בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפור קצר על העתיד / guilad
בביכורים מאז כ"ז אלול ה´תשע"ד

יום אחד, בעתיד הלא ממש רחוק (אבל רחוק מספיק כדי שלא יהיה אכפת לנו כיום מכך שהיום הזה יגיע), המכונות ישתלטו על חייהם של כל בני האדם על כוכב הלכת העצל שלנו.

 

לא יהיה זה יום דין, לא תהיה זו מלחמה, לא יהיו תמונות רוויות דם ושפריצים פוטוגניים על המסך בבית (שגם הוא, אגב, מכונה) לא יהיו מתנגדים ולא יהיו מדכאים, אולי אפילו המכונות לא ידעו בכלל שהן שולטות בחיים שלנו, אבל, היי, זה יקרה.

איש אחד מהעתיד הלא רחוק ההוא, נקרא לו רזימגן (שם מאוד פופולרי וגם אינטרגלקטי, נבחר על ידי ההורים שלו בעזרת אפליקציית בחירת שמות על ההתקן התוך מוחי שלהם) יקבל נוטיפיקציה על יום ההולדת ההוא של הבחור ההוא שלא ממש אכפת לו ממנו, ויוכל לשגר לו פרחים אלקטרוניים בעלי ריח וירטואלי עד לקצה היקום ובחזרה, ושניהם יוכלו לשחק בחווה וירטואלית שקיימת במציאות על אחד מירחיו של נפטון, ועד כדי כך רזימגן יהיה שקוע בעבודה החשובה הזו, שישכח לקחת את ביתו בת השש מבית הספר שלה בחזרה הביתה, לדוגמא.

בעתיד הלא רחוק המדובר הנ"ל נוכל לבחור את צבע הגוף שלנו יחסית למצב הרוח שלנו, רזימגן יקליק על תכשיר שהופך אותו לירוק, או אולי לוורוד, אם כי אפרסק כבר קצת נגמר, צריך לעלות שוב על אתר החברה ולחתום על חבילת ערכות נושא נוספת, הוא קצת התמכר לשינויי הצבע האלו, החברים של רזימגן אומרים שזה נותן לו גיוון נהדר ושתמיד צריך שינוי, ושהם לא יודעים אם אפרסק זה באמת צבע או אולי רק פרי, אבל אשתו אומרת שכבר אי אפשר להכיר אותו.

 

ביום שישי שעבר בעתיד ההוא רזימגן התעורר עם קסדת ניתוב החלומות שלו (הוא תמיד מכוון את השעון להפסק החלום בדיוק ב06:15, ואז שוב ב06:20, 06:25, ואז כבר נרדם עד שבע ומתעורר בבהלה. יש דברים שפשוט לא משתנים גם בעתיד.) הוא שומר את החלום בו היה לאחר כך, אולי לצפייה חוזרת, או להמשך בלילה, בודק את המטלות שלו להיום על ההתקן המוחי שלו שמברך אותו בבוקר טוב, נכנס לתא ההלבשה, יוצא משם לבוש, שיניים מצוחצחות, ובצבע עור אפור עכבר. חוטף ביס מחטיף הבריאות (רק מינוס 15 קלוריות, בטעם המבורגר מגולגל בפיצה ועוגת גבינה) נותן נשיקה לאשתו ולילדה. יוצא לעבודה ברכב הקליעי שלו, ומתחיל את היום.

רזימגן עובד במשרד ממשלתי, כך שבעבודה הוא מרשה לעצמו קצת לעיין בדברים אחרים ברשתות שונות בהתקן המוחי תוך כדי שידיו מעבירות טפסים ממקום למקום ומערימה בלתי חשובה אחת לשלוש ערימות בלתי חשובות נוספות. היינו יכולים לחשוב שבעתיד הלא רחוק ההוא ימצאו מכונה, או אפליקציה, או משהו, שיעשו את העבודה הזו, אבל הרי מדובר במשרד ממשלתי, הבירוקרטיה היא המטרה - אף אחד לא רוצה לעשות את החיים קלים יותר לאזרח להוציא כסף מהממשלה, כסף נע באופן טבעי דווקא בכיוון ההפוך. לכן גם הפקס עדיין קיים.

(הפקס לא באמת קיים, כלומר, הוא קיים כמושג, שבו עובדים במשרד ממשלתי אומרים לאזרח "תשלח לנו את זה לפקס, שמספרו לקט של ספרות בלתי ברורות" אבל הוא לא באמת קיים כמכונה במשרד. זה נעשה כדי להקל על העובדים להגיד שהפקס לא התקבל.)

אם כך, רזימגן שלנו עובר לאיטו על כל הדברים שקרו לכל האנשים ביקום וגם בכמה יקומים מקבילים תוך כדי עבודה, וכך הוא גם מבלה את הפסקת הצהרים שלו, לשנייה הוא מברך את חברו מנחם (איזה שם מוזר) ליד מכונת הקפה ב"אההה?" ומקבל "אההה!" בחזרה, אולם כרגע הוא בכלל עסוק בבהייה באוסף הבובות היפניות שדאמר, שיצא אתו פעם להשתלמות ביקום מקביל ומאז הם לא החליפו מילה, רכש לעצמו.

 

וכך עובר לו היום, רזימגן מעביר ערימות של טפסים מיד ליד, מערימה לערימה, מחתימה שנדרשת על ידי נוטריון לחתימה שנדרשת על ידי מוקיון, מחתימה שנדרשת על ידי ראש אגף לחתימה שנדרשת על ידי בעל מגף, ותוך כדי הוא גולל ומגגל, מלייקק ומלקק, מספר ומשתף, וכך יוצא שהוא כותב יותר ממה שהוא אומר, ומבטא במילים הנכתבות מחשבות יותר כמוסות ממה שאי פעם הצליח לבטא בשימוש בשרירי הפה, ללא עזרת אפליקציה מיוחדת כמובן.

וכך היחסים האמתיים שלו נשחקים, הוא שוכב במיטה הגדולה שלו בערב לצד אשתו ושניהם גוללים בעזרת העיניים והמחשבות נודדות, ובדרך כלל הם מחליטים שהם צופים ביחד בסדרה או שתיים, על הקיר הגדול שבחדר השינה עד שאחד מהם נרדם (או עושה את עצמו נרדם למען הסדר הטוב).

 

אך לא הערב.

"בוא נדבר," אומרת לו אשתו.

"מה?" המשפט הזה תפס אותו מבולבל באמצע גלילה.

"נדבר, כמו פעם."

"אוקיי, על מה את רוצה לדבר?"

"בא לי לדבר עליך. איך היה היום שלך?"

"בנאלי."

"באמת. מה אהבת בו?"

"כלום, הזזתי דפים ממקום למקום."

"היית אומר שאתה לא מרוצה מהעבודה שלך?"

רזימגן אף פעם לא חשב בכלל במונחים של מרוצה או לא, זה מה שיש וזה מה שתמיד היה, הרי צריך לממן צבעי גוף נוספים ואת המשפחה, האם הוא צריך להיות מרוצה מהעבודה שלו? השאלה הזו הדליקה מן ניצוץ קט שהיה חבוי קצת בתוך כל הבנאליות האפרורית של קיומו.

"אני צריך להיות מרוצה?" שאל.

"אני לא יודעת, אבל חשבתי שזה משהו שכדאי שנברר ביחד, לא? אתה מרוצה מהחיים שלנו?"

רזימגן עצר, האם זו שאלה מכשילה? אבל יותר חשוב מזה, אני מרוצה?

"אני מניח שכן" ענה, לא ממש בהחלטיות.

"'מניח'?"

"הכל קצת שגרתי, אבל אני אוהב שגרתי. שגרתי זה טוב."

גם בראש של רזימגן זו לא הייתה נשמעת תשובה טובה, והוא הבין את זה בדיוק שניה אחרי שהוא ענה אותה, אבל הוא מנסה להיות כנה איתה, ובכל זאת, זו כבר עכשיו השיחה הכי ארוכה שהייתה להם מאז נישואיהם, ובהחלט השיחה הכי עמוקה שהם חוו אי פעם.

"אז אולי צריך לשקשק קצת את הדברים."

"צריך?" ענה לה.

"אתה קורא עכשיו באינטרנט תוך כדי שיחה איתי?" היא דרשה לדעת, בכל זאת, זו שיחה נהדרת, והיא הלכה למקום טוב בעיניה, היא לא רצתה שהוא יחזור על מילה רנדומלית מהמשפט הקודם שלה על מנת להראות הקשבה למרות שברור לשניהם שהוא לא מקשיב.

"לא, מה פתאום." שיקר. "להפך, אני מסכים אתך, יכול להיות שצריך לשקשק מעט את הדברים."

"טוב, אז תחשוב מחר על רעיונות, וגם אני אחשוב על רעיונות, ונראה מה נעלה."

"טוב, לילה טוב, מתוקה."

ורזימגן שם את קסדת ניתוב החלומות שלו על השיער הכסוף שלו ושקע בהמשך החלום מהלילה הקודם.

 

למחרת היה יום רגיל למדי, רזימגן בחר בצבע עור ירוק בקבוק, נישק את האישה והילדה, נכנס לרכב הקליעי ונסע לעבודה, הזיז מעט טפסים ממקום למקום, ממקום למוקיון, ממוקיון לנוטריון, מעורך דין המתמחה בנדל"ן לעורך דין המתמחה בגניבת דעת קהל, גלל בין לבין, לג'ורשך מהירח היה יום הולדת וסנדה מהתיכון העלתה וידאו של חתול ים מנגן בפסנתר כנף פרפר, קרא כמה מאמרים שלא בדיוק תרמו לו לשום דבר, אבל בהחלט היוו קרקע פורייה למשהו שהוא עתיד לכתוב מתישהו, שלח כמה מוח מיילים, אמר "אהההה?" למנחם וקיבל "אאה." כהד שמוחזר אליו. בגדול היה לו יום טוב.

ואז הגיע הערב.

שניהם שוכבים במיטה, השכיבו את הילדה לישון, ואשתו נראית להוטה מאוד לשאול אותו משהו.

"נו, חשבת?" המילים יוצאות לה מהפה כאילו מבלי לשים לב.

רזימגן נראה מעט מבולבל ועוצר סרטון שהוא צופה בו, לווייתן שדה שמנגן על לוטרות.

"על מה, יקירה?"

"על מה שדיברנו, ניסיון לשקשק מעט את שגרת החיים הזוגית שלנו."

"אההה. חשבתי שזה היה סתם עניין שלך."

"אז זה לא, ויש לי גם פתרון מעולה שחשבתי עליו בזמן העבודה," היא ענתה לו, ונראה שהיא הכינה את התשובה הזו מבעוד מועד.

"אני מקשיב." כך הוא.

"נעצור את העולם למשך חצי שעה, רק אני ואתה, בלי גלילות, בלי גיגולים, בלי סרטונים על סרטנים. אני ואתה, מדברים. די נהניתי מזה."

הוא לא הספיק להגיד את דעתו ופתאום קפצה אל מול עיניו פרסומת, אחת מיני רבות, על קרן השקעה השתלמותית כלשהיא שמקבלים בהתקן כשמורידים אפליקציות שלא בדיוק מספרות לך אם הן חפות מפרסומות או לא.

אז היא המשיכה במקומו.

"אני יודעת שבזמננו זה בלתי אפשרי כמעט לחסום את ההשפעות מבחוץ, אבל בוא ננסה, לפחות לחצי שעה?"

"ומה אם אי אפשר?" הוא אמר, מבולבל, כאשר חוש השמיעה והשכל הישר מספרים לו שאשתו צודקת, אבל חוש הראיה ממשיך להקפיץ לו נושאים על גבי נושאים, פרסומות על גבי פרסומות, והוא לא מסוגל להביט בכולם, בכל המטלות שמגיעות מהטכנולוגיה ועליו לשרת.

"אז נלך למשרדי החברה ונבקש להתנתק לחצי שעה ביום." אמרה אשתו בפסקנות.

נגד הטון הזה רזימגן כבר לא היה יכול להתווכח, אז הוא אמר שמחר הם ייסעו למשרדי החברה ויראו מה אפשר לעשות.

רזימגן שם את קסדת ניתוב החלומות שלו על שערו הירוק, והתחיל לחלום, אם כי היום נוסף למהלך הזה גם חיוך, כי בכל זאת, לא תמיד יוצאים לו שני ערבים ברצף שבהם הוא מנהל שיחות עמוקות עם אשתו, הוא מרגיש שמשהו משתנה, ואולי סוף סוף הוא לא בחור של שגרה, אלא של קצת שינויים?

 

למחרת הם נסעו ברכב הקליעי שלהם למשרדי חברת איימוח, התקני המוח היפים והמהירים בעולם, הם לא ממש דיברו כל הדרך, אבל הייתה הסכמה מסוימת שמשהו מוזר קורה כאן, כמו משהו שלא מן הטבע.

חברת איימוח הייתה בגדול חלקה, ההתרשמות מהסגנון שלהם הוא של חלקות בלתי נגמרת, גם בעיצוב המכשירים ובעיקר בעיצוב החנות, הקירות היו חלקים וגבוהים, כך שלא יכולתם לראות את התקרה גם אם ממש רציתם, והדלתות החלקות נפתחו מולם בלי קול על מנת לקבלם, לוגו החברה, מוח עם אוזניות, הואר בגובה של שתי קומות מעל לקרקע החלקה כשהם נכנסו.

בחור במדים לבנים עם פסים כחולים קיבל את פניהם כשהם נכנסו. "שלום, שלום. אני שיכרר, אני אהיה מנהל פתרונות המוח שלכם להיום, בואו, שבו על יד השולחן שלי."

הם התיישבו ליד שולחנו, שהיה מאובזר במחשב לבן וחלק ובכמה צעצועי שולחן קטנים.

"אז במה אני יכול לעזור לכם?" שאל, וחייך חיוך שבוודאי לא היה אותנטי במלוא מובן המילה לפחות.

"אנחנו רוצים להתנתק מכם למשך חצי שעה ביום." ענתה אשתו של רזימגן.

"אתם רוצים לעבור למתחרים? כי זה לא אני, זה שייך למערכת שימור לקוחות." החיוך של שיכרר נמוג מעט.

"לא, אנחנו רק רוצים להתנתק מהכל למשך חצי שעה ביום, תודה." היא ענתה לו.

"אתם לא מרוצים מהשירות שלנו?"

"לא, לא! להיפך, אנחנו מרוצים מאוד." מיהר רזימגן לענות.

"אז למה אתם רוצים לעשות את המעשה הזה?"

"כי אנחנו רוצים להתחבר יותר אל האנשים שאנחנו אוהבים ולדבר איתם קצת יותר."  כך היא.

"אני חושב שכדאי שאביא את הממונה עלי."

שיכרר הלך להביא את הממונה עליו, וכבר רזימגן ניסה לשחק קצת עם צעצועי השולחן שלו, כאשר שיכרר חזר עם הממונה עב הבשר, רזימגן בדיוק שמט בטעות צעצוע קטן עם ראש ממש גדול אל מתחת לשולחן והתכופף להרימו, נבוך, אם כי אשתו ציינה לעצמה שזה בדיוק סוג הדברים שהיא לא הייתה יודעת שהוא עושה אם היא לא הייתה לוקחת אותם להרפתקה הקטנה הזו.

 

"כן, שלום, מה הבעיה?" כך הממונה עב הבשר, לבוש בלבן כולו, אם כי לו הבגדים האלו החמיאו פחות לשיכרר.

"אין שום בעיה, רצינו לדעת אם מותר לנו להתנתק מכם לחצי שעה ביום." הפעם זה היה רזימגן שענה, לתדהמת זוגתו.

"לחצי שעה?"

"כן."

"אז זה לא עניין של חוסר שביעות רצון, אדוני וגבירתי."

"ממש לא." ענו שניהם יחדיו.

"טוב מאוד, אם כך, אני אצטרך לבדוק מה כתוב על מקרה כזה ב'כללים ותנאי השימוש'."

רחש עבר בין העובדים, מנהלי פתרונות מוח, טכנאים וממונים כאחד התלחשו פתאום בצורה נסערת, לא סתם יום בעבודה, הולכים לבדוק מה כתוב בתנאי השימוש בנוגע לשאלה מסוימת! ישנם עובדים שמסיימים את כל ימי עבודתם באיימח בלי שהספיקו לגנוב מבט אחד בכללים ותנאי השימוש האגדיים, ורבים מהצעירים יותר בכלל האמינו שמדובר באגדה עד עכשיו.

אבל ככל הנראה לא מדובר באגדה, הממונה הזמין שני ממונים נוספים אליו, לבושים גם הם לבן מרגל ועד ראש, והם סרקו את עיניותיהם בחריצים המיועדים לכך בקיר הנראה כביכול חלק משאר החנות - אך הקיר נפתח לגלות כספת ענקית, שממנה שלושת הממונים הוציאו צרור מגולגל של ניירות והתייחסו אליו בחרדת קודש כאשר גללו אותו בכפפות לטקס עדינות ומיוחדות.

הממונה התיישב מולם בחזרה, הוציא משקפי קריאה עבים ושחורים ועבר על הסעיפים הנדרשים.

-"כך, כן, כך אתם חתמתם בשנת 2120, לפני עשרים ואחת שנים, שאתם לא יכולים לבטל את החיוב על החשבון או את החשבון שלכם אצלנו, לחלק מהזמן או לכולו, אלא אם כן אתם בלתי שבעי רצון לחלוטין מאתנו.

מצטער, אתם לא יכולים להתנתק מאתנו אפילו חצי שעה ביום."

 

וזה, כך אומרים, היה היום שבו באמת המכונות השתלטו על חייהם של כל בני האדם על כוכב הלכת העצל שלנו.



הומור מד"ב סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לguilad
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א תשרי ה´תשע"ה  
אני מרגיש יותר מדי פרימיטיבי-מחזיק-נוקיה-סי-2 בשביל להנות. אבל זה כתוב מעולה.
(יכול להיות שזה מה שסופרי המד"ב של פעם בעצם פחדו ממנו, אבל לא היה להם מספיק דמיון. אז הם כתבו במקום זה על דברים הרבה פחות מפחידים, כמו רובוטים מרושעים שהורגים אנשים עם רובי לייזר)
י"ב תשרי ה´תשע"ה  
עד לא ממזמן הייתי פרימיטיבי ואני מבין את נקודת המבט שלך, אבל העולם מתקדם ויגרור גם אותנו הפרימיטיבים איתו :|
חוסר חירות זה דבר נורא, אבל חוסר חירות מבחירה נורא עוד יותר ...
י"ב תשרי ה´תשע"ה  
נהניתי לקרוא :)

האווירה המנוונת מועברת מצוין.

הפסקה השלישית, בתחילתה - ניסוחים משובחים במיוחד.
י"ב תשרי ה´תשע"ה  
י"ג תשרי ה´תשע"ה  
הסיפור חמוד ומשעשע.

האמת היא, שזה לא הסיפור על היום שבו המכונות השתלטו על חייהם של בני האדם, אלא על בני אדם שלא שמים לב על מה הם חותמים ועל תאגידים תאבי בצע...
אם החברה היתה מסכימה לנתק אותם, אלא שאז היה מתברר שהתקני המוח שדרגו את עצמם ללא ידיעת מהנדסי החברה והפכו את עצמם לבלתי ניתנים לניתוק, *זה* היה היום בו המכונות השתלטו על חייהם של בני האדם.
אני אולי נשמעת קטנונית, אבל אני קוראת פה יותר מסתם הומור ומד"ב, יש פה סאטירה על מצבנו היום, ועל הטכנולוגיה המשתלטת (אני ממציאה?), ולא כ"כ אוהבת נבואות זעם מהסוג הזה...
הטכנולוגיה פה, היא לא הולכת לשום מקום, אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתה, להשתמש בה ולנהל אותה בחכמה. בהצלחה לנו:)

(ועוד הערה קטנונית וקטנה: נראה שיש עוד דברים שלא משתנים בעתיד: הגבר אומר שלום לאשה ולילדה ויוצא מהבית... לאן הולכת הילדה? מי מחזיר אותה? מי מטפל בה? מאיפה לו לדעת, בשביל זה יש לה אמא... האמנם?)
י"ג תשרי ה´תשע"ה  
השתמשתי בביטוי ש"שועבדנו על ידי המכונות" מחוץ להקשר המוכר דווקא כדי להראות שאנחנו בעצם משעבדים את עצמנו (תאגידים גדולים, אי שימת תשומת לב, ועוד, מי שרוצה שיקרא מה שבא לו, אבל זה נכון..)
נכון שזה יותר סאטירה חברתית על המצב שלנו כיום ממד"ב, אני מניח שאת צודקת שזה ממש לא מד"ב "טהור".

אגב, החלטתי להשמיט המון פרטים נוספים שמאוד התפלאתי שאף אחד לא שאל עליהם! השם של אשתו אפילו לא כאן (קלרה), או תיאור שלה (גוצית מעט; שיער שחור מתולתל). התלבטתי בנוגע לדרך שבה אני משמיט את הפרטים האלו וגם הפרטים על (מדיאה) הילדה, אבל החלטתי לספר את הסיפור במיקוד על התהליך שעובר רזימגן ולכן שמטתי תיאורים לצערי.
י"ג תשרי ה´תשע"ה  
א. תודה על ה"ברוך הבא".
ב. בנוגע למקום של הגבר והאשה במשפחתיות, לא רציתי לגעת יותר מדי כי הסיפור מהלך על הקו הדק בין הזר למוכר (לדעתי), את צודקת שהנושא צריך סאטירה חברתית משלו, ואולי אכתוב אותה פעם, אבל ניסיתי כמה שיותר לעשות אווירה מוכרת ועם זאת מעוותת. לא יודע אם זה הצליח, אבל עצם זה שהוא לא חושב על המשפחה מהבוקר אלא על עבודה היה מכשיר בעלילה בשביל זה.
ט"ו חשון ה´תשע"ה  
כתוב בצורה מעוררת השתאות, זורמת,חלקה, ובעיקר אמיתית!
מפחיד משהו.
תודה
י"ז חשון ה´תשע"ה  
כיף לדעת, הייתה קצת כוונה להפחיד...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד