נכתב ערב יום השואה תשע"ד.
לסבא וסבתא.

וכואבים,
כאב מיושן שכזה,
וינטג',
שממסגרים במסגרת חומה,
מניחים אחרי חומה,
מדליקים נר,
ומוחים שלוש דמעות, 
לא יותר.

יום בשנה, שקורעים קצת מהלב,
זועקים בשקט, בנימוס, טיפה של כאב,
מדברים סיפורים, קבועים, ידועים,
ולובשים שחורים, ותווי הפנים עצבים.

מחר כבר נהיה רגילים.
לא נעצור בדרך,
לא נעמוד,
ודממה,
אפילו דקה לא תהיה.

איזה תייר ירגיש צורך לשאול,
לאן נעלם לו כל השאול.
ואם נעלם, למה היה?

ואף אחד לא ירצה להסביר לו.