להשאיר חלק ממך אצלי, אני רוצה להרגיש אותך איתי". אדם עצם את עיניו בחוזקה והחל להתייפח. מבין דמעותיו הצליח לשאול "רוצה אחד מתלתלי?”. אלוהים צחק ואמר "אהובי, אחד מתלתליך הוא אכן מתנה מקסימה, אך חשבתי על משהו מעט אחר". אלוהים שלח ידו מבעד לצלעותיו של אדם, וחדר באצבעו את קרום ליבו, היישר אל המחיצה המפרידה בין חדרי הלב, שם עצר וחרץ קלות בציפורנו. “ומה אני מרגיש עכשיו?” שאל אדם בדמעות. “חלק ממך עכשיו אצלי אהובי. השארתי לך חור קטן בלב. הרגשת את זה?”, “כן, כמו געגוע, רק יותר, אני רוצה להיות קרוב אליך, אני רוצה את מה שחסר לי, אני כל כך רוצה, אני רוצה", אדם היה מבולבל, “מה אני מרגיש?”. “זוהי כמיהה, אהובי" ענה אלוהים. אדם לא היה מסופק והמשיך, “אני לא כל כך שמח עכשיו, ולא ממש עצוב. נדמה לי שאני מרגיש צל. או אולי אור. אני מרגיש צל של אור". אלוהים אימץ את אדם לחיקו עוד יותר, "זהו נ-גה" אמר לאט, “נגה תמיד יבוא עם כמיהה. תגיד יחד איתי. נ-גה" אמר אלוהים, “נ-גה" חזר אחריו אדם. “כמי-הה", “כמי-הה" חזר אדם אחר אלוהים ופיו נשאר פתוח. “אני מרגיש כאילו אני יוצא מעצמי אליך, ראה, הצוואר שלי נוטה קדימה מעצמו עם כל כמי-הה". “אני רואה. כך כיוונתי שיהיה. זכור זאת, בני" אמר אלוהים, וידע כי אלו הן המילים האחרונות שילחש באוזנו של אדם, “יש לך חור בלב, כי יש חלק ממך אצלי. לפעמים הוא יכאב פחות, ולפעמים יותר. אתה תרגיש אותו היטב בפעם הראשונה שתראה שקיעה למשל. אל תיבהל אהובי, בבקשה אל תיבהל, השתדל לזכור שהוא נמצא אצלי". “אשתדל" אמר אדם וניגב דמעותיו בגלימה. "אתה הולך, באמת?” נרעד אדם ואחז בציפורניו בצווארון הגלימה חזק כל כך עד שעשה בו קרע. “כן”, אמר אלוהים וקולו נסדק, "אני אוהב, יקירי. אני אוהב". “גם אני אוהב" נרעד אדם והרפה לאטו, רעש נשימותיו הקטועות של אלוהים התערבב ברעש משיכות אפו שלו. 
הגלימה הוסרה בבת אחת ואדם מצא עצמו שוב במרכז הגן, שכעת היה צהוב ויבש. להרדופים ולבריכות לא היה זכר, ותלתלי אבק התגלגלו ברוח החמה לכל עבר. אדם היה עייף. הוא חשב לעצמו שמכל מה שראה היום, דומה כעת הגן לאותה עיר שעברה חורבן. הוא הסתכל סביבו וראה כי חווה יושבת באותו המקום בו השאיר אותה לפני מה שנראה כמו היסטוריה שלמה, וראשה בין ברכיה. כאשר חשה בנוכחותו הרימה עיניה ומבטיהם נפגשו. “ראיתי - ” התחיל אדם, “אני יודעת" קטעה אותו, “אני יודעת". “ומה עכשיו?” שאל. חווה התרוממה לעמידה, הושיטה ידה אל פניו של אדם, ניגבה באגודלה דמעה שטרם יבשה, ואמרה "אין לי מושג".



אדם בראשית גן עדן

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל~עלמה~
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה תשרי ה´תשע"ה  
מעניין מאוד, הרעיון והביצוע חזקים, מאוד אהבתי את קטעי המדרשים שמפוזרים פה ושם (אגב יש מדרש שמתאר מה קורה לאדם שהוא רואה את השקיעה, התכוונת אילו?)
אבל קצת קשה לי הרעיון של דיאלוג עם ריבונו של עולם.
כלומר זה קצת ניסיון להגדיר, לא?!
כ"ה תשרי ה´תשע"ה  
מזכירה לך שגם במקור יש דיאלוג בין אדם הראשון לריבונו של עולם
את המדרש על השקיעה לא הכרתי.
תודה לך.
כ"ה תשרי ה´תשע"ה  
וואו ענק
תודה על זה
כ"ה תשרי ה´תשע"ה  
ומבורך, עם הרבה קיבולת להכיל את הברכה, על הטוב והרע.
אצטרך קריאה נוספת כדי להיכנס יותר למשמעויות.
ב´ חשון ה´תשע"ה  
אני אמנם רק אחרי קריאה ראשונה,
אבל הייתי חייבת להגיב..
הסוף השאיר אותי טעונה מאד, בעיקר החלק של החור בלב..
למדתי כמה פעמים בגילאים שונים את סיפור בריאת האדם ותמיד דמיינתי אותו לעצמי יודע, אף פעם לא כזה חושש ונבוך שטועם הכל בפעם הראשונה. אני הולכת עכשיו ללמוד את זה שוב..
תודה רבה רבה!!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד