בנושא
בכרם
חדשות
 
נטל / אמי 1
בביכורים מאז י"ז תמוז ה´תשע"ד

אני לא יודע למה הבאתי לכאן דווקא את האלבום הישן, ולא מיליון חפצים אחרים שמונחים עכשיו לבדם בבית הריק, אבל אני מסתכל בו מדי פעם, כשאין לי מה לעשות. אבא ואמא שלי מחייכים בשחור-לבן, וביניהם תינוק. נפתלי ואני מביטים לעבר המצלמה וצוחקים בגיל שלוש, חמש, עשר, שמונה עשרה. לפעמים אני מזהה עוד פנים מוכרות, אבל בדרך כלל לא מצליח לחבר להם שמות.

מוזר – את שנות הילדות שלי אני זוכר רק בשחור-לבן, כמו בתמונות, למרות שאני משוכנע שבמציאות העצים היו בצבע שונה מזה של הבית, ושהגוון של התינוק היה אחר מזה של הילד בן העשר. אם אני זוכר בכלל. לפעמים מכסה את הזיכרון שלי צעיף של ערפל אפור, ואני מצליח לראות דרכו רק במטושטש.

אבל החלומות שלי תמיד צבעוניים.

 

מישהי נמצאת כאן. מדברת אלי. אני חושב שאני אמור להכיר אותה. די ברור שהיא חושבת שאני אמור להכיר אותה, כי היא מספרת כל מיני סיפורים, על ילדים שהלכו לטיול בנחל כלשהו, ולא נראה לי שמישהו זר היה מדבר בפירוט כזה. למרות שאולי כן, מי יודע.

"אני מצטער לקטוע אותך," אני אומר, ומופתע לשמוע את הרעד שבקול שלי, "אבל מי את בעצם?"

העיניים שלה מתמלאות דמעות. יש לי רושם שלא בפעם הראשונה היום. "אני אסנת, אבא," היא אומרת. "באתי לבקר אותך."

יש לי תחושה ששקר יכול לעזור לאישה הזו. "כמובן, אסנת," אני מחייך, "טוב לראות אותך. הגעת מרחוק?"

השקר כנראה לא משכנע אותה, כי העיניים שלה נשארות עצובות. "הגעתי מהבית, אבא," היא עונה בטון של מישהו שחוזר על משהו שהוא כבר אמר לאחרונה. "רבע שעה נסיעה. אפילו פקקים לא היו."

אני מהנהן. "התחלת לספר משהו על ילדים, לא? מיכאל וגלעד, נדמה לי?"

היא מהססת. "כן, התחלתי." היא ממשיכה את הסיפור, ואני מצטער שקטעתי אותה בכלל. לכמה רגעים אני מנסה להקשיב. צליל הקול שלה נעים, והיום כבר לא צריך הרבה כדי להרדים אותי.

 

"כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות רופא," אומר נפתלי.

אנחנו יושבים בחצר של הבית שלו, עלים צהובים של שלכת מסביבנו.

"אני רוצה להיות חייל," אני אומר.

"חייל זה לא נקרא," מבטל נפתלי, "כולם חיילים אחרי בית הספר."

"לא נכון," אני מוחה. "אבא של דוד, למשל, הוא חייל אפילו שהוא כבר מבוגר."

"אולי," אומר נפתלי, "אבל רופא זה עדיין יותר טוב. רופא מציל חיים, וחייל לוקח חיים. ככה אבא שלי אמר."

"אבא שלי אמר דברים אחרים," אני נעלב. "הוא אמר שלהיות חייל זה מאוד חשוב, וזו זכות מאוד גדולה."

"טוב, לא משנה," נפתלי מנסה לפייס אותי. הוא קם, והמכנסים שלו מעוטרים בכתמי דשא ירוקים. "רוצה לשחק קצת כדורגל?"

 

אני פוקח עיניים. הגב שלי כואב, הצואר עייף, ואסנת יושבת על הכסא שלידי ומסתכלת עלי.

"אסנתי," אני מופתע, "מתי הגעת?"

"לפני חצי שעה בערך."

"חצי שעה?" אני מצטער. "חבל שלא הערת אותי."

היא מתחילה לומר משהו, אבל משתתקת. "לא נורא, אבא," היא אומרת. "העיקר שישנת."

היא מספרת לי על טיול של הנכדים, אני גומל לה בסיפורים על הפעילויות השונות שבית האבות מציע, על מגוון הדיירים ועל התפריט הלא ממש מגוון. "באמת שמצאתם לי מקום מצוין," אני אומר ומנסה להזדהות עם המילים. נראה שהיא מרגישה קצת לא בנוח, כי היא מחליפה נושא.

אני לא יודע אם אחרי עשרים דקות היא שמה לב שנהייתי קצת מנומנם, אבל היא קמה ומרימה את התיק, בתוספת התנצלות על לחץ וחוסר זמן, ועדכון לגבי מועד הביקור הבא. היד שלה כבר על הדלת, כשהיא חוזרת אלי.

"כמעט שכחתי," היא אומרת, "הילדים ציירו לך ציורים. היה יכול להיות ממש מצחיק אם הייתי שוכחת אותם בתיק." היא מוציאה מספר דפים צבעוניים ונותנת לי אותם, בתוספת נשיקה על הלחי.

אני מקשיב לרגע לצעדים שלה מתרחקים, ואז מרכיב את המשקפיים. הלב שלי מתרחב: ציורים ילדותיים וצבעוניים של בית, של ילד, של פרח, עם הקדשות בשגיאות: "לסבה מימיכאל ואלעד", בכתב שקצת קשה לפענח. אני מניח את הציורים על האלבום, ונשען לאחור בכורסה הנוחה.

 

אני מתפרץ הביתה ופונה ישר אל המטבח.

"סבא של נפתלי נפטר," אני מבשר בהתרגשות. "נפתלי אמר שהוא הלך לישון ולא קם."

"איזה נורא," נאנחת אמא.

"הלוואי עלי," אומרת סבתא באותה נשימה.

"אמא, איך את מדברת?" אמא מזדעקת.

"אני מתכוונת לזה," מתריסה סבתא. "גם ככה אין לי כבר מה לחפש בעולם מאז שסבא נפטר. אני מקווה שזה יהיה בבת אחת, מאשר שאני אהיה עליכם לנטל במשך שנים. עדיף למות בריאה ואהובה, מאשר חולה ומיותרת, את לא מסכימה?"

אמא עונה לה משהו, אבל אני לא מקשיב. בלי שהן שמות לב אני חומק מהמטבח, מטפס על הגדר הירוקה וקופץ אל החצר הסמוכה. הדלת פתוחה לרווחה, ואני קצת מהסס ובסוף נכנס בלי לדפוק. הבית מלא באנשים. אמא של נפתלי מחזיקה כוס מים ומוקפת בשכנות. אני חושב שהיא בוכה, למרות שאף פעם לא ראיתי מבוגר בוכה.

את נפתלי אני מוצא בחדר שלו. נראה לי שגם הוא בכה קודם, כי העיניים שלו אדומות.

"סבתא שלי אמרה שכיף לו שהוא מת," אני מספר לו.

"לא נכון. למות זה בכלל לא כיף," הוא קובע נחרצות.

"אני חושב שהיא התכוונה שזה טוב שהוא מת ככה. היא אמרה שהיא לא רוצה להיות נטל."

אני מחכה שהוא ישאל אותי מה זה נטל, אבל הוא לא שואל, אז אנחנו יושבים ושותקים.

 

"אבא?" קול מוכר מעיר אותי בעדינות.

"דוד," אני מחייך, "איזו הפתעה. כמה טוב לראות אותך."

"אסנת לא אמרה לך שאני אמור להגיע?" תוהה דוד.

"אסנת?" אני תוהה בחזרה. "לא יצא לי לדבר איתה היום."

דוד מקמט את מצחו בבלבול. "מוזר, הבנתי ממנה שהיא אמורה להיות פה הבוקר." המבט שלו תועה, ונח אל השולחן. "הנה, תראה," הוא מרים כמה דפים, "מי הביא לכאן את הציורים האלה?"

אני נוטל את הציורים. כבר ממבט ראשון ברור שאף פעם לא ראיתי את הציורים האלה. "אני לא יודע," אני מודה. "אולי אחת האחיות הביאה אותם כשישנתי."

דוד מרים גבה, אבל לא ממשיך לשאול. במקום זה הוא שואל: "איך באמת הצוות פה, אתה מרוצה מהם?"

אני אומר לו שאין לי תלונות, ונראה שזה מספק אותו. הוא שואל אם הספקתי להתעדכן בחדשות, ומה דעתי על המדיניות של הממשלה, בניסיון לגרור אותי לדיונים האקטואליים שתמיד אהבתי, אבל הראש שלי כבר בחדר האוכל ובארוחה הבאה, אם כי אני לא בטוח אם היא צריכה להיות ארוחת צהריים או ערב.

 

אור לבן ממלא את כל העולם, ואני מרחף בלי לדעת אם אני בגן עדן או בגיהנם. ואז הגוף שלי פוגע בקרקע, והכאב מוכיח שאני כנראה בכל זאת בעולם הזה.

אני פותח לאט את העיניים. המדים שלי הולכים ומאבדים את צבע הירוק-זית לטובת אדום כהה, אבל משהו כאן לא הגיוני. המכות שקיבלתי היו מכות יבשות מהפגיעה בקרקע, ואני חושב ששום רסיס לא פגע בי.

אני מנסה להתיישב באיטיות. מצליח. הראייה שלי מצטללת, ובכל זאת לוקח לי כמה רגעים לזהות את השיער הבהיר של נפתלי.

כאב קר תופס את הגב שלי. "חובש!" אני צועק, ואז נזכר שנפתלי הוא החובש.

 

מישהו נמצא כאן. מדבר אלי. אני לא יודע מי זה. אני חושב שאני אמור להכיר אותו.



אלצהיימר זקנה מוות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח תמוז ה´תשע"ד  
כתוב טוב.
מתאר היטב את המצב, את הסיטואציה (הפריע לי קצת הבלבול של דוד בשיחה עם אבא שלו. היה נראה שאסנת יודעת מה המצב של אבא שלה, והמצב כנראה כבר קשה - אם הוא לא מזהה אותה חלק מהזמן, אז למה דוד מבולבל, או מנסה להוכיח לאבא שלו שאסנת היתה שם?
הוא לא מודע למצבו של אביו?)

משהו בשילוב של התמונות מהעבר קצת הפריע לי, ואני לא מצליחה לשים על זה את האצבע.
נראה לי שחסר לי גורם שמקשר בין כל הסיטואציות והופוך לאמירה אחת.
הסיפור נקרא נטל, וזכרון הילדות על מות הסבא והדיון על זקנה והפיכה לנטל - מצויין. משתלב היטב בסיפור.
הדיון על להיות חייל או רופא, הסיום במותו של נפתלי טיפה פחות השתלב לי. זו חזרה לטראומה קשה, אבל איך היא משתלבת באמירה או בתמונה שכלל הסיפור יוצר?
(אם לדייק, אני כן רואה אפשרות לשילוב ביניהם, המוות בגיל צעיר של נפתלי לעומת ההזדקנות של המספר, הרופאים שמסייעים למספר כיום, מול נפתלי שמת כחייל, אבל נראה לי שיש מקום טיפה להעמיק בזה, לחדד את זה, כדי ליצור סיפור יותר מגובש.
אולי לא, אולי זה טוב כמו שזה, מרומז).
י"ט אדר ה´תשע"ה  
מוכר לצערנו.
אהבתי ממש את נק' המבט.
אולי כדאי לקטוע את הסיפורים מהעבר באמצע אלצהיימר לא משכיח רק את ההווה.
י"ט אדר ה´תשע"ה  
על סבתא שלי.
ולתהות, אם באמת אולי עדיף לה כבר להמשיך הלאה.
חידדת דיונים שכבר כמה שנים מסתובבים במשפחה, על האם היא יודעת מה קורה מסביבה או שזה לא משנה לא שאנחנו הולכים לבקר אותה.
תודה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד