המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
קיבוץ ונידחיו / זכרונות כנרת
בביכורים מאז י"ז אייר ה´תשע"ד

לאבנר, שהקיבוץ לא תמיד ידע להכיל אותותו

ועכשיו הם נוסעים בכביש החם הארוך לקיבוץ. כשיערה היתה קטנה תמיד הקיאה בנסיעות אבל עכשיו כבר לא, בולעת חזק ומתאפקת. מנסה לא לראות את המדבר משני הצדדים. להירדם ולהתעורר כשיגיעו. אבל אמא לא מניחה לה לישון, היא מוכרחה לדבר איתה. לשאול אם היא זוכרת את הבית של סבתא.

לא, יערה לא זוכרת. יודעת מהסיפורים שכשהיתה בת שלוש עוד נסעה איתם לקיבוץ, ואז סבתא חלתה ויותר אי אפשר היה לבוא אליה, רק אבא נסע לבדו. פעם אחת לפני כמה חודשים לקח אותה אבל לא נסעו לקיבוץ, נסעו בדרך אחרת, ולפני שיצאו מהאוטו אמר שהוא רוצה שתראה את אמא שלו לפני הסוף, שתזכור ממנה. והוביל אותה בתוך בניין אפור עם ריח רע של זקנים ושל שתן ובסוף פתח דלת אחת, והוליך אותה אל מיטה אחת ששכבה עליה זקנה קטנה ומצומקת. ואז התחרט, והניח יד על עיניה והוציא אותה החוצה.

אם לא היה מניח יד, אולי היתה יכולה לשכוח את הנימים הכחולים בעפעפיים, את הצינורות היוצאים מהפה ומהאף, ואת העור המורם מעל עצם הבריח, מתחת לצוואר, כמו יריעת ניילון שקופה מתוחה, כדי להכניס מתחתיה איזה מכשיר כסוף. דווקא בגלל שהחליט שלא תראה, הרגישה איזה צורך לזכור את כל הפרטים האיומים.

 

הבית של סבתא לא איום. אין בו ריח של שתן. יש ציורים בצבעי מים תלויים על הקירות, של דקל בודד ושל שורת דקלים ושל הגלבוע בתחילת האביב ובסוף האביב ובקיץ. מהתקרה תלויות אגודות מיובשות של צמח כלשהו. ועכשיו נדמה ליערה שהיא כן זוכרת שהיתה כאן, כבר הלכה על המרצפות האלה הישנות וראתה את הציורים על הקיר.

אבא יושב על הרצפה צמוד לקיר עם הציורים. אנשים זרים נכנסים בדלת הפתוחה ומדברים בשקט ביניהם ועם אבא. אמא מורידה אגודת עלים חומים מהתקרה, ומפוררת אותם לתוך צנצנת. ריח נעים וקלוש מתפשט בחדר. יערה מדפדפת באלבומים ישנים, מסתכלת בתמונות שחור-לבן-אדמדם, ומילים זרות, מאובקות, מעופפות מעליה.

בלילה היא ישנה על מזרן בסלון שהוא גם חדר אוכל, ובאחת אחר חצות אמא מוצאת אותה עומדת בפיג'מה מול ציור של סבתא עם כתובת בעט דק "חסידות מול הגלבוע". גם כשיערה חוזרת למיטה היא לא מצליחה לישון, מבעד לעיניה העצומות היא רואה את הגלבוע בציור, צהוב וקיצי כל כך, והחסידות יפות כל כך, וכתב היד השרוע של סבתא.

כשהיא מתעוררת יודעת שמאוחר. מישהו העביר אותה לחדר השני. היא יכולה לשמוע את הקולות עולים ויורדים מעבר לדלת הכמעט-סגורה. מתלבשת בשקט, שלא ישמעו, אבל אמא נכנסת וביד כוס תה חום, והריח שעולה ממנו כמו העלים שפוררה אתמול.

"את מרגישה טוב, יערונת? זוכרת שקמת באמצע הלילה?"

מקרוב יערה רואה שחתיכות עלים קטנות מסתחררות בתוך הכוס.

"אמא, איך קוראים לצמח הזה?"

"כשהייתי ילדה קראנו לו מרמייה... נדמה לי שהשם הנכון שלו הוא מרווה משולשת."

אחרי שהתלבשה ושטפה פנים בכיור הקטן שבמסדרון, אבא הרים את ראשו והציע שתרד אל הבריכות אם משעמם לה. וכבר היא בחוץ, נצמדת להוראותיו, מחפשת בעיניה את מיכלי האלומיניום הכסופים, הולכת אחרי רעש המשאבות. כשהגיעה אל הלולים כמעט ונסוגה מעצם הרעש והריח החריף של זבל עופות. אך זכרה את הבריכה ושורת הדקלים בציור של סבתא, עצרה את נשימתה ועברה בין הלולים בריצה. ומעבר ללולים סוללת עפר אחרונה, והנה הבריכות.

כבר מרחוק ראתה את שורת הדקלים עם ראשי הנוצה. כשירדה בשעטה מהסוללה נכנס עפר אפור קשה לסנדליה, בין כף הרגל לסוליה. היא מנערת אותו פעם ופעמיים, מתייאשת, ומוסיפה להתקדם. משני צדיה נמשכות חוֹמות ירוקות-צהובות של קנים, מתנשאים גבוה מעל לראשה, צומחים מתוך תעלות עמוקות לצד השביל. מתקרבת להסתכל אל תוך התעלה; למטה, על הקרקעית, עוטה האדמה שכבת בוץ ירקרק. שפיריות דרכים חומות מרפרפות שם, והכתמים השחורים בקצות כנפיהן השקופות כאילו מרחפים באוויר.

מקץ חמישים צעד נקטעה חומת הקנים, ויערה מצאה את עצמה על שפתה המוגבהת של בריכה מנצנצת. התפלאה שאין כאן ציפורים, חוץ משחף בודד שהחרידה. בטפיחות כנף מהירות, תזזיתיות, עבר העוף לצדה המרוחק של הבריכה, שם ייצב עצמו בנפנופים מיותרים, לא בטוחים.

ניגשה אל שפת הבריכה, וכמעט מיד נרתעה מפחד להקת שפמנונים שחורה-עכורה, שעירבלה פתאום את המים באלימות דגית מטומטמת, פעורת לוע. אחד מהם קפץ, מכוער, חושף לרגע בטן לבנונית מלוכלכת, מביט ואינו רואה אותה בעיניים קטנות בולטות.

צחוק יבש של גבר פרץ קרוב מאחור. לא הסתובבה, אבל חשה שפניה מאדימים. לא הרגשתי שבא. וראה איך נבהלתי, ועכשיו צוחק לי. אבל האיש הזר רק אמר: "המנוולים טרפו את כל הדגים בבריכה. חדרו הנה מהירדן." החום נטש לאט את פניה, והיא פנתה להביט בו. הוא לא זקן כמו שחשבה, רק קצת אפור בצדעיים, ועייף, וגם עצוב קצת.

"הם טרפו את כל הדגים?" חזרה בטיפשות. הנהן. "ממילא עמדנו לסגור את המדגה. הייבוא מסין גמר את הענף. לא רק אצלנו. ובחורף הסורגים נעקרו, וכששמנו לב היה מאוחר, הבריכה היתה מלאה שפמנונים. לפחות הנמיות כבר לא באות ללולים." והיא ליוותה את מבטו וראתה שלדי דגים צהבהבים, זרוקים מחוץ לפרצה נמוכה בקנים, כמו פתח שחור של מנהרה.

"אבל לאבא שלך זה בטח לא אכפת. ואולי הוא שמח שעכשיו באמת סוגרים את המדגה ונוטעים בכל העמק רק זיתים ורימונים, כמו שרצה." והיא לא שאלה איך הוא יודע מי אביה ולמה אבא שמח כל כך שנוטעים בעמק זיתים ורימונים. וחשבה אם תעז לשאול את אבא. חשבה כל כך שבהתחלה לא שמעה מה אמר האיש.

"אני הולך עכשיו. תאמרי בבקשה לאבא שחומי מבקש שיקפוץ אליו בערב. לא תשכחי?"

היא הנהנה, ונשארה במקומה אחרי שהלך, מחכה בשקט, אולי תצא הנמייה, וחושבת איך רגע אחד דיבר איתה כמו שמבוגרים מדברים ביניהם, על המדגה ועל הלולים, ורגע אחר כך אמר לה: לא תשכחי? כאילו היא ילדה קטנה.

 

ובערב אבא הלך לאט מאד בדרך לשם, ויערה שיחקה בצעדים, לא לדרוך על הסדקים בשביל הבטון שבין המדשאות הרטובות. צקצוק הממטרות כמעט החריש את ניסור הצרצרים שבא מכל הכיוונים בבת אחת ועטף אותה בנגינה קסומה, מתנשמת.

הצטערה כשהגיעו לשלט עץ קטן שקראה בו "ליאורה ונחום גדיש", והיו אור צהוב מתוך דלת פתוחה והאיש מהבוקר היה לגמרי אחרת, כבר לא לבש מכנסיים קצרים של ילד וכבר לא דיבר איתה כמו גדולה, והיא שכחה שרצתה לספר לו איך חיכתה מול הפתח השחור ואיך היו פתאום לחשושים מבפנים, ואז הופיעו פנים פחוסים מכוערים ועיניים אדומות נוצצות כמו שתי אבני אודם רעות, וגוף גלילי עם שיער-מברשת אפרפר זורם על רגליים קצרות אל המים.

חומי לא הראה שזיהה אותה בכלל. אמר בשקט "אבנר", והושיט יד בלי להסתכל על אבא. יערה ראתה שאבא לא לחץ את היד, רק נגע בה בקושי. חומי התיישב. אבא נשאר לעמוד, כאילו בא רק לרגע. חומי מעמיד פנים שזה לא מפריע לו, ויערה לא בטוחה אם אבא שם לב שהיד שלו, שנתפסה מעצמה על משענת של כיסא, מתהדקת מאד.

ליאורה באה מהחדר השני, ודיברה עם אמא בלחש. אמא אותתה ליערה ללכת עם האישה, והאישה חייכה והן יצאו שוב בדלת אל הדשא הרטוב, ואבא ואמא וחומי נשארו שם בחדר ושתקו. ליאורה הוליכה אותה בשביל בטון סדוק מתחת לעצים גבוהים גבוהים, והיא הסתכלה למעלה אל הצמרת האפלה ולא ראתה שהיא דורכת על הסדקים. ואחרי שורת העצים בית קטן חשוך, הדלת לא נעולה וליאורה פותחת אותה ומדליקה את האור והחדר נראה גדול והוא מלא נוף וצמחים וחיות. הן, ודאי שתדע למצוא בעצמה את הדרך חזרה. היא נותרת לבדה.

הקירות סביב סביב מצויירים שמים תכולים וחיטה כמו-מתנועעת, ובקיר הארוך שממול לפתח פרוש הגלבוע ברקע. יערה מזהה אותו מהציורים אצל סבתא. חיות כמעט חיות עומדות על כנים מוגבהים של עץ. יערה מושיטה יד ונוגעת בזהירות בשועל שראשו פונה הצדה, בחצי-שאלה; לידו עומד שקנאי, לבן-מלוכלך ומגוחך, מקורו הענק פעור במשהו שדומה לצחוק. היא מזהה את הנמייה, אך עיני הזכוכית שלה אינן מזדהרות כעיני הנמייה החיה מן הבריכה. יערה פונה להביט סביב; למעלה, בסמוך לתקרה, פורש דורס כלשהו כנפיים רחבות. וציפורים, המון ציפורים, עומדות על ענפים המקובעים אל הקירות.

לא ידעה שיש בעולם ציפורים רבות כל כך. את שמותיהן היא לומדת מלוחיות עץ קטנות המוצמדות גם הן אל הקיר. השרקרק, הכחל והזהבן הצעקניים מושכים את העין; והיא פוסעת אט-אט מציפור לציפור, הפרפור השחור-לבן והזרזיר הבזוק נקודות לבנות, וציפור קטנה שחזה אדום – דוחל – ואחרי הדוחל היא מגיעה לדלת.

בכניסתה לא הבחינה בה, שכן גם היא מצויירת קמה וגלבוע, יחד עם הקיר שמעברים. כעת היא מנסה את הדלת ומוצאת אותה פתוחה. ושם צביה ועופר, יפים, שבריריים, יערה לא מעזה לגעת, ובאמצע החדר עץ עם עוד ציפורים על כל הענפים, וערימה של סלעים שחורים שכמה שפנים מציצים מעליה. הצד הרחוק של החדר השני חשוך, האור מגיע רק מהדלת הפתוחה, וקשה לזהות את הצללית הגדולה שעומדת שם – חיה שעירה מגובּנת; משהו גדול מאד ומוצק מאד ושחור מאד.

יערה מתקרבת אל העץ שבמרכז החדר, להביט בציפורים שעליו. והנה כאן השעיר, קטן ודומה כל כך לקליפת עץ, פסוס-מפוספס-מקווקו, כמו מחורץ, והינשוף עם עיניו הצהובות וציצות-האוזן הארוכות הסומרות מעלה. והתנשמת הלבנה בנוצותיה הרכות-רכות ופני האדם שלה. ופתאום מתרפרף עש על המנורה שבחדר הגדול, והבזק עובר בעין הזכוכית של החיה שבצללים. ויערה קופאת לשבריר שניה, ואחר כך טורקת את הדלת ויוצאת חסרת נשימה. הדם הולם ברקותיה כמו אחרי ריצה.

בחוץ מצקצקות הממטרות כאילו לא פסקו, והיא נרגעת אט-אט לצלילן ותופסת שבאמת לא פסקו, ושהדבר שהפחיד אותה עד אובדן החושים הוא פוחלץ כמו כל יתר החיות שבבית ההוא. בדרך חזרה לבית היא שומעת קריאות רכות מהצמרות החשוכות שמעליה, ותוהה אם זה השעיר הקטן הדומה לקליפת עץ. אך כשהיא מתקרבת לדלת היא שוכחת לגמרי את השעיר, כי בפנים אבא וחומי כבר לא שותקים.

"מהצד השני לא היה אכפת לך כל כך." קולו של אבא. "כשהקאתם אל הירדן עוד ועוד השרצות פרא של אמנונים וקרפיונים שגמרו על הדגה הטבעית איש לא חשב לתקן את הסורג. רק כשלירדן נמאס, והשפמנונים באו לנקום את נקמתו, פתאום נזכרתם שהדגים שלכם לא צריכים להיות חלק מהמאזן."

"המאזן, המאזן הקדוש," לגלג חומי. "לפני עשרים שנה, לפני עשר שנים, אף אחד כאן לא שמע את המילה הזאת, תודה לאל. אם אנשים היו מדברים כמוך בשנות השלושים הקיבוץ לא היה קם, וסביר להניח שגם המדינה לא. הכל היה שמורת טבע מחורבנת אחת גדולה."

קולו של אבא מתלהט. "אם הקיבוץ היה קצת יותר פתוח לאמיתות נוספות על זו שהוא מחזיק בכיס בשבעים השנים האחרונות, אולי הוא היה היום קצת יותר רלוונטי. ולא אמרתי מילה על המצב החומרי שלו."

"כשהטפת להפוך את האספסת ולטעת זיתים לא דיברת על מצב חומרי. וממתי רלוונטיות היא גורם בעיניך?"

"אולי לא דיברתי, אבל היום כמעט אין אספסת בעמק. עוד ועוד משקים עוברים לגידולים חוסכי מים – "

"לא שמעתי שהם מרוויחים יותר טוב," נכנס חומי לדבריו.

"אולי לא. אני מאמין שלטווח הארוך זה יחזיר את עצמו. אבל העמק כבר מרגיש את זה. הציפורים חוזרות."

"וטורפות את מעט הדגים שנותרו. בחייאת, אבנר, אני לא יודע איפה הנאמנויות שלך נמצאות."

"אני נאמן לקיבוץ לא פחות ממך."

"בלי לחיות בו."

"לא מרצוני, כמו שאתה יודע מצויין."

"לא! חשבת שנשתוק לך אחרי שהצעת ברצינות שנפסיד עונה שלמה של סיטריה רק בגלל הקן של הציפור ההיא... שכחתי את שמה."

"שדמית... וזו לא היתה עונה שלמה, דובר על פחות מ-200 דונם. אלה היו 25 קינים, חומי, האחרונים בארץ. ואלמלא האטימות של אנשים כמו אבא שלך – "

"אל תכניס את אבא שלי לזה!" חומי הלך ואיבד את סבלנותו. קולו עלה כמעט לצעקה מבעד לדלת הרשת. יערה, ששנאה צעקות, התכווצה. היא חשבה שאם תיכנס, יתביישו לריב בנוכחותה.

הם באמת השתתקו כשנכנסה. חומי, שהיה זקוף מאד בכסאו, נשען אחורנית; גם אבא ואמא כבר ישבו. אמא שאלה איך היה, ויערה רק חייכה קלושות, ולא סיפרה על החיה המפחידה בצללים. אבל החליטה שמחר בבוקר תלך לראות את החיה באור, ותהיה אמיצה יותר. ואם תהיה אמיצה יותר תעז גם לשאול את אבא למה גירשו אותו מהקיבוץ.

 

בבוקר היא מתעוררת ראשונה. כשזה קורה בבית היא מתכרבלת בשמיכה, ושוכבת, ערה-למחצה, ומקשיבה לבית המתעורר, עד שבאים להעיר אותה. אבל עכשיו היא קמה ופותחת את דלת הרשת, ויוצאת החוצה. הדשא רטוב מאד ואור אפרורי של בוקר צובע בשלל צבעי הקשת את הטיפות התלויות בקצה כל לשון עשב.

קולות השחר במקום הזה זרים לה. לא היה זכר לרעש מאות המכוניות, לצופרים, לצעקות, לאוטובוסים הנעצרים בגניחה ברחוב שמואל הנביא. הרעש השולט בכל היה המהום מנוע כבד ובלתי פוסק שעלה מן המפעל; קרוב מעבר לגדר עבר בחור על טרקטור, ונופף לה בידו. ציפורים שחורות צרות כנף, שלא זכרה שראתה כמוהן אמש, חלפו מעליה בטיסה. "סיס, סיס!" הן צרחו. "סיס!"

היתה שקועה בהתבוננות בציפורים, ולא הבחינה בזוג האופניים עד שנעצרו לידה. לילדה שירדה מהם היה שיער ארוך בצבע השלף, חרוך בקצוות כמעט עד לובן. היא לבשה מכנסיים.

"שלום!" אמרה הילדה, מופתעת. "בת כמה את?"

"אחת עשרה," יערה עונה. ומאין לה דבר טוב יותר לשאול: "ואת?"

"שתים עשרה," השיבה ילדת השלף בעליונות מסוימת. "קוראים לי רוני. ואני לא מכירה אותך."

"יערה," אמרה יערה. הן בחנו זו את זו במשך רגעים מספר, ולבסוף שאלה רוני: "יש לך אופניים?"

נדה בראשה לשלילה. היו לה אופניים, כמובן, אלא שהם היו בבית, ברחוב שמואל הנביא – וזה ודאי לא יעזור הרבה.

"אז נביא את של אחי."

בזמן שהלכו – רוני מגלגלת את האופניים לצדה, ויערה חשה מטופשת בידיה הריקות – פיטפטה רוני בלא הפסק. כל כך משעמם נעשה בקיבוץ בקיץ, כמה חבל שנגמר הבציר, זו העבודה היחידה שנותנים לילדים להשתתף בה, לרוב הילדים לא אכפת – היו מעדיפים להישאר בבתים כל היום ולשחק במחשב, ואיפה יערה גרה – בירושלים? באמת? האם היא הולכת מדי פעם לכותל, רוני היתה רק פעם אחת בבת המצווה, ליערה עוד לא היתה בת מצווה – נכון, שכחה.

לפתע מזהה יערה מבנה מוכר. הוא נראה קצת שונה ביום, ובכל זאת.

רוני מגיבה כמעט בשעמום. "צריף המכשפות. כשהיינו קטנים לא הרשו לנו להיכנס לכאן, אז המצאנו עליו סיפורים. היום אנחנו יודעים שיש כאן רק פוחלצים." אך היא נענית לבקשתה של יערה לסור, ולאור היום הנכנס מבעד לחלונות, חזיר הבר שבפינה שוב אינו מטיל אימה.

"איך הוא מת?"

"טבע. מצאו אותו צף במאגר – כנראה החליק פנימה, ולא הצליח לעלות בגלל יריעות הפלסטיק."

"ושאר החיות?"

רוני מושכת בכתפיה. "כל אחת והסיפור שלה. הבחור שעשה אותן עזב את הקיבוץ לפני הרבה שנים." יערה לא שואלת מי הבחור. רק כשהן יוצאות, ומובן שהיא הולכת מאחור, היא מרימה את מבטה אל השיער הבהיר-בהיר המסתיר את עורפה של רוני, ואומרת בשקט: "קראו לו אבנר, נכון?"

 

האופניים של אחיה של רוני גבוהים מדי. רוני מבריגה כאן ומנמיכה שם, ויערה עדיין בקושי מגיעה לפדאלים. לבסוף נמצא פתרון: רוני תרכב על האופניים של אחיה, יערה על האופניים של רוני. ככה ש"לשתינו לא יהיה נוח, אבל אפשר להסתדר".

לאן? זה סוד, אבל לפני כן – לחדר האוכל. יערה מתקשה להדביק את רוני, שמתמרנת במיומנות בין הבתים הנמוכים, העומדים, שניים-שניים, בלב מדשאות מושקות היטב. היא מתאמצת לשמור על קשר עין, וכמעט אינה מבחינה במקלט הבטון עם ציורי העננים, בעץ מוזר שגזעו נפוח ומכוסה בליטות דוקרניות, בגן ילדים שחצרו מלאה גרוטאות מרתקות. רוני לא טורחת להסביר, מלבד במקום אחד: "המועדון של גרעין הדס", היא זורקת אחורנית מבלי להסתובב.

חדל האוכל גדול וריק. הגד"שניקים אכלו מזמן, מסבירה רוני בלחש, עכשיו יש רק לחם, ריבה ותפוחים. בעצם יכלו לקחת אוכל מהבית, אבל אז אמא שלה כבר היתה מתעקשת שיאכלו שם. ואז עד שאוכלים, ועד שמתעכבים, ואפשר לומר שלום לבוקר, והלא קיץ, וכבר עכשיו חם.

לאופניים של אחיה של רוני יש סל מאחור, ושם היא מניחה את המצרכים; אז היא קופצת על האופניים, ויוצאת בדהרה פרועה – לא אל לב הקיבוץ, אלא לכיוון השני, לעבר השדות. יערה עומדת, נטושה ונעלבת לרגע, ואז יוצאת בעקבותיה.

עד מהרה מניחה לה רוני להדביק את הפער. השבילים שבין השדות אפויים בשמש הקיץ, שעדיין אינה חמה כל כך, והאדמה אפרפרה. בשדות משני העברים מתוחות יריעות ניילון מנצנצות למלוא רוחב העין. "אבטיחים!" מריעה רוני מעל רעש הרוח השורקת באזניה.

"למה הם מתחת לניילון?" יערה צועקת.

"זה לא ניילון, זה פוליטילן!" רוני עונה שלא לעניין.

"לאן אנחנו הולכות?" הדם הולם ברקותיה.

"זה סוד, סוד..." רוני מדלגת באוויר פעמיים, ומגניבה מבט לאחור. הרוח נושאת אל יערה את צחוקהּ המשולח. היא תופסת שמשהו בחברתה החדשה מפחיד אותה. רמז לאותו פחד שחשה נוכח השפמנון המזנק, או חזיר הבר בצללים; הפחד מפני הפראי, האלים, הבלתי מרוסן. אבל הלכתי איתה בלי לשאול. האם זה כבר עושה אותי אמיצה יותר?

מעבר לשדות נמתחת חומת קנים ירוקה-צהבהבה. הן המשיכו זמן מה דרומה, הקנים לשמאלן, כשרוני נעצרה, והשליכה את האופניים ארצה. יערה עשתה כמוה, אם כי ביתר עדינות.

"את לא צריכה," צחקה רוני. "לאופניים שלך יש בלם."

אחרי שהעמידה אותם, נבוכה מעט, פקדה רוני: "עכשיו תעצמי את העיניים."

"למה לעצום עיניים?"

"זה המעיין הסודי של גרעין הדס. אם לא תעצמי עיניים, לא אקח אותך."

יערה צייתה. רוני אחזה בכתפיה וסובבה אותה סחור סחור. זה טיפשי, חשבה יערה. אני יודעת שהמעיין נמצא מעבר לקנים. הסיבובים נעצרו, ורוני הוליכה אותה קדימה. כדי לחוש פחות מושפלת, שאלה יערה: "מה זה גרעין הדס?"

"כל שנתון הוא גרעין," הסבירה רוני. "לפעמים שני שנתונים, תלוי בכמות הילדים... בעצם זה בדרך כלל שני שנתונים. הגרעין נמצא תמיד ביחד, יוצאים לפעילויות ביחד, הבציר ביחד, המחנות, הכל."

"אז למה את לבד?" מיד נשכה שפתיים. באמת קיבלתי קצת אומץ.

עבר זמן מה – עשרים צעד – בטרם אמרה רוני בשקט: "פעם זה היה. היום זה בכאילו. יש מועדון, יש מחנה פעם בשנה ושני טיולים. רוב הזמן אין גרעין ואין כלום." ואז: "את יכולה לפקוח עיניים."

כשפקחה אותן התבלבלה לרגע. לא ידעה מאיזה כיוון הגיעו, כי הקנים הקיפו אותן מכל צד. היא עמדה על שפת בריכה גדולה, עמוקה למראה, בצל אקליפטוס גבוה; פיסות קליפה אדמדמות היו פזורות על האדמה לרגליה. אחדות מהן צפו במימי הבריכה הירקרקים, שוברות את השתקפות הקנים. מאי-שם בקנים בקע צליל שבין קרקור לאנקה, ואנפית סוף התרוממה משם בטפיחות כנפיים כבדות.

יערה נשמה נשימה עמוקה.

"זה המקום הכי יפה שאי פעם ראיתי."

 

"איך אתה מרגיש?" שאלה ליאורה, מודאגת.

"את באמת רוצה לדעת?" נאנח חומי. הוא לא עצם עין בלילה; המריבה עם אבנר טרפה אותו. בבוקר, לראשונה מאז היה בן שבע עשרה, לא יצא לעבוד. איך אני מרגיש? כמו איזה צפע מזדקן, שנדרך ומצטנף ומשקע את שארית אוניו, את כל כולו, מקצה הזנב המפרכס ועד השן הננעצת, בהכשה אחת נואשת, אחרונה. ובתום ההכשה ההיא אתה חש עצמך סחוט וריק, ריק להכאיב, מרוקן עד בחילה.

לו רק היה משוכנע כבעבר שהצדק איתו. אלא שאינו משוכנע. וכבר אין ממי לשאוב את הביטחון הזה. הה, הנח למתים וינוחו.

אמר רק: "חרא."

 

התיישבו תחת האיקליפטוס, צוחקות ונוטפות מים. רוני רצתה שיערה תלך להביא את הדברים מסל האופניים, אבל יערה הזכירה לה בתרועת ניצחון שאינה יודעת את הדרך. לרוני לא היתה ברירה; היא נופפה אל יערה אגרוף באיום מדומה בטרם נעלמה בין הקנים. יערה, שהיתה מותשת מעט, נשענה על הגזע הרחב, הטתה את ראשה לאחור והביטה, מסונוורת למחצה, בנקודות השמש המרצדות בין העלים. הריצוד הכאיב לעיניה, והיא עצמה אותן.

מקץ רגעים מספר התעוררה מתחושת נוכחות לצדה. רוני הספיקה להתיישב גם היא בגבה אל העץ, כך שיערה לא ראתה את פניה. משהו התיז במים, ויערה נדרכה, עד שהבינה שרוני השליכה אבן, ונינוחה.

"הלוואי שהיה לי שיער כמו שלך," אמרה רוני פתאום. "כזה, עם צללים ואורות. לא כמו שלי, כזה צהוב וישר ויבש כמו קש."

יערה התפלאה שרוני יכולה לקנא בה על משהו. ובכלל היה לה מוזר שלילדה הפראית הזו, הנערית הזו, אכפת מדברים כמו שיער.

"אני הייתי נותנת הכל כדי להיות ככה כמוך," אמרה בקול. "ואני דווקא אוהבת את השיער שלך."

"כמוני, מה?"

"כמוך, עצמאית וחזקה ו... אמיתית."

רוני לא ענתה. במקום זה הוציאה את האוכל משקית הניילון, והחלה לבדוק אותו.

"התפוחים בסדר," אמרה, "אבל הלחם היה בשמש קצת יותר מדי זמן." תלשה ממנו חתיכה, ופוררה אותה בין שתי אצבעות. "יש פה דגים,"  אמרה לאחר מחשבה, ותלשה חתיכה נוספת.

"לא שפמנונים," קיוותה-שאלה יערה.

"לא," רוני מרגיעה, "דגים נחמדים."

וכך ישבו על הגדה, אכלו תפוחים, השליכו פירורי לחם למים והתבוננו בדגים הקטנים שנקבצו בעשרות. רוני התעקשה בהתחלה שהם לבנוּנים, אבל כשיערה אמרה שהיא סתם מנחשת צחקה ואמרה שנכון, היא סתם מנחשת. כשנגמר הלחם השליכו אחריו את ליבות התפוחים, אבל הדגים לא התלהבו. רוני אמרה שמישהו צריך להוציא את התפוחים מהמים, ותיכף תפסה שני קני-קש, ויערה משכה את הארוך יותר. אז רוני נכנסה שוב למים וזרקה את ליבות התפוחים החוצה, ויערה כיסתה אותם בבוץ. אחר כך הושיטה יד, ויערה תפסה בה כדי לעזור לה לצאת, למרות שבעצם ידעה שרוני תמשוך אותה פנימה, והיא ניסתה לרגע להתנגד אבל רוני היתה חזקה ממנה, והשמש עמדה גבוה-גבוה בשמים כשהיו לבסוף שוב יבשות פחות או יותר, ומוכנות לצאת לדרך חזרה.

 

אבל לפני כן, אל מטעי התמרים. רוני הבטיחה שיערה לא טעמה בחייה תמרים כאלה, זאידים. יערה לא אוהבת תמרים במיוחד, אבל רוני להוטה להראות לה את כל שיש לקיבוץ להציע, ומלבד זאת המטע קרוב ושם מוצל, ואפשר לחזור דרכו, מדוע לא, הסיבוב לא גדול, תחת לרכב שוב בשמש.

בהגיען מתברר כי הצל שנותנים הדקלים מועט. ברחשים מתעופפים בהמונים באוויר הכבד; יערה מטה ראשה לאחור, במעלה הגזע העשוי גדמי כפות שנקטמו בעיקרן ונערמו בכמה ציבורים יבשים בשולי המטע, עד לצמרת הפרושה בסגידה אל השמש. תחתיה, גבוה עשרת מונים מהישג יד, תלויים התמרים, אשכולות עטופים שקיות כחולות. בשולי המטע דקלים צעירים, נמוכים יותר, שם מתנודדים האשכולות בגובה ראשה של רוני, הגבוהה מיערה כדי חצי ראש. אך באלה אסור לגעת. יערה אינה לגמרי מופתעת בראותה את רוני תרה בעיניה את האדמה, ולבסוף מרימה תמר אדמדם, גדול משראתה יערה אי פעם.

פותחת את התמר באולר שהוציאה מכיס המכנסיים ("קיבלתי לבת המצווה"), בודקת אותו מפני תולעים, ומושיטה ליערה את החצי, יחד עם האולר. הפרי המיובש-למחצה חמים ומתוק מאד, קיצי במוצהר, בהתרסה. הן משעינות את האופניים על שני דקלים, וסורקות את המטע, במרחק שתי שורות דקלים זו מזו. עד מהרה לומדת יערה כי את מרבית התמרים הטובים למאכל, שנותרה בהם לחלוחית, תמצא בצלחת האדמה הלחה שהצמודה לגזע.

ה'צלחת' אינה אלא גומה, קוטרה מטר או מטר וחצי, ובה מונח בטבעת צינור מים שחור, שארבע טפטפות קבועות בו. הן המרוות את האדמה במים וצובעות אותה שחור. הגומה כולה פרועה מיני עשבי-ספחת ירוקים-בהירים, חולניים מעט למראה. הטפטפות פועלות גם בעיצומם של צהרים.

נזעקת לשמע צעקתה של רוני. מרימה את ראשה מן הקרקע, וחולפות מספר שניות בטרם היא מזהה אותה, עומדת ליד דקל גדול, ומתבוננת במשהו המוטל לצדו. יערה רצה לשם, ומה שהיא רואה מעורר בה סלידה ורחמים כאחד.

על האדמה, בתוך מה שנראה ככלוב גס-עיצוב, עשוי חוטי ברזל, שצורתו צורת בקבוק, משתוללת חיה. גופו של היצור מכוסה קנים דקים נוקשים, מחודדים, מפוספסים שחור ולבן; המקומות שאינם מכוסים בקנים-הקוצים המשונים מצמחים שיער שחור גס וצפוף. הלסת רבועה, כבדה, וכשמתקרבת יערה מן הכיוון ההוא ממצמצות העיניים השחורות המבוהלות, והפה נפער בניסיון להפחיד, וחושף שתי שיניים קדמיות עצומות, שצבען הכתום נראה איכשהו שלא-במקום.

יערה נדהמת לראות דמעות בעיניה של רוני – של צער וגם של כעס. "זו מלכודת," אמרה, "כנראה של תאילנדים. אסור שיאכלו אותו, מסכנון." כעת רואה יערה שהכלוב מעוגן לשני גזעים בפיסות של חבל-רפת ממורטט. רוני כבר חשה אל אופניה, קוראת מעבר לכתפה: "אני ארוץ לקרוא למישהו. תשמרי שלא יבואו!"

הדמעות עדיין בעיניה כשהיא טסה לקיבוץ, לא מאטה למחות אותן ואת הזיעה הצורבת היורדת ממצחה אל עיניה. מקצרת דרך החממות, מביטה באיבה באישה תאילנדית הכורעת בפתח חממה 6, והנה הפשפש הקטן בגדר, שמאלה על השביל ההיקפי ואחר כך ימינה בכיוון הבית. יש מישהו בחצר: על פי העמידה זה אחיה איתי.

איתי עומד בגבו אליה. לפניו, על שני 'חמורים' של קרשים, מונחות ארבע סנאדות איקליפטוס כבדות; כל הבוקר לקח לו לנסר אותן בחורשה ולגרור אותן, שתיים שתיים, מהלך ארבעים דקות מאומצות בשמש היוקדת, אל החצר. אך כעת יוכל לבנות להם סוכת-גפנים, כזו שראה בשבת אצל אריק. עתה היה מורח את רגלי ארבע הסנאדות בזפת, כדי למנוע מהן להירקב באדמה.

רוני נכנסת לחצר מיוזעת וקצרת נשימה. אך תחת שתעמוד להתבונן בעבודתו ולהציע עזרה, כפי שהיתה עושה בכל יום אחר, היא קוראת: "איתי, אתה חייב לבוא מהר!"

"לאן? מה קרה?" הוא שואל. הוא נתון ראשו ורובו במלאכה, ומלבד זאת, כבר התרוצץ היום די לטעמו.

"יש דרבן במלכודת, בתמרים! מוכרחים למהר, ש..."

כעת מתעורר עניינו של אחיה סוף סוף. הוא פונה אליה, ולאימתה פניו מביעים סיפוק.

"אה! סוף סוף נתפס, הממזר!"

מבטה כנראה גורם לו לחוש שהוא חייב לה הסבר כלשהו. דבריו חולפים ליד אזניה: משהו על כרסום צינורות, על נזק אדיר, דקלים צעירים שמתייבשים.

"...להטביע אותו."

רוני אינה בטוחה ששמעה נכון. יותר מכל היא חשה נבגדת. דומה שכל עייפותו של איתי פגה; הוא מחפש את אופניו, אך הם אינם, ולכן הוא נוטל את של אבא, ונעלם במהירות, מדווש ברגליו הארוכות. רוני יודעת שלעולם לא תשיג אותו; במו ידיה חרצה את גורל החיה שרצתה להציל. היא מתיישבת על חמור הקרשים, ובוכה מתסכול, למרות שכבר מלאו לה שתים-עשרה שנה.

 

כשנשארה יערה לבדה, החלה האימה לעלות אט-אט בגרונה. תאילנדים, אמרה רוני; רק מצליל המילה נשמעו לה מאיימים. תשמרי שלא יבואו. ואם יבואו, מה תעשה? תעמוד ותתווכח איתם, תבקש מהם להניח לחיה לנפשה? זאת יכלה אולי רוני לעשות. אך יערה יודעת שהיא, אם יבוא מישהו, תתרחק, תרצה רק להיעלם ולהתחבא היכן שהוא. ומה אם יבואו בטרם תשוב רוני עם העזרה המובטחת?

ידה של יערה, הנתונה בכיס, נתקלת לפתע בעצם קשה. היא מוציאה אותו: אולר בת המצווה של רוני. בין להביו נמצא לה קאטר קטן. היא מהססת לרגע, וניגשת אל המלכודת.

המלכודת, היא רואה, אכזרית בפשטותה. אין פתח הסוגר בעד החיה; אלא שפתח היציאה צר מדי, והקוצים נתונים בעיני הרשת, ומונעים ממנה להסתובב בחזרה אל פתח הכניסה. מלכודת זו לא תצלח אלא לחיה המסויימת הזו. מקרוב יערה מבחינה כי קוצי שחור-לבן רבים מוטלים סביב; רבים אחרים, לגבה של החיה, מעוקמים או שבורים ממאבקה ברשת.

הרשת היא רשת לולים רגילה, וחוטי הברזל נענים בקלות לקאטר הקטן. יערה חותכת עין אחר עין, נרתעת מדי פעם כאשר החיה המותשת חשה בתכונה ומחדשת את המאבק. ככל שהיא חותרת קדימה ומתקרבת אל השיניים הכתומות ההן גובר הרעד בידיה, אך היא ממשיכה לחתוך, ובאורח פלא אינה נשרטת מן הקוצים, ולא מן הקצוות החתוכים של הרשת. לחיצה אחרונה בקאטר, והיצור חופשי.

הוא גורר את המלכודת ההרוסה צעדים אחדים, ואז נחלץ ממנה, בכוח החבלים הקושרים אותה לדקלים. נעמד לרגע על מקומו, מביט לאחור, כמנסה לאמוד את הנזק שנגרם לו, ואחר פותח בריצה כבדה, אך מהירה למדי. קוציו מאוושים. אין מקום להסתתר בו במטע התמרים, ועוברים רגעים אחדים עד שהוא נעלם מעיניה של יערה.

לרגליה נותרה המלכודת שהשחיתה: יריעה קרועה של רשת, מעוקמת לצורת גליל. תחושת אשמה רובצת עליה, וגם דחף להחביא את המלכודת, כמו ילד קטן ששבר משהו. היא חותכת את חבל הניילון משני צדי המלכודת, ונושאת אותה בזהירות אל אחד מצברי כפות התמרים היבשות, בשורות החיצוניות של המטע. היא טומנת את הרשת בבסיס הערימה, ונשרטת מעט בשעת מעשה. היא חשה עצמה אמיצה מאד כשהיא רוכבת על האופניים הגדולים מדי של אחיה של רוני בדרך הארוכה חזרה לקיבוץ. היא אינה מכירה את דרך הקיצור, ולכן לא פגשה את איתי.

כשאיתי מגיע למקום בו נדמה לו שהניח את המלכודת, הוא מוצא רק קוצי דרבן רבים פזורים סביב. לאחר סריקה נוספת הוא מוצא את פיסות החבל הקרועות. המלכודת עצמה איננה. הוא מסיק שהחבל הוא שלא החזיק: המזיק קרע אותו, וקירטע משם עם המלכודת.

"נו," מלמל, "אז המלחמה נמשכת."



טבע קיבוץ

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אייר ה´תשע"ד  
לראות סיפור חדש שלך (בטח כבר כתבתי את זה פעם-פעמיים. אז מה.)

והתחושה הראשונה שלי בקריאת הסיפור הזה היא "סוף סוף!"
כי יש לך כמה קטעים של תיאורי טבע ונוף. והתיאורים שלך יפהפיים וחיים ויש כל הזמן תחושה שעומדים מאחוריהם עוד דברים. שלא רק לשם התיאור התכנסנו כאן.
ובסיפור הזה - יש גם דמויות, וגם הן מאוד חיות (אולי טיפה סטריאוטיפיות), ויש אמירה ואווירה.

אהבתי את הסיפור הזה מאוד.

(ולפני שבועיים היינו בשבת בקיבוץ, והילדים שלי ראו לראשונה נמיה).
י"ג סיון ה´תשע"ד  
שחתך את התמר במערכה הראשונה...

סתם נקודה אחת, מתוך הרבה נקודות יפות. סיפור מדהים.

אני אישית פחות מתחבר לכתיבה שלא מציינת את הנושא/הדמות, כגון: נכנסה לבית במקום יערה נכנסה לבית,, וכו'.
אבל זה עניין של טעם.
תודה רבה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד