בנושא
בכרם
חדשות
 
הסיפור על הילד שלא דיבר / הקבצן הגידם
בביכורים מאז כ"ג ניסן ה´תשע"ד

היה ככה,
אלירז, שהוא הילד הזה, נכנס הביתה ואמא בקשה ממנו לסדר את החדר. היא הייתה בבגדים ישנים של ניקיון והייתה עייפה כי ישר אחר-כך היא הוסיפה "מיד!" חסר סבלנות בטון הקבוע. אלירז עלה לחדר שלו וישב על המיטה. הוא הסתכל על התקרה וחשב מחשבות. יש לאלירז כל מיני מחשבות, גם כאלה שאף-אחד לא מבין. הוא יודע את זה כי פעם הוא סיפר לרועי שיושב לידו בכיתה מחשבה כזאת והוא לא הבין. אלירז כנראה היה שקוע מידי במחשבות שלו כי איך הוא יפקיר את ביטחון המידע. רועי רק עשה פרצוף כזה, כאילו זה בכלל לא מעניין, אבל אלירז ראה לו בעיניים שהוא לא מבין, ומאז הוא יודע שיש לו מחשבות שאף אחד לא מבין. לדוגמא, אם אתה חושב על משהו, נגיד על זה שיש לך אחות תאומה שנמסרה לבית יתומים בלידה ולא סיפרו לך, ואז אחרי יום, למשל, אתה חושב על זה, ופתאום נזכר שחשבת על זה כבר. אם אחרי שבוע אתה שוב חושב על זה, אתה נזכר שנזכרת בזה ושנזכרת שנזכרת בזה, ואז אתה כאילו פוגש את עצמך במחשבות. אולי גם את אחותך, אם תיזכר בזה מספיק פעמים.

אחרי כמה זמן שאלירז ישב על המיטה וחשב מחשבות כמו אלה, הוא שמע את אמא שלו במדרגות. הוא שם לב לזה מאוחר מדי.
אמא עמדה בפתח עייפה וכועסת. "זה כל מה שעשית? אתה עוד מעט צריך ללכת לישון. לא התחלת אפילו." אמא כמעט צעקה ואלירז שנא אותה. היה לו טוב במחשבות. "לא רוצה לסדר את החדר בכלל", הוא ענה בחזרה, מסתכל על הרצפה יודע שהיא תתעצבן מזה, "אני לא צריך חדר מסודר", קולו החל לטפס, "וחוץ מזה, אני לא הולך לישון עוד מעט". לקראת סוף המשפט הוא כבר הרים את קולו לצעקה ממש. הוא היה צריך לעשות את זה כי מיד בסוף הוא רץ החוצה בזעם מדומה וטרק את הדלת בהפגנתיות. בפנים כבושים, כדי שאמא לא תראה את העיניים ותדע, הוא רץ לדלת הבית ויצא החוצה.

רגע עמד בחוץ, כמו מבוהל מעצמו, ואז החל לרוץ להמשך הרחוב לפני שאמא תצא ותבקש ממנו לחזור, היא בטח תשלוף את הקלף-המנצח-תמיד שלה, והוא יהיה חייב לחזור.
לאחר שעבר שני רחובות האט להליכה ונרגע. עכשיו הרגיש רק חלל גדול מרחף לו מעל הבטן וטעם לוואי עמד על לשונו. לא היה חייב לעשות את זה, יכול היה לשתוק ולחכות שהגל יעבור. האור בחוץ היה כתום והאוויר היה קר. אלפי ניצוצות רקדו באספלט הרטוב, שביבי השתברויות הלילה. אלירז לא הספיק לקחת סוודר ומחשבות חרטה החלו נוקפות אותו. זה היא התחילה, חיזק עצמו, היא לא הייתה חייבת להרוס לו את המחשבות. לפעמים היא לא יודעת כמה זה חשוב מה שהוא עושה. איך בזכותו כל-כך הרבה דברים שרק הוא יכול לפתור, יפתרו. למרוץ שבחוץ היה קר ורוח גשמים הרעידה את עצמותיו, הוא המשיך ללכת, נחוש ודרוך למשימה. הרחוב היה ריק ואלירז היה היחיד שהלך בו. קופץ מצללית לצללית, הולך בשקט: על קצות האצבעות תחילה, ורק אחר-כך מחליק לעקביו. כמו שלימדו בקורסים הכי סודיים במוסד. כמו חתול, שינן לעצמו, כמו חתול בארץ אויב, דרוך ומתוח. הוא חלף על פני בית שחלונותיו מוארים. מעניין איפה חבריו, חשב, ומשהו אצלו בלב התקמט. אם היו רואים אותו עכשיו, היו מצטרפים אליו בגנבה ויחד היו מקימים יחידה סודית של מרגלים. יחידה מובחרת שאם, לדוגמא, יש צורך במודיעין מסוריה או מעיראק, מיד ראש הממשלה היה קורא להם. אמא של אלירז הייתה עונה ומביאה לו את הטלפון, לא יודעת שבנה עומד בראש יחידת המרגלים הסודית שאחראית לסיכול כל הפיגועים בארץ, לא מנחשת שראש הממשלה הוא המדבר מעבר לקו. אלירז יקח את הטלפון ובקול הכי עמוק וסמכותי שלו יאמר לראש הממשלה שזה בסדר והכל יטופל. אלירז עונה בביטחון כזה וראש הממשלה כבר מיד נרגע. אחר-כך אלירז מגיע לפארק החשוך ומסמן לכולם בסימן הסודי שלהם ליפול על הדשא ולהתקדם בזחילה. פלוגת אויב אורבת להם בהרים ממול. הדשא רטוב והחולצה שלו נרטבת כולה. הוא מרים את ראשו ובוחן את ההרים השחורים. לאחר כמה שניות הוא מחליט שהאיום הוסר ומסמן לחבריו שאפשר לקום. אלירז יושב עכשיו על ספסל וחושב. לרגע חולשה גדולה נופלת עליו ובדידות שקטה מציפה אותו. הוא מסמן בהינף יד לחייליו שהם משוחררים ונשאר על הספסל בשקט. הרוח קרה כל-כך ובגדיו רטובים מהדשא. בטח מאוחר, אמא תכעס עליו ותכריח אותו ללכת לישון. אלירז עוצם עיניים וכמעט יודע שכשהוא יפתח אותם אחותו התאומה תשב לידו. אפילו ככה אמא כל-כך תשמח לראות אותה ותשכח ממנו ומהחדר המבולגן שלו. הוא פוקח. לא, רגע, אחת-שתיים-שלוש. פוקח. היא לא לידו. אבל הוא יודע שהיא בטח לא יכלה ונורא רצתה. גם הוא נורא רוצה. ואז, אחרי שהוא ישב שם כמה זמן בקור החותך, הייתה לו מחשבה. זו הייתה מחשבה מהסוג שאף אחד לא יוכל להבין, אבל הוא מוכרח לעשות אותה.

הוא חשב: מעכשיו, אני לא מדבר יותר.

כמה שניות המחשבה עוד הלמה אותו ונשארה לרחף במרכז הראש כמו גחלילית משוגעת ואז אחר-כך הוא חייך. זה היה כל-כך ברור. כאילו זה היה שם כל הזמן ורק צריך היה לגלף את זה החוצה. הוא קם בקלילות מלאת משקל וחזר הביתה שקוע במחשבות. הוא סגר את פיו בהחלטיות כמעט תקיפה, הלך בצעדים שקולים-מרחפים וחשב כמה שיותר בשקט, ליתר ביטחון, שלא יחליק לו בטעות ללשון. לפעמים כשהוא לבד ואמא נכנסת היא מוצאת אותו מדבר בשקט אל עצמו, ספיחי דמיון משתרבבים אל שפתיו, והיא מסתכלת קצת בדאגה.

כשהגיע הביתה פתח את הדלת ונכנס, כמעט מרחף על הרצפה. אמא ישבה על הספה, סחוטה ועיניה אדומות. הוא רק הלך אליה בצעדיו השקטים ונשק לה על המצח.
כששכב לישון ותחושת סיפוק חלקה מילאה אותו, הוא חשב על החלטתו, מחשבתו האחת, הפתרון הגדול והמופלא. כמו כל לילה הוא צף בין המחשבות עד שנרדם. אבל רגע לפני שנרדם, כששמע מרחוק את אמא שלו עולה בכבדות לחדרה, הוא חשב פתאום על אבא שלו, ודמעה אחת סוררת נִשְׂתַרְפָה לה החוצה. 



גירושין

© כל הזכויות ליצירה שמורות להקבצן הגידם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ג אייר ה´תשע"ד  
אין לי שום דבר חכם להגיד. אבל זה כל כך. נוגע, אני חושבת שזאת המילה. אז שתדע.
תודה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד