בנושא
בכרם
חדשות
 
איפה אתה? / משה כ
בביכורים מאז י"ח ניסן ה´תשע"ד

[א]

מבטינו נפגשים. יכול להיות שאלו העיניים הבוהקות שלך שערפלו אותי כך, או לפחות משהו ברגע הראשוני הזה, הנהדר הזה, שגרם לי לרעד קל. אני יכולה לחוש אותך. מסמן לי באישוניך לטבול במימיהם המכושפים, להישאב פנימה אל תוך הברק העז והנפלא הזה ואז לעצור בתוכך. לעיין מעט, לדפדף את הסיפור שלך בין כרכי הלב. לקרוא אותך עד תום.

אני אוהבת את הרגעים האלו שאני בן אדם רגיל לחלוטין ופתאום אתה נכנס לחיי וממלא אותם בעושר הזה. בטוב הזה.

בך.

[ב]

"אז איך באמת יראה שולחן השבת שלך?"

אתה מבין?

השאלה הזו, למשל, היא מסוג השאלות שאין לי איך לענות עליהן. עדיין.

אני מניחה ששולחן השבת שלך כבר ערוך ומוכן, אבל שלי עדיין לא. כי אני עדיין לא שם. אני עדיין  כ א ן.

זוכר? תרשה לי לספר לך מעט על איך החיים נראים כאן.

אני כבר לא הילדה השמחה והחייכנית שהכרת, זה בטוח. אני רק מדמיינת מדי פעם איך החיים יכלו להיראות איתך. וזה נחמד. היה לנו משהו מיוחד. לי ולך.

אבל בחרת ללכת ועכשיו אני כאן. במובן האבוד של המילה. רואה את דמותך בבבואות השלוליות, בשמי העננים, העבים, בפניהם של העוברים ושבים. לפעמים אני מתהלכת סתם כך בשאונו של יום ובוהה בגוו של אדם שהולך לפניי כי אני בטוחה שזה אתה ופתאום זה מבזיק בי. ואני רצה ומפלסת דרכי בין ההמון כדי לגשת. אני קוראת בשמך כדי שתסתובב אבל אתה לא שומע אותי. אני צועקת בכל לבי כדי שתקשיב לי כי אני רוצה לדבר איתך. לשאול אותך אם זה הכל חלום. לראות בעיניך הגדולות והטובות את עיניי הרטובות ולאחוז בך חזק ולהגיד לך: אני כאן. מתי אתה בא? בבקשה תוציא אותי מכאן! בבקשה תחזור! למה הלכת בלי לומר שלום? למה לא הסברת? ואז האדם מסתובב אבל הוא לא אתה. והוא רק מביט בי כשואל ואני מסבירה לו שחשבתי שהוא מישהו אחר ושהוא מאוד מזכיר אותך. אבל מה הוא אשם בעצם? הכל מזכיר לי אותך. אין יום שאני לא שואלת את עצמי מה יכול היה להיות בין שנינו.

היה לנו משהו מיוחד. לי ולך.

ועכשיו אני מדמיינת איך החיים יראו אחריך אבל אין שם שולחן שבת ואין מישהו שיושב לצידי ובכלל אין כל-כך הרבה. ואני יודעת שאני אצטרך לקום יום אחד אבל היום הזה נראה לי כה רחוק. יותר, נגיד, אפילו ממך.

ואתה רחוק.

אתה מכיר את זה שאתה נתלה בבלון ענק שבהתחלה הוא כזה מנופח והוא צבעוני ויש לו מספיק אוויר בכדי לשאת אותך אל מעל כל המחוזות שתמיד רצית להגיע אליהם? ואתה יוצא לדרך על הבלון הגדול והמופלא וחולף בדרכך על פני כל הנקודות הכי יפות שלך ואתה מרגיש שאף אחד בעולם לא יכול להרגיש עכשיו כמוך ושאי אפשר להחליף את התחושה הזו בכלום. ואז הבלון עולה גבוה יותר ורחוק יותר. והוא יפה וצבעוני הרבה יותר. אתה מכיר את זה? ואתה נמצא עכשיו מעל הים הכי מדהים שראית מימיך והמים שלו כל-כך יפים וכל-כך צלולים ואתה הכי מאושר בעולם. אבל אז מגיחה יד גדולה וחונקת את הבלון ואוחזת בו חזק חזק ולא נותנת לו לנשום וכמעט מוחצת אותו ולאט לאט כל האויר יוצא ממנו והוא צונח בתנועות סיבוביות אל תוך האוקיינוס העצום הזה. ואין סירת הצלה להצלה ולא אי טרופי קטן עם עץ קוקוס שמחכה שתנחת היישר עליו. ואתה צולל עמוק עמוק אל תוך השחור. ואתה טובע.

אתה היית הבלון שלי.

הבלון הגדול והיפה שלי. שכשהייתי עליו הרגשתי שאני המלכה של העולם הזה ומי יכול בכלל להפריע לשלווה הזו? ולקחת אותי למקומות הכי גבוהים ונתת לי להרגיש שאני הכי מיוחדת ושאין דבר בעולם שייקח אותך ממני.

באמת היה לנו משהו מיוחד.

אבל בדיוק אז עזבת.

[ג]         

"ומה יקרה אם אני אשבור לך את הלב?"

"למרות שזה בחיים לא יקרה. אני אוהבת אותך כל-כך."

אמרתי.

אז אמרתי. זה היה לפני.

לפני שאתה היית זה ששבר לי את הלב קודם. לפני שהכל נגמר.

מה חשבת? שהזמן ישכיח ממני הכל? טוב. אתה בעצמך קלישאה אחת גדולה. באמת ובתמים האמנת שהוא ישכיח את השברון? את הטעם של המלח הגס מדמעות שלא הפסיקו לזלוג?

אתה יודע מה?

אולי אנחנו כבר לא יחד בגלל עוד אלף דברים אחרים שקרו לי. אבל יותר מכל זה היית אתה.

איך העזת להתקשר אחרי שנים של ניתוק? אפילו לא שאלת אותי אם אני בסדר. אם הצלחתי לעמוד על הרגליים מהמפלה הזו. מהתהומות הללו. אם יש לי בכלל  א י פ ה  לישון בלילה.

פשוט התקשרת וביקשת את ידי.

לא היה לך מה להפסיד? ובכן, אולי תופתע לגלות שהיה לך ועוד איך.

כי אחרי השיחה ההיא. אחרי האנטיפתיות-חוץ-מציאותית הבלתי-נתפסת שהפגנת כשאמרת "התגעגעתי אלייך" - הפסדת אותי.

לתמיד.

דיברת על אהבות ועל חלומות. על כך שאתה לא מסוגל להוציא אותי מהראש. שאתה רוצה ללכת לישון עם החיוך שלי בכל לילה. שאתה רוצה להיות איתי בכל שניה.

אבל מה עם השניות הכי קריטיות? שבהן הייתי צריכה אותך ולא היית שם.

מה עם הלילות  ש א נ י  רציתי לישון אך לא היה לי עם מי? או בשביל מה.

איפה היית אז?

אז אמרתי לך להיות חזק. ושתתגבר ותמשיך הלאה (לא שאני המשכתי).

כי מבפנים לא יכולתי לשכוח כמה אהבתי אותך ולא רציתי להגיד שאני עדיין אוהבת (מה שנכון).

אבל שיקרתי לעצמי כשלא פגעתי בך.

כי אתה פגעת.

כמה פגעת. מצלק. פוצע. כואב. הכי כואב.

אתה יודע? אני עדיין לא נרדמת בלילות. אבל כבר לא רק בגללך.

כבר לא בגללך בכלל. ממש לא.

אני לא נרדמת בגלל העובדה שאתה כבר המשכת בחיים. והרפית ממני.

ואני עדיין  כ א ן.

תקועה כאן. במקום האפל בו נטשת אותי אז. כל כך מזמן.

חושבת על החיוך שלך ועל איך שנהגת לחזר אחריי ולהצחיק אותי כל הזמן.

איפה אתה?

אתה שומע אותי? איפה אתה? לעזאזל איפה אתה? מה אתה חושב? שאני יכולה להמשיך בכלל? שיש לי לאן ללכת מכאן? אתה טועה! אתה לא כזה חכם גדול כמו שאתה חושב. אתה טיפש מטופש. נטשת אותי אז לתמיד. הפקרת אותי. זה מה שנשאר ממני. מופקרת. חסרת כל. אני בודדה. ואין לי מושג איך לצאת מהרפש שנכנסתי אליו כי   א ת ה  הכנסת אותי לתוכו והלכת. עזבת. אכפת לך בכלל? מה אתה יודע עליי? מה אתה יודע עליי ועל אהבה? האהבה הגדולה שדיברת עליה כל הזמן. בלי סוף. מרוב אהבה חנקת אותי. ריסקת אותי ודרכת ובדקת שלא נשאר כלום.

איפה אתה וכל המילים היפות שהשארת אחריך?

אני אגיד לך איפה  א נ י.

אני מייבבת כאן כי אני כבר לא יכולה להמשיך יותר. אני שבורה ומפוחדת ועוד לא נרפאתי מהחבטה הנוראה ההיא. מהמכה האיומה ההיא. אז מזמן. ואני כבר לא צוחקת את הצחוק ההוא שאמרת לי פעם שהוא הכי יפה בעולם. אתה יודע למה? כי לא צחקתי מאז. בכלל. אפילו לא צחקוק. רק בכיתי. וצעקתי. ודיממתי את עצמי לדעת. אני במקום שגם לך, למרבה האירוניה, לא הייתי מאחלת להיות בו. למרות שהיה מרגיע אותי לחשוב שגם אתה תהיה בו יום אחד ואולי. רק אולי תצליח להבין מה אני מרגישה מאז שעזבת.

                          *            *              *

מבטינו נפגשים. אני פולטת צווחה כאשר הבהלה אוחזת בי. אתה לא אמיתי. לא יכול להיות שדווקא הפעם זה אתה. אני ממשיכה לצעוד בשביל המוביל אל ביתי תוך שאני חולפת על פני דמותך ללא אומר. בטרם פתחתי את דלת הכניסה אל הבית, הבחנתי בדף נייר צהוב שהונח על אדן החלון ועליו היתה כתובה, בכתב-יד שיכולתי בנקל לזהות, מילה אחת בלבד.

יש רגעים כאלו, שבהם אני בן אדם רגיל לחלוטין ופתאום אתה נכנס לחיי, שוב.

[ד]

זהו זה.

אני כבר לא צריך לכתוב לכם בלשון נקבה. כי נגמר הסיפור.

אה, ועוד דבר.

הוא היה עליי.

אתם מבינים את זה נכון? אתם מבינים את זה.

זאת אומרת הוא על הילדה האומללה שסיפרתי לכם עליה, אבל לא היא סיפרה לכם את הסיפור.

אני סיפרתי אותו. מעיניה שלה.

בעיקר כדי להזדעזע, אני מניח.

את רואה את זה?

האם תהיי מסוגלת אי-פעם למחול לי?



סליחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות למשה כ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד ניסן ה´תשע"ד  
כ"ד ניסן ה´תשע"ד  
קשה לי להתייחס לסיפור במלואו, כולל החלק האחרון, כאל מקשה אחת, אז קודם כל עד הסיום.
זה עצוב ונוגע, אולי קצת יותר מדי חזרות, מצד שני - אולי זה מה שהופך את זה לעצוב כ"כ. התקיעות הזו, במקום אחד, החזרה על אותן שאלות, בלי תשובה.
מה שהיה קצת חסר לי והפריע לי להזדהות עד הסוף היו שני דברים:
א. הדוברת מזכירה פעם אחת שהוא עזב בלי לומר שלום ובלי להסביר, ומפתיע שאין בזה כמעט עיסוק. שהיא לא שואלת את עצמה, מעלה תאוריות, לא שואלת אותו כשיש לה הזדמנות.
ב. החלק עם הטלפון הפתאומי שלו והדחיה המיידית שלה - למה? מאיפה? היה מהיר לי מדי.
--------------
עוברת לסיום.
הסיום הפתיע אותי, מאוד.
מוזר לי שכשהוא שם את עצמו בנעליה הוא לא עושה לעצמו שום הנחות, לא מתרץ את עצמו, לא מתרץ לעצמו - במקום להגיד לעצמו, שטויות, בטח היא התגברה על זה כבר, אנשים נפרדים כל הזמן, זה לא כזה סיפור, וגם בטח היא מבינה ש- (המחוייבות הפחידה אותי/רבנו כל הזמן/הרגשתי שאני נחנק/משהו) וכו' - הוא הופך את עצמו, בעיניה, למרכז עולמה, ואת הפרידה למשהו חסר סיבה שריסק אותה לחלוטין.
הסיבה אולי כתובה בפירוש "בעיקר כדי להזדעזע" - אבל למה?
בסופו של דבר, הסיום פותח לנו פתח קטנטן לעולמה של הדמות שלאורך כל הסיפור אין לה פה, אין לה אפשרות לספר את הסיפור מנקודת מבטה, אבל את נקודת מבטה - אנחנו לא מקבלים ונותרים עם התמיהות (ואולי זה מה שרצית).
כ"ה ניסן ה´תשע"ד  
תודה לך על זה. אנסה להסביר:

א. אני חושב שהמספר אהב את הדוברת הרבה יותר מאשר זו אהבה אותו והוא גם יודע זאת ולכן כאשר הוא שם עצמו בנעליה הוא מצייר את התמונה כפי שהיה לו אולי נוח לראות אותה אך לא כפי שהיא באמת. כלומר כאשר הוא מדבר על החשיבות שלו עצמו בעיניה כמרכז עולמה זוהי לא האמת לאמיתה ובאמת לא היה לה קשה כל-כך לשכוח אותו אך כאשר הוא מצייר זאת טוב לו לחשוב שהיא גם אהבה אותו באותה צורה. יכול להיות שמבחינת הדוברת עצמה הנטישה באמת לא היתה סיפור גדול ולכן היא לא מתעסקת עם כך ושואלת את עצמה במהלך הסיפור למה עשה זאת.

ב. זו גם הסיבה שכאשר הוא מתקשר הדבר לא מרגש אותה כפי שמרגש אותו והיא כבר במקום שהיא יכולה לדחות את הבקשה שלו על הסף.

ולסיום. המספר כל כך מאוכזב מכך שאיפשר לאהבת חייו ללכת ממנו ולכן מבחינתו הדבר לא יסולח והוא לא עושה לעצמו שום הנחות. גם ״כדי להזדעזע״ מסביר כמה הוא כואב את נטישתו ולא מוכן להרפות עד שיכאב לו לפחות כמוה.

לגבי הדוברת, העמימות שלא מאפשרת לקורא לשמוע את הצד שלה אכן משחקת תפקיד וזה מה שרציתי ליצור.

שוב תודה על התגובות המקסימות. גם לך אריאל!
משה :)
כ"ה ניסן ה´תשע"ד  
עכשיו שכאשר דיברת על הדמות שאין לה פה, התכוונת למספר.
ובכן, כמובן שהעמימות היא חלק מהעניין כאן ובכל זאת אני מקווה שהייתי לה לפה ממש כאן בתגובתי האחרונה לעיל.
כ"ו ניסן ה´תשע"ד  
אתה יודע, מה שכתבת בתגובה הופך את הכל להרבה יותר מעניין...

תחשוב, אולי, אם יש דרך להכניס את זה לסיפור? לרמוז על זה אולי? (אולי, נניח, להכניס בדיאלוג "שלה" עוד רמזים, מעבר לעובדה שהיא דחתה אותו?)
כ"ז ניסן ה´תשע"ד  
על זה מאוד!
אחשוב על דרך :)
ל´ ניסן ה´תשע"ד  
צצה ועלתה המחשבה איזו מילה היתה כתובה על דף הנייר הצהוב? ;)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד