המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
המסע של דורון / זכרונות כנרת
בביכורים מאז ה´ אלול ה´תשע"ד

לפרנק ל. באום

דורון, סמל מחלקה 2, תיעב הליכות ליליות.

לא שהיתה לו בעיה עם ההליכה עצמה. אלא שחדגוניות הצעידה הלילית, בלא לראות דבר מלבד הנעליים הכבדות העולות-ויורדות של הצועד לפניו, היתה מביאה אותו למצב מסויט, בלתי ניתן לשליטה, של ערות-למחצה. האור הירוק הזרחני של הניתוב שהשאיר גידו, הקשר של סאלח המ"ם-מ"ם, רק הגביר את תחושת החלום שבהליכות ההן.

זה היה גרוע למדי בתור חייל, כאשר הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא דחיפה מאחור ולחישה-נזיפה: "דורון, אתה מתעפץ." אלא שבתור סמל מחלקה לא הלך איש מאחוריו: חוד מנתב, סמל סוגר כוח. היה מגייס את שרידי הכרתו המנומנמת כדי להמשיך ולהשתרך בסוף הטור; הפסיק לספור את הפעמים בהן התעורר ברתיעה, ומצא עצמו לבדו, מרחק כמה עשרות מטרים מטובול הצועד לפניו. פעם או פעמיים לא נראתה המחלקה כלל, ודורון החיש את צעדיו באפלה על פי הניתוב בלבד, עד שהדביק אותם. אלמלא הניתוב אולי היה נאלץ לירות נותבים באוויר, כדי לסמן את מקומו, ולהמתין שהמחלקה תחבור אליו, והחיילים יצחקו בהיחבא ושלא בהיחבא, ואוי לבושה.

האימון ברמת הגולן היה רצוף הליכות ליליות. קרב התקדמות, שלב-האל-היעד, משטחי כינוס לשטחי היערכות, משטחי היערכות לנקודת זינוק, נסיגה, קרב נסיגה-והשהיה. בתחילת כל שבוע עוד עקב דורון אחרי המפות – הרי תפקיד הסמל למלא את מקום המ"ם-מ"ם, בשגרה ובחירום – אך ככל שהשבוע התקדם והעייפות הצטברה, משך ידו מהעסק. צחי המ"ם-פ"א לא יפיל את סאלח פצוע, הוא יודע עד כמה דורון עלוב בניווטים, הוא לא יעשה לו את זה.

דורון ננער. שוב נרדם. הלילה חשוך; המחלקה אינה נראית. אין לו דרך לדעת כמה זמן ישן – האם המחלקה נמצאת במרחק כמה עשרות מטרים, ממש מעבר לטווח ראייתו, או שהתרחקו קילומטרים על קילומטרים, סיכוי לא סביר אך קיים. הוא לא ירוץ – לא עם הווסט והנשק והעכבר, ובטח לא כשהוא עייף כל כך. אור ירוק מזהיר קלושות הרחק לפנים; דורון מרחיב צעד.

נדמה לו שהוא צועד זמן רב למדי, והאור אינו מתקרב. משהו לא מוצא חן בעיני דורון; כעת, כשהוא חושב על כך, המרחקים בין האמפולות הזורחות – גידו עירה לתוכן את תוכנו של סטיקלייט בטרם יצאו לדרך – לא אמורים להיות ארוכים כל כך. כשהאור נעלם לבסוף, הוא כבר יודע שלא יראה אורות נוספים בשום צד. דורון ערני לגמרי כעת, אך אין תועלת; גחלילית ארורה הוליכה אותו שולל, והוא היה לבדו בחשיכה, ומבורבר, מבורבר לאין תקנה.

מובן שהקשר לא עובד. אף פעם אינו עובד. ודאי לא ביום רביעי בלילה, כשדורון לא החליף סוללה מאז מוצאי שבת. אולי יעלה למקום גבוה יותר וינסה לראות משם; אלא שהסביבה מישורית להחריד. הוא מתקדם אל גבעונת שטוחה, גבוהה רק במעט מהמקום שהוא עומד בו – לאו דווקא מתוך תקווה להיטיב לראות, אלא שכיוון זה עשוי להיות הכיוון הנכון, לא פחות מכל כיוון אחר.

כשהוא מתקרב לשיא הגובה הוא מבחין שהגבעה אינה קירחת: משהו נמצא שם – כמו חומה נמוכה או גל אבנים ארוך. כבר החל להתלבט אם הדרך הקלה למעלה תהיה להקיף את השרידים המוזרים או לטפס עליהם, כאשר ראה שיש בהם פתח. הוא עבר בו בשמחה – הנה, לא יהיה עליו לטפס, למרות הכל – ואז ירד הערפל. בדיוק המזל שלו: גם העכבר יהיה חסר תועלת כעת – לא יוכל לראות דבר. כמו בלילה ההוא בקורס מ"כים, כשהערפל תפס אותם כשניווטו בגבעות מצפון לדימונה, וכולם התברברו וחיפשו זה את זה בצעקות, עד שלבסוף, בקבוצות גדלות והולכות, ויתרו על הניווט ועשו את דרכם ישר אל אורות האוטובוס.

אלא שהפעם היה לבדו. וגם הערפל של אז לא היה סמיך כמו הלילה. הוא לא הצליח לראות שני צעדים לפנים; כמעט והתנגש בגל-אבנים נוסף, שנמצא מול פניו. טיפס ועבר אותו, אך הפעם הוסיף לגשש, זהיר-זהיר, ולא הופתע לגלות גל נוסף. נראה שהוא נמצא בתוך חורבה מורכבת למדי – כמעט מבוך. כאילו הוא לא אבוד מספיק גם ככה.

לפחות מחסנית הנותבים היתה במקומה הנכון – הפוכה, בתא השמאלי ביותר, מסומנת בלולאה ובאזיקון. דורון חיכך את ידו בחיבה באזיקון כשהכניס את המחסנית, דרך את הנשק בששים מעלות וירה שלושה כדורים באוויר.

מה ציפה שיקרה? אות חיים מן הקשר חסר התועלת, אורות ג'יפ חותרים לקראתו בערפל, ירי נותבים נגדי שיכוון אותו, פצצות תאורה באוויר – הכל היה בגדר סביר, רק לא זאת. לא משהו שמתחיל לבעור שם ברקיע הערפלי, ואחר צונח, שחור ואחוז להבות, לא רחוק מדורון, די קרוב לשמוע קול חבטה מחליא. במה פגע? בצד הדחף לרוץ לשם קיים הרצון להתרחק ככל האפשר, לא לראות ולא לזכור את הדבר, יהיה אשר יהיה, שהפיל מהשמים. העיף מבט בנשק ונדהם: הקנה עישן, כמו קנה של מקלע קל אחרי ירי כמה מאות כדורים – אלא שהוא ירה שלושה קליעים בלבד. בעודו מתבונן בו, החל הקנה להתעקם, בפועל, כלפי מטה – "שפיכת קנה!" זה לא אמור לקרות בנק"ל מודרני בשום מקרה. כשיחזור לגדוד יהיה עליו להפנות אותו לנשקייה, ובוודאי ייערך תחקיר, שריתוק ממושך בצדו. כרגע הטריד אותו יותר שהנשק שבטח בו היה לגוש פלדה חסר תועלת, וזאת דווקא כשהוא עומד לבדוק את העצם – או היצור – הבוער. נראה שהאש, שנמצאה במרחק כמה עשרות צעדים, וגבוה ממנו – כנראה נפל הדבר על אחד מגלי האבנים – דועכת לאטה. דורון גישש בערפל לקראת האור הכתום המרצד.

"מוטב שלא תיגש לשם כרגע."

דורון קפץ באוויר קפיצה שיכלה להעביר אותו בקלות מעל לקיר בביסל"ח 450. הביט בפראות לצדדים, וגילה את מקור הקול, גבר נמוך ושחרחר, על אזרחי, שעמד לידו ממש. מאין הגיע? כמה זמן הוא נמצא שם? דורון לקח צעד אינסטינקטיבי לאחור, עובר תוך כך לעמידת מוצא, אוחז בשתי ידיים רועדות בנשקו המושבת. האיש הרים את ידו, הכף פונה החוצה.

"לא יהיה צורך בזה, וגם לא תועלת," אמר. "שחררת אותנו, ואני אסיר תודה לך על כך. אך לגשת אל עצם מרכז המעגל בעוד החושך על פני הארץ – זה מעשה שגם אני איני מעז לעשות, אף כי אני בשר מבשרה של הארץ הזאת. אין לדעת אילו כוחות עדיין כלואים כאן, אף אם קטלת את המכשפה."

"מי אתה? על מה אתה מקשקש?" תבע דורון. הוא קיווה בכל לבו שנתקל במטייל תמהוני, או אפילו בנרקומן, שישן במקום לגמרי במקרה, והתעורר לשמע היריות. שכן האפשרות השנייה היתה איומה בהרבה. לאור היום  ודאי לא היה מעלה זאת על דעתו. אלא שהערפל שלא כדרך הטבע, והיצור השחור שעלה בלהבות וצנח מן הרקיע, והנשק שהגיב בקריסה כזו – כל אלה עשו אותו נוח יותר להאמין במשהו בלתי טבעי, משהו אפל.

"שמי יוסיפון," אמר האיש. "אתה נכנסת אל תוך המעגל בשעה של חילופי אשמורות, וחצית את הגבול אל לילם של בני אדם; אך לא תמיד שורר כאן הלילה. ואני לא אוסיף לדבר בטרם אור, ולא כאן. נצא מן המעגל הזה."

באין דבר טוב מזה לעשותו, ובחרדה מטפסת אט-אט, פסע דורון עם האיש שכינה עצמו יוסיפון. הם יצאו בפתח בחומה ההרוסה, שבו נכנס דורון קודם לכן. הערפל, כמדומה, נתפזר מעט; דורון שאל, "במה פגעתי?" יוסיפון שב ואמר שלא יאמר דבר לפני שתזרח השמש. לדורון היו סיבות משלו להמתין לזריחה. נראה שלא יהיה עליהם לחכות הרבה; העשבים החלו להאפיר. דורון לא יכול היה להימנע מלהעיף מדי רגע מבט חשדני ביוסיפון. אך האיש חדל ללהג; הוא עמד, שותק וחמור סבר, והביט מזרחה.

דורון החל להבחין בצבעים. צבע – משמעו אור. ומכל מקום, הערפל התפזר. גם יוסיפון, כמדומה, עשה חשבון דומה. הוא זע לבסוף.

"טוב," אמר. "נלך לחזות במפלתה."

דורון הלך בעקבותיו. עדיין הייתה בו תקווה כי המטורף הזקן ימצא שם שקית-זבל שחורה, שעופפה באוויר במקרה – הוא הצליח לשכנע את עצמו שבזה מדובר – ואז יוכל הוא, דורון, להזדטר על עצמו, או למצער – לחתוך לכביש הקרוב. אולי לא יקבל ריתוק; ודאי התברברו כוחות נוספים הלילה בערפל. אולי יסתפק המג"ד באזהרה.

יוסיפון עבר בפתח שבחומת האבן, ודורון בעקבותיו. הם טיפסו על טראסה אחר טראסה, עד שניצבו למרגלות תל-אבן גדול ומעוגל. "היא נפלה כאן, בזאת אין ספק," אמר יוסיפון. "חסד זה עשתה עמה הרוח שאת שמה נשאה."

כשטיפס על התל ראה את שפחד לראות. העסק נראה כמו גוייה פשוטת איברים, לבושה שחורים; נזכר בצליל הריסוק המחליא ששמע בלילה, צליל ששום שקית-זבל לא יכולה היתה ליצור. דורון הסב את פניו, אך יוסיפון קרא, "הבט, מהר!" והוא הספיק לראות את הגווייה – רק כעת עלה על דעתו להתפלא שאינה חרוכה – מתפוררת לאבק. דמות-רפאים של אישה התאבכה לרגע מעל לשרידים: זוג מגפי-רפת שחורים, כבדים, מוטלים על הקרקע. אחר נשבה רוח מזרחית עזה, והמראה התפוגג.

"מה זה היה?" שאל דורון באימה. התקווה האחרונה לשפיות גזה, ההסבר ההגיוני האחרון קרס. הבסיס נדמה לפתע כמקום לא רע לסגור בו ריתוק ארוך, הרחק מבלהות למיניהן.

"זה היה כבוד אחרון שחלקה שרקייה, המכשפה הרעה מן המזרח, לאיש שהעלה אותה בלהבות," אמר יוסיפון לאטו. "כעת, אם השתכנעת סוף סוף, אלך אני ואכנס את מועצת הבזלתנים. ואתה השלך את הברזל הזה: יצורים השייכים אל לילם של בני-אדם אינם אוהבים ברזל קר." 



ארץ ישראל ילדים סיפור בהמשכים צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו אלול ה´תשע"ד  
של סיפור צבאי עם פנטזיה. בהחלט יהיה מענין לקרוא את ההמשך.
(קצת חבל שזה סיפור בהמשכים, גם כך הפרוזה סובלת מחשיפה מועטת בביכורים, סיפורים בהמשכים בדרך כלל סובלים עוד יותר)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד