בנושא
בכרם
חדשות
 
כנפיים שבורות / אמי 1
בביכורים מאז כ"ב אלול ה´תשע"ד

(נכתב לתחרות הסיפור הקצר של עולם קטן)

מי יכול היה לצפות שצמאון האדמה, נדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות? כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.

הורדת הכובע לכשעצמה לא היתה מעשה חריג בקרב עובדי האדמה; גם בימי הסתיו הקרירים שבגליל הצריך המאמץ שבחריש הפסקה קלה כדי לשאוף אויר ולנגב את המצח, ומנחם לא היה חסין מפני העייפות ולא מפני הזיעה. הציפור הגדולה שנחה על סלע במרחק צעדים ספורים ממנו, ונגלתה לעיניו בעקבות ההתרחבות הפתאומית של שדה הראיה שלו, היתה נדירה, ומנחם בחן אותה בסקרנות, אבל גם היא לא היתה עיקר ההפתעה. רק השער.

היא ודאי חיל מאסף, חשב מנחם, לאחת הלהקות העצומות שחלפו כמידי שנה מעל הכפר. בילדותו היה נושא את ראשו מתבונן בהן בהשתאות, חולפות באויר בדרכן דרומה וחוזרות לצפון לאחר מספר חודשים, אך מעולם לא ראה אחת מהן ממרחק כה קטן. היא היתה גדולה משחשב – למעשה, גופה העבה עם הצואר הארוך כמעט הותיר בו ספק לגבי יכולתן של כנפיה לשאת אותה.

מספר רגעים עמדו, הציפור ומנחם, מביטים זה בזה ללא תנועה. ואז פסע מנחם צעד אחד לעברה, והקסם נשבר; בן רגע פרשה הציפור זוג כנפים לבנות והמריאה אל השמים, מותירה במנחם תמהיל רגשות: צער על שלא יוכל להביט בה עוד, חרטה על שהבריח יצור שבדיוק כמוהו נהנה מהפוגה קלה במאמץ כביר, ובעיקר אכזבה. אכזבה על כך שבעוד ציפור כה כבדה יכולה להגיע אל השמים בקלילות, הוא נותר על הארץ, ראשו לעולם לא יתרומם מעל לחישובים על בואה של רביעה וזמנה של זריעה, וכפיו תהיינה מלוכלכות עד סוף חייו ברגבי אדמה.

ואז הפציעה בו המחשבה; כה מפתיעה עד שברגע הראשון דחה אותה בלי להקדיש לה תשומת לב, אך היא שבה לנקר בראשו בעקשנות, ולא הניחה לו גם כאשר חרש ללא מנוחה, נותן לגבו לכאוב בתקווה שהמצוקה הגופנית תשכיח את ההבנה שאם ציפור פשוטה יכולה להגיע אל השמים, הרי שגם אדם יכול. אך ללא הועיל: הרצון לפרוש כנפיים ולהמריא מעלה מילא את כולו; כשהביט באדמה היבשה לא חשב עוד על הגשם שיציף את סדקיה, אלא על לבו הצמא למים חיים, וכשהרים את מבטו אל השמים הבהירים הבין שעליו למצוא את האדם שישכיל להמטיר עליו מים ממרום.

 

***

 

מנחם ידע שלא בקלות יתן לו אביו את רשותו לצאת, אך לא שיער שבסופו של דבר ילך בלי לקבל את ברכתו.

יוסף בן שמעון היה בסך הכל עוד אחד מחקלאי הגליל. לא הרבה תורה ידע, ולא כבוד רב רחש לתלמידי החכמים. קולו השקט בימים כתקונם התרומם הלילה, ופניו הצרובות משמש האדימו ככל שהתמשך הויכוח.

"מה לעובד אדמה בין לומדי התורה?" תקף את בנו. "אתה מבוני העולם והם ממכליו." וכשמנחם סירב להשתכנע, הוסיף: "בני, את טובתך אני מבקש. הם ילגלגו על בורותך, ויכנו אותך עם הארץ. מקומך אינו שם."

"אתה מכיר את הסיפורים על רבי אליעזר בן הורקנוס," טען מנחם כנגדו. "הרי הוא בן הכפר הסמוך, וכמוני בא ללמוד כשהוא חסר כל ידע – וראה לאן זכה להגיע."

יוסף שתק. "ההבדל הוא," אמר לבסוף, "שלהורקנוס היו כמה בנים מלבד אליעזר. לי יש רק אותך, ואם תלך אשאר בלי עוזר ובלי יורש."

"בילדותי חרשת וזרעת לבדך," התעקש מנחם, וכנבהל מתקיפות דבריו ריכך: "מלבד זאת, איני הולך לבלי שוב. בעוד שנים מספר אחזור, טוב וחכם יותר, ירא שמים ויודע תורה – יותר מכמה פרקי מקרא והלכות בודדות."

הפעם התארכה שתיקתו של יוסף עוד יותר. "אתה יודע שאני לא יכול לעצור בעדך, ואם תבחר ללכת אעמוד מול עובדה מוגמרת, אבל אם תשמע לחכמת אביך ולבקשתו, ותר על הרעיון הזה."

מנחם הניד בראשו. "אני לא יכול", אמר בשקט.

 

***

 

היורה הרטיב את שערו כשעבר בהיסוס בשעריה של בני ברק.

הגודל וההמולה הפתיעו אותו, והוא עמד על מקומו רגעים אחדים, מנסה לספוג אל קרבו את מראה העיר: למרות הגשם הרחוב שקק בקדרים, רועים, נפחים, ועוד בעלי מלאכות התרוצצו במהירות, ולאיש מהם, כך נראה, לא היה זמן להורות את הדרך לצעיר נבוך.

חלף זמן עד שהתחיל לזהות אותם, אך ברגע שהבחין בהם הופתע שלא הבחין בהם קודם – כה שונים היו תלמידי החכמים משאר ההמון, זקופים ושלווים, בגדיהם נקיים וזקנם מסודר. מנחם ניסה לעקוב אחריהם במבטו, כדי לראות היכן נמצא בית המדרש, אך נראה שכל אחד פנה בכיוון אחר. לא תהיה לו ברירה אלא לשאול אחד מהם.

"סלח לי," פנה אל אחד שנראה מבוגר ממנו בשנים ספורות.

הצעיר סקר אותו במבט צונן שגרם למנחם לחוש לא בנוח, אך עכשיו כבר לא יכול היה לסגת. "אני מחפש את בית מדרשו של רבי עקיבא," אמר, "תוכל להראות לי את הדרך? "

הצעיר חזר למסלולו. "אני בדרכי לשם," זרק מעבר לכתפו. "אתה יכול ללכת אחרי."

מנחם מיהר בעקבותיו. עכשיו הצטער שלא שאל פועל או סוחר.

 

***

 

שורות-שורות ישבו מאות התלמידים בתוך האוהל העצום. מנחם ניסה להתקרב אל האדם שישב בקדמת האוהל, אך נתקל בגערות ונזיפות, ולפיכך התיישב בשורה השמינית והאחרונה.

שעה קלה ניסה להבין את השיעור, והצליח לתפוס רק שנושאו הוא דיני טהרות. במקום זאת החליט ללמוד את מבנה השיעור: הרב הזקן ישב על כסא, קרא פסוקים מתוך קלף ופירט את ההלכות הנובעות מהם. הוא הזכיר בדבריו  שמות שונים, יותר מפעם אחת – ציין לעצמו מנחם בהתרגשות – את רבי אליעזר בן הורקנוס. עיניו נראו טובות – כה שונות מאלו של הבחור שהראה לו את הדרך, שמנחם זיהה כעת יושב בשורה השניה ומקשיב באדיקות. מדי פעם הפסיק, ואז היו התלמידים מתפרצים בשאלות, ומשסעים בצעקות איש את דברי רעהו. מנחם הבחין שמרבית הדוברים יושבים בשורות הראשונות, ושבחור מהשורה השישית שניסה לשאול שאלה נקטע בבוז בידי תלמיד שישב שתי שורות לפניו.

מבטו של מנחם תעה עוד, עד שנח על אדם שישב בהמשך השורה האחורית. לרגע התבלבל מנחם, כי בשערו הלבן, בזקנו הארוך ובעיניו החכמות דמה הזקן לרבי עקיבא, אך במבט שני ראה שבגדיו ישנים ומצחו מכווץ בריכוז, וניכר בו שממש כמו מנחם הוא מתאמץ ללא הצלחה להבין את דברי רבי עקיבא. מנחם התמלא כלפיו אהדה מהולה בתחושת רחמים – בניגוד אליו, הזקן מתחיל ללמוד בגיל כה מבוגר, ובודאי לא יספיק ללמוד דיו. ובכל זאת היה בפניו משהו מרשים.

"רבי," קטע מישהו את דברי רבי עקיבא ואת מחשבותיו של מנחם, "מנין לך?"

השאלה יצאה מהשורה הראשונה והדהדה בבית המדרש, ומנחם הבין בהקלה מסוימת שהוא לא היחיד שמתקשה בהבנת השיעור. רבי עקיבא, מצידו, חייך. "הלכה למשה מסיני", אמר בפשטות.

בעיניו של מנחם היתה התשובה לא מספקת בעליל, אבל הוא הבחין שפניו של הזקן שמימינו התמלאו שלוה פתאומית.

 

***

 

חודשים חלפו קודם היום בו אלעזר ניגש אליו. חודשים ארוכים של עמל מסוג שהיה בלתי מוכר לו עד כה – שינון האותיות, ולמידת המיומנות של הצמדתן זו לזו, מיומנות כה שונה מהחרישה והזריעה; אימוץ העיניים כדי לקרוא את הפסוקים פעם, פעמיים ושלוש; שינון ההלכות עד למידתן על פה. חודשים בהם התגבר על הגעגוע הביתה, בידיעה שכבודו העצמי לא יניח לו לחזור קודם שיהפוך לתלמיד חכם, כזה היודע משנה ותלמוד, הלכות ואגדות. חודשים בהם למד לעמוד בעלבונות, ברעב ובעייפות, ובדחיקה מפני חשובים וותיקים ממנו. בתחילה רק הצפייה ברבי עקיבא החזיקה את מנחם – בכל פעם נתקף התפעמות מהיקף חכמתו, הערצה לזכרונו וידיעותיו והערכה למתינותו וסבלנותו, ובכל פעם נתקף צער על נדירותן של שתי האחרונות ביתר בית המדרש. אחר כך התחיל גם לחוש סיפוק, אף הוא מסוג בלתי מוכר – כאשר זיהה פסוק שהזכיר רבי עקיבא, כאשר התנצח בהלכה עם יתר בני השורה האחרונה, או כאשר השכיל להבין דרשה או סברה מורכבת.

ובכל זאת הפתיעה הפנייה.

מנחם הבחין באלעזר, כמובן, הרבה קודם לאותו יום – קשה היה להתעלם מהקושיות שהקשה כמעט מדי שיעור – אך אלעזר מעולם לא התייחס אל מנחם, אלא אם עיקום אף קל נחשב להתייחסות. "אולי הגיע הזמן", אמר לו בשעת ערב מוקדמת, "שתשב בשורה הרביעית או החמישית."

הוא הסתובב והלך בלי לצפות לתשובה, והשאיר את מנחם מבולבל. הערכתו של אלעזר נעמה לו; מעתה, ידע, יעז לבטא את הקושיות שהתרוצצו בקרבו בזמן השיעור, ויזכה לכבודם של התלמידים האחרים ולהיכרות עם רבי עקיבא. עם זאת, פתאום התגעגע לסבלנות שבחריש, לדמעות הזריעה ולסיפוק שבקציר, ולא שש על הפניית העורף אליהם, והמרתם בנעיצת המרפקים, בויכוח ובתחרות.

מזווית עינו הבחין מנחם ברבי עקיבא יוצא מן האוהל, לבדו באופן נדיר, ובהחלטה של רגע נחפז בעקבותיו. כשהשיג אותו רצה לפרוש בפניו את התלבטויותיו, לספר לו על אכזבתו והצלחתו, נחישותו וגעגועיו. במקום כל אלו שמע את קולו אומר: "רבי, אני עוזב".

רבי עקיבא שתק.

"רבי," קולו של מנחם נשבר, "כשבאתי ללמוד חלמתי על תורת שמים, על שתיה ממים חיים, לא חשבתי שכך זה יהיה."

הוא לא פירש, ומבטו העצוב של רבי עקיבא הורה שאין צורך. "אתה צודק," אמר. "לא כך זה צריך להיות, ולבי אומר שצרה גדולה עוד תצמח מכך, אך לבם של חבריך סגור, וכל ניסיונותיי ללמדם עלו בתוהו. הקשב ואלמד אותך כלל גדול, אולי מי שראשו ולבו פנויים לשמוע, יצליח במקום בו נכשלו החכמים הגדולים." הוא נטל את ידו של מנחם, הביט לתוך עיניו, ואמר רק: "ואהבת לרעך כמוך."

 

***

 

את המסע צפונה לא ערך לבדו: להקות הציפורים הנודדות ליוו אותו מן השמים.



אכזבה חרות עולם קטן תורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אלול ה´תשע"ד  
רק אומר שקראתי כבר בעולם קטן ונהנתי.

ואוסיף עוד, שבקריאה הראשונה מיד קפץ לי לראש מה שתמיד קופץ לי תמיד בקריאת סיפורים היסטורים, מה קרה רגע אחרי סוף הסיפור. בסיפור שלך זה כמובן מרד בר כוכבא שבסופו חורבן כבד והרג רב, ומה קרה לגיבור הסיפור? (אומנם לא ברור מה היה חלקו של הגליל במרד הזה, לעומת המרד הגדול בו הוא נטל חלק פעיל מאד, ובכל זאת)
ד´ תשרי ה´תשע"ה  
יפה.

תוהה מה עושה שם משה רבנו ואיך הוא מתקשר לנושא הסיפור.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד