המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
נסיקה / תם ונשלם
בביכורים מאז כ"ב אייר ה´תשע"ד

מרבץ כאן צייד שלוש, קיבלת את הזיהוי עבור?
צייד שלוש כאן מרבץ. אני לא מקבל אותך, שפר את הנוכחי. כמו כן תעלה מולי את הקודקודון עבור
מה קודקודון! תיקון כאן צייד שלוש, המ"מ השתגע, אנו מזהים תנועה חשודה מבית האנפה, לא קיבלת את הדיווח עבור?
צייד שלוש כאן מרבץ רות. הברזלן מה? אני קיבלתי הברזלן פרח עבור?
כאן צייד, לא, אהמ... לא בדיוק –
צייד שלוש כאן מרבץ. זהו תדר מבצעי, בפעם הבאה שאתה משחק בקשר חוץ עלי שלא תראה את אמא שבוע סוף. שלוש כאן מרבץ עבור
שלוש שלוש כאן מרבץ עבור!
...
מרבץ כאן צייד שלוש רות עבור
...
מרבץ מרבץ מרבץ כאן צייד –
המשך צייד שלוש!
קיבלת ספקטרוניקס טובה פרק וזיהוי שלי על בית האנפה? כמו כן... אממ... עבור
תחנות גולה כאן קודקוד גולה מי מקבל אותי עבור?
קודקוד גולה כאן מ—
מרבץ כאן קודקוד גולה עבור!
כאן מרבץ רות עבור
רות. כאן קוקוד גולה מדובר בתרנגול עבור?
כאן מרבץ קטנה. ברזלן שלוש כאן מרבץ עבור
דמט מרבץ! כאן צייד שלוש, לא קיבלת, הספקטרוניקס פרק, הכל עשן, ואני לא רואה! אין ברזלן לעזאזל. לעזאזל.
צייד שלוש כאן קודקוד מרבץ, רות. אני קיבלתי שלילי תרנגול והברזלן פרח עבור?
צייד שלוש כאן קודקוד מרב –
צייד שלוש כאן קודקוד גולה אשר לי שלילי תרגיל.
כל תחנות מרבץ כאן צייד שלוש, שלילי תרגיל, אני חוזר שלילי תרגיל. קבלו על אמת זיהוי. כמו כן המ"מ התחרפן והצוות התחרפן והכל-
שלוש כאן קודקוד מרבץ, דממה. דממה בקשר. סתום ותנשום עמוק. יופי. עכשיו עלה מולי לתמונת מצב מסודרת במידי. כמו כן קודקוד גולה קבל זיהוי אמת בבית האנפה, מקפיצים את הכוחות הרלוונטיים. כל תחנות מרבץ דממה בקשר לתמונת מצב של צייד שלוש סוף
טוב, כאן יהודה, כלומר, תותחן שלוש, ככה... תמונת מצב.

לא יודע. באמת. אני לא יודע מה להגיד לכם. יכול לנסות, אם תרצו, אבל זה לא יעזור לכם. אני שומע את ההקלטה הזו, ולא מבין. כן, נכון, מזהה, זה הקול של יהודה. התותחן. כן. שלמה הנהג, דורון המ"מ. ואני. טען. מה? אמרתי, לא יודע מה להגיד לכם. סיפרתי את זה לעצמי, שוב ושוב, ועדיין. לא! מה קב"ן? נו, חלאס. לא. סבבה. אספר. אבל אל תפריעו. זה לא. לא קל. ככה.

*

השמות האלו משיבים אותך, שוב, אל אותם ימים מלוכלכים. ימי פיח, גריז ושמן משלל סוגים. ימים של עבודת ברזל קשה, עבודת הברזל הרותח, הברזל הקפוא, הברזל שהוא לך מחסה, כפי שהוא חדר שינה, מקום עבודה ותא פליטים. משיב לך את הקללות הנורות ברצף בתוך התא הצר, שהוא כולו מוטות אכזריים, דוקרים ולא מתחשבים, אומרי תכלית. אכן, הברזל הופך לחלק מחייך, אתה לומד לשנוא אותו ולנשום אותו, לדבר אליו, לשוחח אך ורק עליו, ולחוש בריחו באופן שרודף אותך כתמונה כאובה של אישה שאהבת, ברצוא ושוב אכזרי. ימי מדבר לאין סוף, ימי חיטה בוערת על מישורים בגולן, ימים יבשים, ימים מאובקים, ימים הנערמים זה על זה, כך שעם סופו של שבוע, בבואך אל המחוזות השפויים, הרחוצים, תסיר את המשקפים ותנקה אותם כמעט בבלי דעת, וכאשר תשיב אותן לעיניך עולם חדש ורחוץ יתגלה לך, ותדע שלאותו של השבוע דבקה גם בגוונים שבמחשבתך, עד שלא היה בך הכוח והצלילות לראות נכונה את גופך שלך, ודרכו את העולם. בימים האלו הכל נצבע בירוק וחום, כאילו היו חייך סרט שחור לבן. ובימים המכוערים האלה את שוכח. בין גירוז למתיחת לחץ שמן וריצה מקרטעת אתה נעצר לרגע קטן, מנסה להשיב לך מעט מהתכול, האדום, הירוק, ומה שבין לכל הגוונים החיים האלה – ואינך מצליח. אתה שב לדשדש בין החברים, זהה להם, שותק כמותם. שותק, כך שגם בהיותך צועק אין אתה מדבר. זהה להם, ירוק כמותם, מקלל ועובד ועובד ומקלל, ברצפטיביות שאין בה רחמים ואין בה הפסקה. ובחיוך אתה חוזר וממלמל מילים שפעם ידעת ופעם היית יורה מן המותן. אתה טועם את המילים האלו, הקשר משמעותן מתפורר והופך בלעדי ואובד. רצפטיביות – למשל: הברת הרה השבה על הפעולה, רצף המתגעגע לכל שאין בו סוף, טיביות, הלוכד את השניים לכדי מילה. וכך, מתוך התודעה המסוממת, העייפה, שהימים חולפים בה כמו עננים ואינם נוגעים בה, נוצרה מילה שמשמעותה החדשה חזקה כמו שם המתאים לאדם. כמו השם המתאים לאדם, שעצם הגייתו מכה בך טעמים, ריחות ומחשבות החזקים, חזקים ממך. עולה בך השם ומחזיר אותך אל ימים מלוכלכים. הוי, שלמה, שלמה המכוער, והוי, דורון, ויהודה, ואתה.
"ועכשיו תקשיב, ועכשיו – אני מדבר. גוף בתוך גוף בתוך גוף, שם המוח שלך צריך להצטמצם, ואתה מוכרח לראות את זה. ועוד יותר – תשרף הפילוסופיה על היום בו היא זרקה את האדם החולם, את האדם הנצחי, את האדם הפשוט, האדם הקולקטיבי, איש העפר המלוכלך - מכל הטוב הזה, שיש. גם את החוויות הכי קשות אפשר לתרגם ממש למילים פשוטות, כי כאן החיים זורמים, כאן, במילים החמות, ההוללות האלו. אנחנו עוד צריכים לפתור את הקטע עם הטוהר, לשנינו יש המאבק נגד הזוהמה, שגם אותה אני אוהב, שבתעתועים מעקרת אותי מהכנות הפשוטה, ככה שאני כאילו כבר לא אוהב ממש את הצבע המוחלט, אלא את בן גוונו הדומה לו, הסלחן, הדומה יותר למה שאני ואתה מכירים. זה כאילו מלחמה ענקית של בני אור ובני חושך, כל הקטע הזה של הגוף שמכיל גוף שמכיל גוף – שאולי אצלכם הדוסים מכונה נשמה. באמת, יש גם את הגוף החם, הרווה, הדורש עינוג, החושני להפחיד. נשבע לך, שלוימה, בא לי לבכות כשאני חושב על – על הנשגב הזה, על חווית הגוף, אני רציני, דמעות שבין האבל לשמחה, כי הבן גוון הזה יפיפה, יפה כמו הגוון עצמו, עד ששוב, למרות שאני כן מבין אתכם, שלוימלה, אני מבין אתכם – כבר אנ'לא בטוח בהבדל שבין בן הגוון לגוון המוחלט. לכן אנ'לא מאמין באלוהים שלכם, לא מאמין באלוהים שהיותו מוחלט בורא שיטתיות הלכתית, מערכת חוקים טבעיים שמחליפה את הטבע של העולם. אם כבר, הטבע שלי חזק הרבה יותר, וממילא אמיתי מדי. אני באמת מאמין בכל הדברים האלה, מבין אותי, שלוימה?"
בלילה, למרגלות גולם המתכת האכזרי, ישנן שתי סיגריות וארבעה אנשים בודדים. יהודה ושלמה מעשנים בשרשראות, אתה מעשן רק כשאתה צריך אף פעם לא יותר, ודורון מעשן, כנראה, רק כשהדרגות לא על הכתף שלו. יהודה נצרד ומכבה את הסיגריה, מביט בשלמה בציפיה גלוית לב.
"בטח מבין, ואני וואלה שונא את ההרצאות שלך. כולה אמרתי, יפה פה, ואיך אפשר להגיד שאין אלוהים כשכל כך יפה, ודייב יסכים איתי", מפטיר שלמה בקולו המרוח. לשלמה יש סגנון דיבור שמתמיד הזכיר לך מפל, המילים נזרקות האחת אחרי השניה כמו קללות, נמשכות, נבלעות זו בזו, וגם כשהכעס לוהט לו בעורקים ובעיניים, המילים מחייכות. שלמה הוא אדם שתשמח לקבל ממנו כאפה, גם אם היא טעונה באיזה ריב סמוי ביניכם – שלמה אח. אבל לשאלתו של שלמה - אתה לא מסכים.
"אמנם דייב בייניש", אתה אומר, "אבל דייב לא אוהב לדבר על אלוהים".
כן, אתה הרי זוכר, ואיך שחיממת את שלמה, שמנער את היד בזעם ומעיף גץ על השרוול הצבאי שלך. "תקשיב יא בן של אנל'א יודע מה, בייניש דוקר, לפחות תכבד את מה שלמדת בישיבה באיזה צורה שהיא, ולשם שינוי תענה לי ישירות בלי לגמגם, אתה מאמין באלוהים או לא?"
אתה לא אוהב שדוחפים אותך לפינה. עונה, כסהרורי, "אבל שלמה, יהודה צודק, זה לא כל כך פשוט. אפילו אני, שכאילו מאמין במשהו, לא ממש בטוח בדבר. זה -"
דורון חותך אותך במבט. "'מאמין משהו'? ומה אנחנו, עגלה ריקה, נכון? נו באמת, עוד אידיאולוג דמיקולו. בנאלי".
יהודה צוחק. "הבעיה של דייב היא שלבד מאידיאל אפלטוני הוא לא באמת מקבל כל אידיאל שהוא. כופר שכמוך" הוא לוהט בחיבה.
"אין לי שמץ מה זה אידיאל אפלטוני" אתה מסנן. שלמה, שטורח על פק"ל הקפה ברעשנות, מרים מבט מנצח ליהודה. "אתה רק מילים שנשמעות כמו נודים אתה יודע. תהרגו אותי איך נתקעתי בצוות אשכנזי כזה".
"שלמה, חלאס ללכלך" דורון ממלמל, פוזל לכוונך. שלמה מהנהן בכעס עצור וחוזר להתעסק בפק"ל. אתה יכול לראות את המחשבות שלו כמו בועה של קומיקס: בטח אתה מעיר לי, יא קצין.
יהודה, שהחיוך שלו עוד רחב ומסופק, פונה אליך במופגן: "נו, סבבה. אני לא מרצה, עכשיו בבקשה תדבר אתה, קצת, על איזה משהו גדול, משהו נשגב, נגיד, אלוהים".
קולות אילמים שהשתקת כבר תקופה ארוכה מגששים את דרכם אל הגרון שלך באלימות, ואתה מוצא את אותו דבר נע בעמימות בתודעתך, מבקש, נוהה כל כך. אבל עוד לפני שאתה מספיק להגיב דורון קופץ בקשיחות: "סליחה דייב. יהודה, הייתי רוצה רגע שתסביר את עצמך, את העניין של הגוף בתוך הגוף שדיברת עליו, אבל בקצרה ובפשטות כדי שגם אנשים פשוטים כמונו נבין".
שלמה מדליק בפיתאומיות בין שלושתכם את הקליפר שלו וגוחן למרכז כדי להדליק סיגריה. ריח דק של סצינה מבוימת פורח ביניכם, ואתה, הלא תזכור, נעטף מבוכה. ברי לך שגם שאר הצוות מרגיש את אותו פרפור חסר שם ומטריד של מלאכותיות. "דיר בלאק, יהודה", שלמה נשען בגבו אל סלע ונושף בעונג, מרוצה.
יהודה נאנח. "נו סבבה, תעצרו אותי כשאני מגזים. אבל תקשיב טוב, שלמה. סבבה?"
שלמה מחווה במלכותיות, "רות".
"לפעמים יש לי תחושה קשה של ריקנות. ריקנות, כאילו, בעצם, למה כל זה. זה קצת כמו וירוס מעצבן בדפדפן האינטרנט שמקפיץ לך פרסומות מטרידות כל כמה דקות. כאילו, גם אם שכחת מקיומו לרגע, הוא בא אליך דווקא ברגעים הלא צפויים, הרגעים בהם המחשבה שלך טיפה יותר רגישה, אתה טיפה יותר חשוף. בעיקר בבוקר, ברגע פקיחת העיניים. למה כל זה, אתה חוזר ושואל. זה בא לי כשחברה שלי עזבה אותי. ככה, בוקר בוקר, שבועיים".
שלושה גברים צעירים מהנהנים בבלי משים, אוחזים כוסות קפה קטנות, נצמדים אל מקור חומן כמבקשים נחמה. יהודה מחייך, "עד כאן, שלמה?"
"עד כאן גבר, עבור".
"יופי, גלגל לי סיגריה".
"עשקת אותי. אבל תמשיך". שלמה רוטן ושולף תרמיל בד קטן מכיס צדדי. מתמיד היית מדמה את סרבל הנומקס על מפל כיסיו לבגד ההולם פורצים ערמומיים, כמו השדונים מספרי הפנטזיה של ילדותך.
"בבוקר הזה, ברגע פקיחת העינים, אני עוד יכול להריח את התנועה של הריק בתוכי. כאילו אני תופס בזווית העין, בשטח המטושטש של המשקפיים, את קצה הזנב של חתול שחור ומזוויע, ברגע בו הוא נעלם מאחורי פינה. והריח שהוא מותיר אחריו..."
"שוב התחלת, עד כאן, עד כאן" שלמה יורק לחלל שבניכם ומושיט ליהודה סיגריה בוערת. "דבר פשוט, בנדם", הוא זועף. ובך, כמוס ומבוייש, מתעורר הצורך ההססני בסיגריה. אבל אתה שוקט.
"סליחה", יהודה מפטיר בשקט. "בכולופן, הבקרים האלו הביאו אותי שוב לחשוב על מה שבין הגוף שלי, ממש זה", הוא חופן בידיו את בשר לחייו, "ובין זה", הוא מכה ביד פרושה על כיס הסרבל השמאלי, היורד אל הלב. "וחשבתי, תמיד זה כך, לגוף יש נשמה שהוא מכיל, ובנשמה הזו, המרגישה, יש גם תחושה של ריק, כאילו, גם בה יש מקום שמבקש להימלאות, להרות, ומה בתוך המקום שבתוך הנשמה? מה הוא מרגיש? ובעולם הזה, הדומה לאדם, שבתוכו העמים מתרוצצים מבקשים ונוהים אל אי מה, ובתוכם אנשים, ובתוך כל איש – מה?"
שקט בן עשר שניות משתרר. דורון קם ומתמתח, נועץ את עיניו החלולות, השקועות מדי, בגולם המתכת. תווי פניו של דורון כמו פוסלו בידיו פסל מודרני, שדימוי של 'האדם הכללי' צף במוחו. כל האדמיות שבפניו כמו הודגשה, נשפכה החוצה: גביניו בולטים, עיניו שקועות, שפתיו בולטות, עצמות לחייו נמוכות וזקורות, מצחו מתקער מעט, סנטרו מזדקר. ותמיד הפליא בך, הלא תזכור, איך כל אותה עזות של תווי פנים, אותה כבדות חוברת לכדי יופי שכזה, עז, שקשה להתעלם ממנו. דורון, שמבטיו הריקים הצמיתו אותך כל עת שתבע ממך תשובה בבדיקות הכוננות, במסדרים, בתדריכים, ולפעמים – אמת – גם בשיחות האישיות בסיורים על הגבול. עינים ריקות ששובצו בתוך גוף מכני שכזה, שתמיד פועל, תמיד מתרוצץ, תמיד מניע ומכה בפטיש חמש ושולח פקודות וגוזר באבחת לשון את גורל הבית שלך ושל חבריך. עינים ריקות בתוך מכונה מבקשת, אילמת וחסרת אונים.
"ואמרתי לעצמי, אז, די לדיבורים. אני בגופי וגופי אני. ואני מקשיב, אמרתי לעצמי, מעכשיו אני פשוט מקשיב, והתחלתי לראות את אותה עדנת שמים גם בפשטות שבי, בגוף ההולל, החם שלי, ושיחקה בי תחושת הזוהמה של ההנגאובר והמנץ' בראשון יחד עם כל הטוב של שישי בערב. וגם המילים שלי, כן שלמה אחי, גם המילים פתאום הפכו לי לגופים קטנים, חיים וחמים. אם כך, מה בין מילה לגוף? בדיון למציאות? אמת לשקר? הגוון ובן גוונו, הדומה לו כל כך? ואלוהים? עכשיו? מה פתאום אלוהים?"
הוא מתנשף, ואתה ודורון, שעומד וידו על כנף שמאל של הטנק, מחליפים מבטים. כי יהודה לא מתעייף לעולם מדיבורים, ועכשיו פתאום. ובאמת, פתאום, אתם פשוט שלושה גברים, מבכים את אובדן חברתן, תקועים בדרומה של ארץ, על קו הגבול שאחריו כאילו כבר אין מציאות, כאילו, כמו שהיית מדמיין בילדותך כשהיית מסתכל במפה, כל הנהרות, הרכסים, הוואדיות, הכפרים, הבתים והכבישים הופכים לחדלון בצבע שמנת ברגע שהם חוצים את קו הגבול, וכמו במפה, בתוך חדלון השמנת הזה מתוחים כבישים מעורפלים, צפים בתוך ריק, קלושים בין ישוב אחד למשנהו. ובכן, בין אם המחשבה מעלה בך חיוך או עווית בכי, אתה שרוי עכשיו מעבר לקו החדלון. אתה באיבוד.
ולעולם, לעולם אל תשכח את תחושת החדלון הירוק הזה, הצובע את תודעתך.

אומר שנית תחנות מרבץ כאן צייד שלוש קבלו תמונת מצב. אנו על כוח דוד שבע עשרים בעין שתיים, לפני כמה קטנות השמאלי חשב שהוא מזהה על מרפסת בבית האנפה תנועה חשודה, הוא נרגש כזה... ואז העגלון דיווח על אור... אהמ, נו, על אור לבן בוהק...

שלמה נדרך. הוא זוקר שני אצבעות, שסיגריה כבויה נעוצה בהן, ושלושתכם שותקים. אני שומע חריקת זחלים, הוא מסנן לדורון, ששולח מבט אל שעונו, פולט קריאת תדהמה, אוחז בשתי ידיו בידית שבצד הטנק, מניף את גופו האדיר ומזנק אל הצריח, ומשם הוא גוהר על בטנו ונכנס ראשו ורובו אל תוך תא המפקד, מדליק את העשרים וארבע, ומקלל בקול רם. סססאמו, איך ששכחתם עשרים ארבע! תותחן! טען! איך שכחנו עשרים וארבע, אתה שולח אגרוף שטוח אל פלטת הבזוקה ומקלל בלב, נהנה ממעגלי הכאב שמתפשט על אצבעותיך המזוהמות מגריז. יאללה, אל הכלים, דורון זועק, ושלושתכם, כמו עובדי במה מיומנים, מזנקים אל מקומותיכם. שתי ידים על ידית העזר, תנופה מהירה ואתה על הטובה, מתוח ומוכן לזינוק הבא כמו נמר, עוקף את האפס חמש מימין ומזנק לתא בעקבות יהודה. ודא לי חלול! פוקד דורון, אצבעותיך אוחזות במוט השחור ובעוצמה שאתה שואב מהישענות אל קיר הצריח אתה פותח את הסדן, ריק, הסדן היה ריק, אתה הרי לא תשכח את זה, איך היה ריק בכוננות גאדמט, אתה פותח את החמש פ' ומעיף פנימה חלול, ממהר להרים את הזרוע קודם שתימחץ בין החולצים שבסדן. במעט התודעה שאינה אחוזה בסדרת הפעולות המכניות הזו אתה שומע את דורון. שלוש ב' כאן שלוש עבור. כאן שלוש ב' רות עבור. רות כאן שלוש אתה ירדת מעמדה עבור? כאן שלוש ב' שלילי שיפרתי צפונה כדי לענות לזיהוי של התצפית כמו כן אתה לא בהאזנה כבר עשר קטנות, גם לא במשני, אנחנו מתים להתגלגל. כאן שלוש רות קיבלתי מצטער, כמו כן שלילי גלגול שפר לעמדות יעילות. תצפית שבעים ושש כאן שלוש חזרי על הדיווח שנית עבור. שלוש שבעים ושש, קבל תנועה חשודה מדרום לבית האנפה, דמות חמה מאוד אוחזת בדבר מה משונה נכנסה אל תוך הבית, קיבלת שלוש? כאן שלוש רות, מה חשוד בזה עבור. כאן שבעים ושש, נו, קבל שיש לי תרמי, הדמות הזו לוהטת כמו טנק, הבנת? כאן שלוש רות. ובקשר פנים, בהפוגה בין פקודה לפקודה, דורש דורון לדווח נצורים תותחן טען נהג, תותחן נצור נשק אפוד נומקס, טען נצור נשק אפוד נומקס ונהג מקלל בזעם: חבורה של צעירם אשכנזים, בטח נצור סתם אני אוכל פה פודרה שנתיים וחצי יאללה עזוב ת'קשר המחורבן הזה ועוף, עוף לעמדה, מאג טובה אש מבחינתי, ותותחן מבעבע דרך הקשר שלו בקול קטן, הגיבור שלמה יוצא אל שדה הקרב, איפה, היית מת למאג טובה, הא? וטען מתפוצץ מצחוק כי לשניה הוא רואה אצבע זקורה בחשיכה נשלחת באלימות דרך הכוך שמשאל ולמטה, מחווה לכוונו של התותחן ואל הצריח בכללותו, וממהר לשלוח אצבע מיומנת משלך אל כובע השריונאים של שלמה ומכבה אותו בדיוק כשהוא רועם רעמה ופותח בשצף של נהר קללות שזרימתו הקוצפת נקטעת באחת בקשר הכבוי שלו כמו על ידי סלע עצום, ומפעפעת מימין ומשמאל ומרעידה את קירות הטובה ודרכה לצריח, וכל כך אתה צוחק שבלב נתפס לך שריר ואתה מתחיל להשתעל בדיוק בזמן כדי לחטוף נגחה מהמפקד, ששולח אצבע אל הרקה שלו וצועק בקשר חלאס עם השכונה, דום! אני לא צוחק, סתמו, זה עסק רציני.
ובאחת, כבמטה קסם, שלושה גברים צעירים ותוססים, צוחקים אלי קרב, דוממים.

צייד שלוש כאן קודקוד גולה. חדל, חדל. אני לא רוצה שום אור בוהק ושום חרטה. זה לא שיר, לעזאזל. אין לי מושג מי אתה אבל אני לא קב"ן אז תתאפס. וכרגע אנחנו זקוקים למח"ט, כי למרות הבלבולים שלך כבד שלוש ב' דווקא כן מזהה אתכם, ובאמת נראה שנפגעתם. צייד שלוש, אתה נשמע חלש, אבל ברור שאתה במצב כשיר לתמונת מצב. תן אותה כבר, סוף

"נפגענו?", הקול שלך רועד.
"לא נפגענו, זה היה ברק", אתה שומע את יהודה ממלמל בקול קטן, מקוטע. יש לו בעיה בקשר, כנראה. לא העיתוי הכי נוח לגלות את זה.
"אני רוצה להבין, קצינוס, מה זאתומרת עסק רציני", שלמה נשמע בקשר גוער אף יותר מהרגיל.
"זאתומרת שהזיהוי הזה מאוד מוזר, והבום הזה ששמענו עכשיו עוד פחות מבשר לי טוב", דורון ממלמל. "שלוש ב' כאן שלוש עבור", הוא נובח לקשר חוץ.
"כאן שלוש ב' רות עבור"
"כאן שלוש, שמעת ת'פיצוץ? עבור"
"כאן שלוש ב' שלילי. לא מזהה כלום. גם אותך אני לא מזהה כרגע, ענן כבד, מואר כזה, מכסה אתכם. איך שיפרת דווקא לשם עבור?"
אתה שולח ראש אל מחוץ לצריח. מבט ניצת בינך לבין דורון. ענן? איזה ענן?
"וואי וואי וואי איזה שבור, בטח כל הצוות שלהם מקלל אותך שם, הא דואו-רון", שלמה מסיים את המשפט בתרועה ארוכה. דורון מסמן לי תנועה מהירה בידו, לאמור, מעניין את גבתי השמאלית.
"תותחן סרוק לבית האנפה ודווח לי ממצאים, נצל את הפיסות האחרונות של האור ותסרוק בעינית. דייב?"
"מה", אתה ממהר לענות, ובקולך זיק חיים: כשדורון מתעורר, ברגעים הנדירים בהן דבר מה נע בעיניו המתות, הוא קורא לחיילים שלו בשמותיהם הפרטיים.
"אתה מכיר את העבודה, גם אתה שלמה, צוות סריקה בכל הכלים. הנה קח", הוא מוסר לך את המשקפת שלו ורוכן אל כוונת המפקד. "בוא נראה, בית האנפה..."
ברפרוף מהיר הכל נראה בסדר. הדלתות סגורות, הרחוב דומם, הוילונות מושפלים. שום רמז של דבר מה לא שיגרתי. אדם בוהק עם סלסילה בידו? מה כבר חשוד? אתה מעלה את הספקות בקול רם. או שלא. לא זוכר. האמת היא שמהרגע הזה בסיפור חששתי, הכל נראה לי מעורפל פתאום. לא, רגע. תנו לי רגע. איך שכחת? דוד! איך שכחת? ואם את זה, אז מה עם השאר? ומה על התכול החדש של עיניך, מה עליהם?
"מזהים משהו חשוד?", שואל דורון. יהודה דומם פתאום, כאילו נרדם או משהו כזה. שלמה מגחך בקשר קצת לעצמו, קצת אלינו, מפזם שיר מזרחי. "לפחות אני מזהה את הבית", הוא מעיר, וממשיך לפזם.
אתה מסתכל על הבית, בית אבן רודם. מבנהו מורכב וכמה גגונים מבצבצים ממנו באי סמיטריה חיננית. שליכת ירוק וסגול (מי חשב שאפשר להשיג שליכת בצבעים כאלה?) מכסה את כל שטחו. מרפסת רחבה, מעוטרת אבן ירושלמית, מגיחה ממנו. גם את ירושלים הכניסו אל מבוך הפחדים הזה, שמנהרות רצות בו כמו קשרי חשמל סטטי במוח קודח, אתה חושב פתאום. ואז, שני ילדים קטנים לוכדים את מבטך. שני ילדים, קטנים, מתוקים, משחקים בכדור בחצר. לאחד חולצה ירוקה, לשני סגולה, והם נעים על רקע הבית כמו משחק של אור וצל, שחור ולבן, תעתוע עינים. זה ילד וילדה, אתה מבין פתאום. האחד סגול, חברתו ירוקה. והם קופצים, בועטים, מתרוצצים, מתגוששים. גופות קטנות, מלאות חיים, רוקדות. וכמו שתי נקודות בסרט אנימציה פיוטי, הם נעים זה אל זה וזה מזה במחזורים קצובים, ברצוא ושוב יהודי שכזה. "דייב אחי, אתה יודע, פתאום אני נזכר שלא ענית על השאלה של יהודה, על אלוהים", אתה שומע את קולו של שלמה מגיח פתאום אל אוזנך השמאלית, כמו לחישת אם. פתאום הוא כל כך קרוב, כולכם, ארבעתכם, קרובים כל כך, האחד במוחו של השני, האחד בתוך השני. גוף אחד. שני הילדים משחקים, וכמו קצב טראנסי עשיר, שבנות מלודיה קטנות רוטטות בו, מתעורר בך. אתה עונה כמהופנט. "זה הכל עניין של דוד ורעיה מבחינתי, אתה יודע. כאילו, הכמיהה הכי בסיסית של כל גבר זו בחורה, זה מאוד פשוט וחזק, ואני מסתכל בכם, סביבי, בעצמי, ומוצא את הנהיה הזו מושכת אותי כמו ברסן, מוציאה ממני נימים קטנים של חסד, נימים קטנים של טוב, משנה אותי, מענה אותי, מולידה אותי. כאילו הכיסוף הזה קיים לי בכל חלק של הגוף בנפרד, ולכל חלק יש את הסיפור שלו, את הכיסוף הפרטי והכואב שלו, ואם תשאל אותו הוא בעצם יוכל להסביר לך ולספר, איך בעצם בעצם, הכל אחד". הטראנס כמו התגבר לך, הלא תזכור. פתאום הכל נראה שונה מעט. והעדשה העגולה של המשקפת באור הזה, הגוסס, השפוך, המדמם, הפכה לחלון לקיום נפרד לגמרי. שני הילדים, שנתרחקו זה מזה, נפנו זה אל זו בכל הכוח ורצו. רצו בחרון, בתשוקה, בגעגוע, בבכי, בכאב, רצו-נדחו שכזה – נדחו שרק מוסיף תאוצה אל הריצה. הדממה בקשר העידה על הקשבה דרוכה של כל הצוות הזה, שהאהבה אליו גועה בך פתאום. "נו, אז זה דוד ורעיה, אתה מבין. על זה אני מדבר. אני לא מכיר את אלוהים, לא פגשתי גם את הסוכנים שלו. אבל את אותו רצון שמקלף את הדברים, עוד ועוד, בחתירה עיקשת כמו תינוק שמבקש להיוולד בזעם דרך דמה וקרעי כרסה של אישה, את אותו רצון להגיע אל תמצית המניע, אל התנועה עצמה – אותו אני מכיר. והכיסוף הזה בוער וגלוי לי רק בגעגוע דוד ורעיה, אתה מבין? נו, זה כמו לצאת אל תוך פרדס, ולטייל ולטייל, וכל טיולך חיפוש, יצא דודי לגנו. זה גם מה שמיילד לי משהו בתוך הגוף. הדוד. מה שמאגד את כל החלקים הסוררים, הנפרדים, המתים שלי – לגוף אחד."
דממה בקשר. הם שלושתם מעכלים. ואז שלמה מחייך, וכולם מרגישים את החיוך שלו דרך הקשר פנים כאילו נישק אותם עם שפתיו המחייכות: "נו, זהו בדיוק. יפה אתה מדבר. אבל דייב אחי, במקום שאתה מדבר איתי על אהבה, תגיד את זה אחי מה אתה מתפדח, אהבה, אני רואה אש. מבין אותי? הלוואי. כל מקום שאני מסתכל אליו, דייב, אח שכמוך, אני רואה אש, הכל נשרף ברגע שאני מסתכל עליו. כאילו שום דבר לא נכון, אתה מבין? שום דבר לא אמור להיות שם, זה לא צודק וזה מסריח וזה מעצבן שבא לך לדפוק פיצוץ למישהו, בא לך לדפוק פיצוץ למישהו. והאש הזו מאוד מזכירה לי את ה, נו, איך קראת לזה, כיסופים שלך. אני וואלה מבין אחי. אבל למה הכל בוער? למה הכל מכוער? למה תמיד הכל זקוק לי כל כך? כאילו כל העולם צועק לי, שלמה, בוא תן לי סטירה, אני צריך שתתן לי סטירה, בוא שלמה, ואתה מבין? כל החיים שלי, כל החיים המחורבנים שלי בוערים סביבי עכשיו. עפים כזה. לא יודע מה קורה לי, הבית הזה נראה לי פתאום מואר, לא יודע מה המחשבות האלו. אוף בא לי סיגריה לעזאזל."
"אתה יכול לעשן."
דממה בקשר.
"לא בתא. צא, שב על הטובה, ותעשן סיגריה. רק תישאר מחובר לקשר."
"דורון! השתגעת? ומה עם הוראות הבטיחות? עשר מטר מהטנק וכל זה? ממתי עושים דבר כזה בחש"ן לעזאזל?" הקריאה נסחטת לך מהגרון, אתה לא מתאפק. שלמה זהיר פתאום, שותק. הוא מקשיב לך, וגם הוא חושש.
"בפקודה, תעיף את עצמך מהקבר ההוא וצא לעשן כבר!" אומר דורון בקול קר. הוא רכון, מצחו צמוד אל מוט ברזל כלשהו, עיניו עצומות. אתה בוחן אותו בזהירות. נדמה לך, לרגע נדמה לך, שמתוך ארובות עיניו השקועות, האפלות, מגיח נוזל מנצנץ.
"סבבה," ממלמל שלמה, וסדרת נקישות בקשר מעידות על צייתנותו. ואחרי כמה רגעים אתה שומע אותו ממלמל, כנראה לך: "אבל למה הכל בוער, למה הכל סביבי בוער."

קודקוד גולה כאן צייד שלוש, אומר שנית, קבל תמונת מצב. חיובי, נפגענו בודאות, כנראה נ"ט. ספקטרוניקס טובה פרק וכנראה כיבה את השריפה, הנהג הספיק לחזור לעמדות אחוריות. כרגע האש כבתה. אבל משהו מוזר קרה שם. הצוות שלי... לא מגיב. משהו קרה. אני לא רואה כלום, אני חוזר, אני לא רואה כלום. חושך פה. וקר מאוד. אני חושב שהתעלפתי. והריח... עד כאן?
עד כאן.
רות. בואו כבר.

משהו יוצא מהבית. דלת המרפסת נפתחת, ואור לבן ובוהק נשפך החוצה. בראשך הטראנס כמו מתגבר, וכאב משונה בשרירי הלב מתעורר בך. כבר חושך, ובמשקפת אתה רואה רק את הדברים שהאור נוגע בהם. אלא שבעיניך פתאום נראה האור הלבן המגיח מדלת המרפסת שונה, מלא חסד, חמים, ביתי ומזמין. שני הילדים הקטנים, שרק צילם נראה עתה, מוטל בקו ישר אל הרחוב המזוהם, הצפוף, מביטים מעלה, חבוקים. הדלת נפתחת, אומר שלמה. חיובי, מאשר דורון. ואור לבן בוהק, אתה לוחש. ושלושתכם נושמים עמוק בהשתאות. הדלת נפערת לגמרי, ודמות לבנה ובוהקת יוצאת החוצה, גלויה וחשופה לעיניכם. זו אישה. היא נעמדת על מעקה קטן ומשקיפה לפנים, אל האופק, כמתנבאת. האור שסביבה מתגבר, מתעצם, מפעפע, ורועד מעט. ובך פתאום שקט כאגם: פתאום מצטלל מבט, פתאום הופכת דמעה לשקופה, פתאום הכל נראה וגלוי לפניך, והכל מלא קול שר, חם ואוהב, הכל מלא יופי לאין סוף, ארצי גם שמיימי. אתה שר, איפשהו בתוך מוחך, איפשהו דרך פיך, איפשהו מתחלק הטראנס הקצוב והופך לקול צלול ועולה שכולו רצף, כולו מבקש להבקיע, הלאה, הלאה. למרות כל הזוהמה, משתאה דורון. למרות התאווה, למרות השחיתות, למרות האבק, למרות הריק למרות המוות, המוות? דורון בוכה. דורון בוכה. איך כל כך הרבה ואני לא ידעתי. ואיך פה, דייבי, שלוימלה, יודלה, איך כל כך טוב. ואני לא ידעתי. שלמה ממלמל, סססאמו, העדין הזה, אבל למה עכשיו, כן, ורציתי רק אותך, נכון, רציתי רק אותך, דבורה. או שירה. או יערה. ואתה לוחש, שיויתי. הרי שיויתי. אישה תולה כבסים. זהו. טיפה.
ושלושתכם ידעתם זאת פתאום. סביבכם כמו היו חלקי המתכת האכזרית מרחפים, רועדים בהתרגשות נעורים חדשה, מלאים חיים וגמישות, מפוקקים מרפקים, והכל החל לנסוק. לנסוק, מעלה מעלה, מרכבת אש. ברזל עם בשר, ורוח, נוסק.
אבל שלמה אומר פתאום בקול יבש: נכון, אבל הכל אינו ראוי. לא דיו. הכל בוער. הכל בוער.

*

כן, רק יהודה ואני. שמעתי ששלוש ב' ראו חלק מהצד. שמעתי. אבוקה בוערת. אתם שואלים אותי עכשיו מה יש לי לאמר על ההקלטה? שמעתם את הדברים. ראיתם אותם. היום, בישיבה, בברכה לחיילי צה"ל, אני רועד. בכל מקום שהם, ביבשה באוויר ובים. אני נעמד בכבוד לכל מקום בו הם נמצאים, בוכה על הצמאון למים וזוכר את טעמה של היבשה. אבל האוויר שלי עודו בוער, בוער ומסריח וחרוך, אבל האוויר שלי כולו נוהה, ספוג בנסיקה שאין לה סוף. בשמים שלי אני יכול להרגיש את חומו של גוף. אבל לא כן יהודה.
יהודה? על יהודה אתם שואלים? אל תשאלו על יהודה. למה אתם שואלים על יהודה? למה אתם שואלים על יהודה?





© כל הזכויות ליצירה שמורות לתם ונשלם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח אייר ה´תשע"ד  
תודה.
--------
אני קצת תוהה מה יש לי לומר אחרי הכל. כי ישבתי וקראתי ומשהו בי הצטמרר עם כל אזכור טנקאִי, שלא לומר שריונרִי. והנסיון של הבחוץ להבין מה בפנים, והסוף עם יהודה (בכלל מצאתי את עצמי ביהודה הזה הרבה יותר ממה שרציתי למצוא), והמשחק שבין השפה העליונה והשפה התחתונה.

אבל יש לי קצת מה לומר. אם תרצה, במייל, אני יותר מאשמח.
כ"ח אייר ה´תשע"ד  
היה גולש פה. פרסם, אחר כך מחק.
אשלח לו שיכנס לסיפור הזה. אם יהיה לו מה לומר, אולי זה יהיה משמעותי.
כ"ט אייר ה´תשע"ד  
מה זה צריך להיות? :)
טוב בגלל האירוך קראתי זאת בהמשכים וסיימתי עכשיו ואני רוצה לחזור לכאן אחרי שאקרא את זה עוד פעם כמו שצריך ואז עוד כמה פעמים.
אבל תשמע. אתה ענק שבענקים.
ואחזור לכאן עוד רבות.
תודה
י"א סיון ה´תשע"ד  
וקראתי ברצף לשם שינוי, ואז קראתי שוב.
ונהייתה לי צמרמורת בכל הגוף בנוסף לחוסר תחושה ביד. מזמן לא קראתי ככה.
זה כתוב כל-כך טוב שאפילו שאני לא מכיר את הנדב"ר השריונרי הוא חדר אליי לתוך העצמות.
ואיך פה, יודלה..........איך כל כך טוב
תודה לך איש יקר

(וגם לי יש מה לשאול אותך אז...אם יהיה לך פנאי)

י"ז סיון ה´תשע"ד  
הכישרון שלך והתצריף המבלבל המצמרר של השפות הכריח אותי להתמודד עם אמנזיה סלקטיבית שפיתחתי בכל הנוגע לנדב"ר שריונאי.
תסלח לי שאני מרשה לעצמי, אבל דווקא משום שנרשמו בי סיפורים מאותו הז'אנר, אני חושב ואולי מאחל שלא תם ולא נשלם. בעיני את הסיפור הזה אתה צריך לספר שוב, כשתרגיש מוכן לכך, והפעם בגוף ראשון.
אני כותב את זה בגלל הריקנות, בגלל הקופצנות של הפרסומות מהדפדפן בגלל החודרנות של הזכרונות והקושי ליצור מהן רצף. בגלל הדיאלקטיקה שבין ההחדות והבהירות של הפרטים לבין החידלון בצבע שמנת.

כאילו הסיפור הזה קיים לי בכל חלק של הכתוב בנפרד, ולכל חלק יש את הסיפור שלו, אני אשמח לקרוא איך בעצם בעצם, הכל אחד.

ואולי לא. אולי בנרטיב הפוסט טראומתי יש קסם שנמוג כשמצליחים לחבר לכדי רצף ולעשות אינטגרציה. אני בכל אופן, הפסקתי לפרסם.

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד