בנושא
בכרם
חדשות
 
שאלה של השקפה / רוני תשואות
בביכורים מאז ד´ אב ה´תשע"ד

בִּצְעָדִים כְּבֵדִים אֲנִי נוֹשֵׂא מַחְשָׁבוֹת קַלּוֹת
כְּשֵׁם שֶׁבִּנְעוּרַי נָשָׂאתִי מַחְשָׁבוֹת כְּבֵדוֹת גּוֹרָל
עַל רַגְלַיִם קַלּוֹת, כִּמְעַט רוֹקְדוֹת מֵרֹב עָתִיד
יהודה עמיחי


מיותם. ככה אני רובץ כבר זמן שנראה נצח ומעולם לא היה אחרת. ריק ומיותם. למה אני אומר מיותם? מיותם זה יתום, ואני – אלמן. כאילו כרתו לי חצי. קליפת נרתיק, גוף ללא נשמה. רק הצבע שלי, ירוק, מעיד, אולי שפעם צמח כאן משהו. למה אני עוד כאן? 
כי אני של עמוס. מאבד משקפיים סדרתי, שלא מסוגל להשתחרר. הוא לאו דווקא זוכר, אבל הוא אוחז. עמוס, זרוק, זרוק, זרוק אותי – אתה לא מבין? האש שלי כבתה. די. היה כיף, נהנינו, נגמר.
ואני שוכב ככה, זרוק, פעור, נרתיק משקפיים עגוּן, מחכה לזוג שלי, שישובו מעבר ים, מעבר למים שאין להם סוף, ומי יכול לערוב, ומה הסבירות בכלל. התקווה כל כך עמומה, ולא רלוונטית, כמו אמונה בתחיית מתים, כמו מוות בעצמו.

עמוס המשיך הלאה. מהקערה עם כל החפצים האבודים העיניים שלי פקוחות לרווחה, הכל אני רואה. הם עומדים מולי, על מדף כוננית הקש, גבוהים ממני, יהירים, מדגמנים זוגיות, כאילו לא היה כלום לפניהם. הנרתיק והמשקפיים החדשים. הוא – תאום זהה שלי, כמעט בן דמותי – נקנה מאותה חנות, ירוק וכהה, עם אותו לוגו ואותה סגירה מתוחכמת, אבל הם שופכים עליו אור קליל יותר ממני, איתם הוא נראה כמעט צעיר. 
פעם אחת מתוך פיזור נפש, עמוס השתמש בי עבורם, ופגשתי אותם. זוג מרובע, אתה יודע שהם מבוגרים, רק קצת יותר צעירים מהזוג שלי, עליהם השלום. אבל המסגרת צבעונית. הפער הזה עם המסגרת... אולי אני לא אובייקטיבי... לא יכולתי לסבול אותו, היומיים איתה היו סיוט. הרי המסגרת עושה את זוג המשקפיים. והיא, לא כמו הזוג שלי. אצלם המסגרת הייתה בדיוק עליון, שיקוף מושלם בין הפנים והחוץ: כמה שהייתה סוערת ובו בזמן קלאסית כלפי חוץ, כך הייתה גם מבפנים, סופות משתוללות והיא מכניסה בהן אצילות. מסגרת אדומה בצבע היין, כשהייתה חוזרת מיום סיור שגרתי מטעם העבודה הייתה מקניטה אותי שהיא ג´ינג´ית רק כדי להתאים לעיניו הירוקות של עמוס. אבל ידעתי שהיא משחקת, מעירה בי קנאה, שלא אקבל אותה כמובנת מאליה, מותחת את עצמה ממני רק כדי שאשוב אל הלהבות שלה, ובעצם היא נועדה רק לירוק שלי.
אבל זו? מסגרת משובצת, צוהלת ועמוסה לעייפה, לא הצלחתי להבין מה עומד מאחורי הצבעוניות והעליזות שפיזרה סביבה. אני בטח לא אובייקטיבי... אולי סתם נרתיק זקן, אבל העדפתי לחזור לריקנות שלי מאשר להיות עם משקפיים כל כך ריקים.

כשבא לקחת ממני את הזוג הטרי עמוס הבחין בקילופים שלי, השריטות והיושן, קלט את הטעות שעשה, ובא לזרוק אותי. רעדתי. הנה זה בא, זה נגמר. הוא התקרב אל הארון שמתחת כיור המטבח ופתח אותו, שקית הזבל הצהובה הבהיקה כמו שמש. אז ככה זה נראה, רציתי לגחך, לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. אז טרקתי עיניים ופה ונסגרתי לכלי אטום, לא להסתכל לסוף בעיניים. ואז, שמעתי את דלת הארון נסגרת. מסיבה לא ברורה עמוס שב על עקביו – אני, מכווץ וחרד בידיו – והניח אותי שוב בקערה. סיכה עזובה התחככה בסגירה הזקנה שלי ופתחה אותה בקלות, חזרתי למקומי.
ושוב אני כאן, שוכב, זרוק, פעור, אלמן יתום, מצדיק את הדין אבל מת לצרוח: זוג שלי, איפה אתם? איפה אתם? מתי תחזרו?! ואם לא, קחו אותי לשם... קחו אותי אתכם. אבל אני מבין, החיים ממשיכים, ואני נכנע בפניהם, ומשקיף מעמדתי אל העולם שמתקדם, חילופי העונות והאנשים. אז מחייך מפרצוף אווילי של הכלב, מדי פעם נהנה ממוזיקה טובה, אבל אין טעם כמו פעם, ולפעמים אני שב ותוהה, למה הבעלים שלי עוד מחזיק בי? ממתי הוא נהיה כזה אגְרָן כפייתי?

אולי מאז ששָנִי הלכה לו. התחיל תופס בחפצים שלה, שלהם, כאילו יתנו לו מעט מהעבר. עם אשתו הראשונה היה מסודר. מפוקס מטרה. לא הכל היה קל, אבל תמיד זכרו זה לזה ימים יפים ונעורים וחסד. אחרי שנפטרה השתנה הכול. לא האמנתי כמה יכול להשתנות. הייתי העד. עמוס עבר דירה, אבל הכלב שלו היה בורח אל הבית הקודם, יושב ומיילל ומחכה לה שתחזור. הכול ראיתי, את המקרר החצי-ריק והארוחות הדלות, חפוזות ושקטות, הילדים הגדולים שהתרחקו והבכי של עמוס בלילות. שני!.., צעק, שני-לי!...
אבל טוב שהתחתן עם רונית ומאז הבית רועש יותר, צוהל מילדים וחיים, ושוב אין זמן ולא רצון ולא מקום לשמוע את הבכי ואת הגעגוע. רק לפעמים, בתאריכים מאוד מסוימים בשנה, כשהבנים בבית הספר ורונית בעבודה, אני שומע אותו יוצא בשקט, לוקח את הזוג המלכותי מכוננית הקש – הוא חייב אותם לנהיגה, ומתניע את הרכב. כשהוא חוזר עם עיניים אדומות אני יודע איפה ביקר ויודע שגם לו יש שריטות כמוני, ופה פעור שנסגר לפעמים לחיוך רחב, שרק אם מסתכלים טוב טוב אפשר למצוא שאלה גדולה מתחת לעיניים.


חורף, 2012.



בית שני

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוני תשואות
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ אב ה´תשע"ד  
באמת שאלה של השקפה...
ובחרת נקודת תצפית מאוד מקורית להשקיף ממנה.

הכתיבה יפה, התיאורים המפורטים שמכניסים לאווירה. ולעצב.
נגע בי מאוד.
י"א אב ה´תשע"ד  
טוב מאד אפילו, אבל האמת? לא ממש הצלחתי להיכנס לנקודת המבט של הקופסה הזו. איכשהו זה לא הצליח לגעת בי. לא הצלחתי להבין איך לקרוא את זה, איך לפרש את זה.

אבל הכתיבה ללא ספק יפה, ויש בזה משהו תופס, כי נקודת המבט באמת לא שגרתית.
ט"ו חשון ה´תשע"ז  
איך פספסתי את זה כשפורסם לראשונה?

(ועכשיו אני קוראת את זה לגמרי אחרת)


כ"ג חשון ה´תשע"ז  
כהרגלי (המגונה) בקודש כנראה שמחקתי ושלחתי שוב והוא טבע איפשהו על שולחן העריכה..
עשית לי פלאשבק
ותודה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד