בנושא
בכרם
חדשות
 
נרות של שבת / רחל-ק
בביכורים מאז ב´ אייר ה´תשע"ד

מצבה הגופני הלך והחמיר.

 

בתחילה התקשתה להגדיר מה בדיוק לא בסדר. עם הזמן התבררו הסימנים.

היתה לוקחת את הילד לגן והוא מחזיק בידה ומייצב אותה שלא תיפול. לא יכלה להביט ימינה ושמאלה כדי לחצות את הכביש.

הולכת ברחוב ומסתחררת, יושבת לנוח על שפת המדרכה.

הפסיקה לנהוג, הרגישה שהיא מסכנת את הולכי הרגל והנהגים האחרים.

 

ביקרה אצל רופאים מומחים, פקדה מרפאות סחרחורת וביצעה בדיקות וצילומים, ואף התנסתה בתרופות הומיאופתטיות ללא הצלחה. הנוירולוגים עיינו שוב ושוב בצילומי הראש ודפקו על ברכיה בפטישיהם, קובעים חד-משמעית: יש לך אישיות רגישה ואת סובלת מלחץ. קחי כדור כזה וכדור אחר ותנוח נפשך.

 

העולם המשיך לנוע סביבה. הילדים הלכו לבית הספר, חזרו הביתה, דואגים לעצמם. עבודות הבית נעשו כמו מעצמן. מבחינתה הזמן פסק מלכת. כל שגרות החיים שהיו כה חשובות לה נעצרו. לא עורכת קניות, לא מבשלת, לא יוצאת לעבודה, לא תולה כביסה, לא משכיבה את הילד לישון בלילה.

 

הכדורים לא עזרו. הסימפטומים החריפו. לא יכלה לצאת מהבית. בקושי קמה מהמיטה. הפסיקה לאכול. את מה שאכלה – הקיאה. דחף ההקאה היה חזק ותמידי. משקלה ירד פלאים. התרכזה בכאן ובעכשיו, השקיעה את כל כוחותיה במאבק לשרוד את הרגע.

 

ביום חמישי בליל חורף גשום ביקרה אצל רופא נוסף, עוד נסיון נואש למצוא קצה חוט, רעיון לכיוון, אפשרות של פתרון. הרגישה שהיא הולכת ונעלמת, עוד מעט לא ישאר ממנה דבר. הקיאה באוטו שוב ושוב, מהאוטו ועד למרפאת הרופא בביתו הגיעה בקושי, מתנודדת מצד לצד בין טיפות הגשם, לא רואה לאן היא הולכת, הכול מסתובב סביבה. הרופא צפה בה מקיאה, רצה לעזור, אך גם לו לא היתה תשובה חד-משמעית. הפנה אותה לבדיקות נוספות. הרגישה שזה סוף הדרך. לא היתה מוכנה לחזור כך שוב הביתה. ישבה בלילה בביתו של הרופא והתחננה: בבקשה, תאשפז אותי. אני מוכנה לעבור כל בדיקה עד שיימצא מה השתבש בגופי. הסכים והפנה אותה לחדר המיון.

 

מרגע שהגיעה לבית החולים חשה הקלה. הרגישה מחובקת, מטופלת, רצויה. לאחר חודשים ארוכים של סבל מתגבר, של התחבטויות ואי-ידיעה, לקח עתה רק שעה למצוא את שורש הבעיה ופתרונה. הרופא התורן, צעיר מתלמד, הביט בתוך עיניה והבחין בדימומים שהציפו את קרקעית העין. הדימומים העידו על לחץ במוח. מיד בוצע דיקור מתני לבדיקת לחץ בעמוד השדרה. הדיקור חשף לחץ גבוה ביותר – בקצה הסקאלה, עוד כמה ימים ומי יודע מה היה קורה. מספר חודשים אחר כך דווח ברדיו על מקרה של אשה שלחץ דומה בראשה לא אובחן בזמן – וכשהגיעה לחדר המיון היה כבר מאוחר מדי.

 

הבדיקה שחררה את הלחץ ומיד זומן הרופא המפנה – נוירוכירורג בעל ידי זהב שאחר כך התברר כי מנותחיו נוהגים לכנותו "המלאך" – לבצע במוחה ניתוח דחוף כבר למחרת בבוקר – יום שישי. הוסבר לה כי דרך חור שייקדח בגולגולת יושחל צינור – שאנט – אשר ישחרר את הלחץ שנוצר במוח כתוצאה מעודף נוזלים. השאנט יאפשר לגוף לווסת את כמות הנוזלים ולהעביר את העודף אל חלל הבטן. בינתיים בשל שחרור הנוזלים בעמוד השדרה נוצר תת-לחץ במוח אשר גרם לכאבי ראש עזים, בלתי-נסבלים. כמה מנות של מורפיום שלחו אותה לעולם של שינה ושכחה, לילה ראשון של שקט מזה חודשים.

 

בבוקר העירו אותה מוקדם לניתוח. כאב הראש האיום חזר ובעוד מלבישים אותה בבגדי הניתוח ומגלגלים את מיטתה אל עבר חדר המנתחים. היא בכתה וצעקה. אבל היה זה גם בכי של פורקן – יש פתרון, יש תשובה, עושים משהו. חתמה ברצון על טפסי ההסכמה, קיבלה באהבה את דקירות מחטי ההרדמה והבקרה, את החיפוש אחר עורקים פנויים. הצינורות והדם הניגר מזרועותיה נדמו בעיניה כדרך אל השלווה.

 

החוש הראשון שהתעורר היה חוש השמיעה. מדברים סביבה. היא מתאמצת לפקוח עיניים, להגיד משהו, אבל לא מצליחה לחדור מבעד למסך שהוא גופה. היא כאן בפנים ושאר העולם בחוץ.

העיניים נפקחות. אנשים מסביבה – כל אהוביה. היא כבולה בצינורות שמחוברים אליה בכל מקום אפשרי. קשה לסובב את הראש, אבל היא רואה מזוית העין – מצד אחד קשיש מחוסר הכרה, מצד שני את שעון הקיר.

 

האחיות עוברות בין המופקדים בידיהן ומעניקות טיפול מסור ומקיף. החולים רובם ככולם מחוסרי הכרה ומרותקים למיטות, לא יכולים לזוז, נתונים לחסדיהן של האחיות. ואכן – חסודות ורחומות הן, עובדות ללא לאות, מתרוצצות ודואגות לכל מחסורם – מנקות, מסדרות, בודקות שכל המכשירים מחוברים כמו שצריך, רוחצות ומטפלות. למרות שהחולים מונחים כאבן שאין לה הופכין הן דואגות להקפיד על יחס אנושי, לשמור על צלם אנוש.

 

במשך כל היום היא שוכבת ועוקבת אחר תנועותיהן, מוקירה תודה על כל מילה. ניכר שגם עבורן החולה הערה והערנית שוברת את שגרת הטיפול במחלקה שרוב חוליה רדומים וחסרי-אונים. יום שישי היום. עוד מעט נכנסת השבת – והיא משתוקקת להדליק נרות, חוט זעיר שיחבר אותה למשפחה ולתקווה במקום ובמצב המנותקים כל כך מעולמה הרגיל. לראשונה מזה שבועות היא מרגישה שמחשבותיה מתייצבות, היא יכולה להסתכל קדימה ללא פחד ולצפות לעתיד. היא מביטה בנורת הפלורוסנט שעל התקרה ומברכת "להדליק נר של שבת".



בית חולים ברכה ניתוח

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרחל-ק
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ אייר ה´תשע"ד  
עד כדי דמעות.
מי ייתן ולעולם לא נדע מכאוב ויתרפאו כל חולי עמו ישראל במהרה :)
ז´ אייר ה´תשע"ד  
נכתב בדם לבי.
ז´ אייר ה´תשע"ד  
אוי, מפחיד.
סיום מרגש.
ז´ אייר ה´תשע"ד  
אוי, מפחיד.
סיום מרגש.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד