בנושא
בכרם
חדשות
 
החמצות / לפיד בוער
בביכורים מאז י"ח ניסן ה´תשע"ד

הוא צועד שם בין הסמטאות בלי להכיר באמת את הדרך, בלי לדעת לאן יוליכו אותו צעדיו. הוא לא מכיר את האותיות שמעטרות או מכערות את הקירות מדי פעם. לעתים הוא הולך ומגיע לדרך ללא מוצא, מוקף שערים, מדרגות וכבסים שנתלו, לפעמים גם קולות ומבטים עוינים ומישהו ששואל אותו מה הוא מחפש שם. במצבים כאלה הוא חווה בדיעבד את הדרך שהלך עד לשם, ככניסה איטית ומדורגת אל מקום פרטי, אל נוף שמלווה חיים, אל דרך ציבורית ששייכת רק לבתים הפרטיים שעוטפים אותה. ומה יש לו בעצם לעשות שם חוץ מלסגת אחור, במהירות.
לא שזה מפחיד יותר מדי. הכיפה בכיס, ואם יענה יעשה את זה באנגלית אמריקאית מתוקתקת, או בספרדית ארגנטינאית מתגלגלת, תייר שבא לבקר בחג, וגם אם זה היה בעברית הוא לא פוחד כי יהיה בסדר. אבל הוא בוחר שלא לטעון את הזהות שלו כלפיהם, ולהבין אותם דרך המחוות, את הזקנות הצולעות במדרגות, את הגברים המהלכים בביטחון, את קולות ארגון הבית לעת ערב. חיים מתנהלים להם, צועדים בצעדים בטוחים, הוא בא רק כדי להרגיש אותם, לא כדי להפריע להם.
והם במסלולם. מוכר, ברור. מתישהו נבנו והושתו וצמחו הבתים והאבנים האלה, עכשיו הם מציאות קבועה שאיכשהו שורדת בין לאייפונים ורשתות אלחוטיות שבונים דרכה את יציבותם. עכשיו אלו בתיהם, זה מקומם, זו העדנה שיש להם בסוף יום ארוך, שאליה הם חוזרים כדי לפרוט את עמל היום, ולהניח ראש על כרית מחכה.
רק הוא בינתיים הולך וטועה בין הסימטאות, שב מדי פעם אל הרחוב הראשי – האם להתנתק מהמגע הסודי של החיים כאן בפנים? – האם להמשיך לטייל בחושך, בין סימטאות ללא מוצא? אין לו טלפון, הסוללה כבר נגמרה, וגם הפיתולים מבלבלים כל חוש כיוון. הרגליים עמוסות בצעדים מיום ארוך – הוא כמעט ולא פסק לצעוד היום, אבל הוא מרותק.
הוא בוחר לשוב אל הכביש הראשי. בלי שעה, כיוון, שפה וגם בלי כיפה, נראה לו שהגיע הזמן להיות במקום בטוח יותר. אף פעם הוא לא אוהב לשוב מהמקום שממנו בא, אבל כמה דקות לפני כן הוא נע בין כמה סמטאות ללא מוצא, ואחד האנשים שאל אותו שאלה שאפילו לא הבין מהי, וזה קצת היה יותר מדי, החיפוש אחר דרך אחרת בלא עוגן ומעקה, אז הוא חזר. וכעת הוא צועד מחדש על הכביש שקודם לכן היה צבוע בצבעים מגוונים של שקיעה (הוא לא חווה לגמרי את הרגע, חשב כשהעביר את תמונת השקיעה מעל הים לקבוצת הווטסאפ המשפחתית). עכשיו שורר חושך, שמביא איתו שקט, שגורר איתו זכרונות.
על האנשים שהצטלמו בין החומות לחתונותיהם, על טיולים בבית הספר, על הבת שלו שאולי היתה שם פעם, על היופי החולף הזה של השקיעה שהופך להיות נוף קבוע, חלק מהשיגרה שלך בין עמל ועמל, על הנערים שראה שם פעם, עומדים על החומות, ללא חולצות, קופצים שוב ושוב אל הגלים. היום יש גדרות סביב החומות, שמכריזות בשלוש שפות שאסור לטפס. כל שפה וכללי התחביר שלה "אסור לטפס על החומות" מול "טיפוס על החומות הוא אסור" מול מילים לא ידועות בערבית. איסורים נערמים ומוצהרים, ואתה כבר אינך זוכר את החופש של פעם.
הוא צועד ויש שם אנדרטה. או פסל. מה גורם לנו לתפוס דברים כסמלים? בהתחלה זה נראה כמו אם שמחזיקה ילד מעליה, אחר כך זה מתבהר כגוף אחד. לזכר לוחמי האצ"ל שהשתתפו בפריצת הכלא – כן, גם זה היה שם. צריך לזכור את מה שהיה פעם. פעם טיילו שם בבית הספר, והוא עודנו זוכר את הרתיעה מחדר ההוצאה להורג, מהחיים שנקטפו שם, מסורים על מזבח של ערכים. עכשיו יש אנדרטה, ומוזיאון, ומדריכים שמספרים, ואולי גם ערך בוויקיפדיה שהיה נכנס אליו אם היתה לו סוללה.
הוא ממשיך לצעוד. בתים ישנים ועורכי דין וקוסמטיקאיות. ובניין המשטרה הבריטית ("לשעבר", מצהירים סוגריים מתריסים בשני שפות, כאילו צריך להעביר קו ברור ובולט בין עבר והווה, ולטאטא כל זכר לימים שנעלמו בעבר, אז היתה כאן משטרה בריטית בהווה). איכשהו הוא מוצא את עצמו צועד ברחוב אחר מזה שבא ממנו, וזה נחמד, וגם חוש הכיוון שב אליו ואומר לו שהוא בכיוון הנכון (גם אם השעה עדיין איננה ידועה). הבתים מסודרים ולרחובות שמות, אנשים חוצים כבישים והמכוניות נוסעות בהן, והוא ממשיך לצעוד. מי אתה, בחור שנועץ עיניך בשכונתנו לעת ערב, עובר בין פתחי חנויות ונערים על ברזלים ומישהו שמעצב שיער למישהי בחדרון אפל. הם, הפרטים שהוא רואה בדרך, לא חושפים בפניו את שבילם עד שהם פותחים את הפה ומוציאים מולו מילים עבריות ברורות או מחוות, שיוכל להבין יותר מהאינטונציה, הניגון והמבט. מאין באת ולאן אתה הולך, ואת מי אתה מחפש, ילד, כמו ששאל אותו אחד המוכרים כשנכנס לעיר העתיקה, ילד.

*
מסביב מגיעים לאפו ניחוחות של פיתה. וזה בסדר לגמרי וזו זכותם, להם אין פסח עכשיו ולמה שלא ילעסו שווארמה. היתה קודם מסעדה שהשלט בכניסתה בישר שהיא איננה כשרה לפסח כי הם רוצים לשרת את כולם, ובשביל לקבל מזון כשר לפסח יש לפנות למלצרים. הוא חשב שזה יפה, אבל הלוגיסטיקה של אחזקת שתי מערכות נראתה לו מורכבת מכדי להחזיק, ולפעמים גם חלום יפה לא יכול להחזיק מציאות קשה. ואיך בכל המרכולים שעוד פתוחים עכשיו (כמה קשה להיות עצמאי ולהיקבר בחנות שלך שעות, גם עכשיו בימות החופש) הם מוכרים כשר לפסח כי זה מה שמייצרים, למרות שלא באמת איכפת להם והם לא צריכים.
הוא ירד אל הים קודם, אחרי שצילם את השקיעה, צעד על החול שלפניו ועל גבשושי החול הרבים שחדרו אל המים וקבעו בהם אדמה, וחשב כמה שהוא יפה וכמה שהוא מרגיע, וכמה שהוא אחד לכולם. הוא נזכר בפעם הראשונה שבה נגע באוקיינוס, באיזו עיירה רחוקה במסצ'וסטס, רק אחר כך בניו יורק, וחשב שהבשורה של הים לכולם היא אחת, רק שקשה לתאר אותה במילים. הוא עמד שם כמה דקות והקשיב, יחד עם עוד כמה שבאו לנוח בתוך החול, ופנה להמשיך אל תוך העיר העתיקה, כשהצלילים הקבועים האלה – כמה כתב עליהם בעבר, כמה געגוע הם עוררו בו – ממשיכים ללטף לו את האוזן. עכשיו כבר איננו שומע אותו, אבל שלטי רחוב עם גאווה מקומית מביאים מובאות על עכו ודגיה, עכו וארץ ישראל, לא מאפשרים לאיש לשכוח היכן הוא, אלא אם כן הוא גר שם והשלט הופך להיות חלק מהנוף הקבוע, כמו עמודי החשמל, הבתים הישנים והגלים הרחוקים. וכמו השווארמה.
ממול יש מאפייה, והוא חוצה. להתעניין אם יהיה שם מקום כשר, מקום שחשוב לו להיות שייך גם לו, גם לחבר'ה שלו (עם זו מילה קשה מדי, כמו קוממיות, כמו מולדת). מקום שלא רק יתקע יתד ויפנה לקהל לקוחותיו, אלא יבקש לשרת את כולם. אבל יש שם לחם, וערבים, ותזוזה של סוף היום של כל מיני אביזרים שהוא איננו יודע לקרוא להם בשמות, וברור שגם המקום הזה שלהם, משרת אותם ורק אותם, אולי גם מהעיר העתיקה הם מרחיקים ללכת עד פה בשביל לקנות את הבורקסים לשבת (או לשישי? הוא תוהה לרגע), אולי גם להם יש סיפורים על חמישה עשר הדורות בהם המאפייה פועלת והניחוח המיוחד.
ואולי זה טוב שהמקום לא כשר, בית לשגרתם של רבים, לברכות שלום ומקח על הממכר, ועובדים ונהלים, ועיצוב מחדש, מילים ערביות מתנגנות מול צלילים וריחות של מאפים טריים. בלי הבדיקות על הכשרות והאחווה והניכור המנומס הזה, שבמהרה יכול להיהפך לדלקה סוערת. אולי זה טוב שהוא שלהם, עם ריחותיהם המועדפים, עם הבל נשימותיהם.
"איי אם לוקינג פור א ברד."
הוא שומע את עצמו פתאום אומר לבחור בדלפק, קצוץ ועטור זיפים, חולצת טריקו לבנה, אולי צעיר ממנו, קצת נמוך. הוא משתמש במבטא ארגנטינאי, חושש שהמראה שלו לא מספיק אמריקאי בשביל להיראות כאילו שם כור מחצבתו. הוא מבקר בהם ומרגיש אותם, וקצת חבל לו שהוא לא יודע איך לומר לחמניה, אבל המוכר מבין, ובענייניות של איש עסוק מצביע על לחמניות ואומר לו, "איטס טו שקלס פור וואן".
"איי'ל טייק טו."
הוא מוציא מטבע מהכיס העמוס, עכשיו עמוס מדי, ונותן לו. הבחור משתמש באביזר נטול שם לקחת את הלחמניות ומכניס אותן לשקית נייר עם שמה של המאפייה. את השקית הוא מניח על הדלפק ונותן לו עודף.
"גראסיאס", הוא אומר תוך כדי שהוא לוקח אל ידיו את שקית הנייר, והבחור מהנהן ופונה לסידוריו, רגיל.
והוא ממשיך לצעוד.
מי שאין לו מייבש, כמוהו, תולה את הכביסה שלו על החוטים ובמתלה, ויש בתים מהם מגיחה כביסה בחוטי המרפסת. אין הרבה כאלה, בטח לא כמו בעיר העתיקה, והוא מניח כי זה לא בגלל שיש שם הרבה דתיים, כמוהו, שמקפידים שלא לכבס בחול המועד. הוא גם שם לב להסתלסלויות עדינות בסורגי החלונות והמרפסות, ומשתוקק להיכנס לקרוא את שמות המשפחה באיזה בית, אבל מרגיש שזו פלישה חמורה מדי לפרטיות, שתייר תמהוני מארגנטינה לא יצליח להסביר.
ויש לו גם שקית עם לחמניות ביד להסביר, אבל הוא לא יודע לדבר גרמנית ולא יכול להיראות כמו הגרמנים האלה שנראים בכל מקום עם מצלמה ואומרים כל מיני מילים סקרניות. ולמה בכלל הוא צריך לפתוח את הפה, ולמה דווקא הגרמנית היא הסבר טוב לזה. היה פעם רב שקבע, הוא מחשב, שאם יש לך מוקצה ביד בשבת אתה לא חייב לזרוק אותו מיד מידך, אז הוא יוצא בסדר, אבל חמץ אסור בהנאה ואולי גם ריח בכלל האיסור, אז בלי הגרמנית הוא לא יוכל להצדיק את עצמו. איך בין שטודנט אין דר אוניברסיטט, הוא מגלגל על לשונו, ובאתי ללמוד על התרבות העתיקה של ערביי עכו, ולמדתי על עצמי ועל כבסים ברוח ודרכים מדורגות, ועל ריחה של הלחמנייה הטרייה והאסורה כשהיא בידך. למה אני לא בהיר כמו הגרמנים, אתם שואלים? וגם לא מגולח ומתוקתק כמותם? אני מהזרים שאבות אבותיהם הגיעו מטורקיה לפני ארבעים שנה, או חמישים, וכאלה אנחנו מהבית. אבל גרמנית יש לי, שומעים? אפילו בלי גוגל תרגום. מה אתה מחפש, ילד, ילד זה קינדר, ככה הוא זוכר מזכר השואה.
הוא מהדק את אחיזתו על הלחמניות בתוך השקית, חש את פריכותן ורכותן תחת אצבעותיו, וגם את החום הנעים שלהם. הן לא מיוחדות, ארוכות שכאלה, לא מזמן יצאו מהתנור, יכולות להשביע אדם עם רעב קטן. במעבר החצייה אישה מדברת בערבית בטלפון, והוא שומע בחברותיות שלה איזה תחכום חברתי, עקיצה דוחפת, יעד שצריך להשיג. יש לה שעון על היד, והוא מצליח לראות שיש לו עוד שלושת רבעי שעה לרכבת ומאט את קצב ההליכה. הוא מקווה שלא יהיה זמן ארוך שכזה, הגותי, בו לא יהיה משהו לעשות ואיזה לאן ללכת אליו. הוא מאגרף את ידו סביב אחת הלחמניות. לימינו משרד עורכי דין וממול רופאים, רופא פנימי ורופאת שיניים, אולי אב ובתו שמבלים את ימיהם יחד סביב טיפול באחרים.
הוא מכניס את אצבעות ידו הימנית אל שקית הנייר, בהתחלה בהיסוס, אבל מהר מאוד עובר לפסים מעשיים, ומוציא את הלחמנייה. ריחה עולה ונעלם מהר באוויר המתרוצץ של הלילה. חמץ בידיו והוא לא רוצה לחשוב על זה. כרת, הוא זוכר, נפש נכרתת מעמיה. עמיה זו מילה קשה.
הוא מרגיש צורך ליטול ידיים. אפילו ביום לא מוזר כמו זה לא ברור אם היא כשרה, אבל לפני שאוכלים לחם נוטלים. ידיים שטופות לפני שכורתים את הנפש. כמו מקלחת לפני הוצאה להורג. או ארוחת שחיתות וסעודה אחרונה. אבל אותן עושים ביישוב הדעת, ברוגע, והוא כרגע צועד צעד ועוד צעד - חנות אלקטרוניקה קטנה, מכולת, בית פרטי עם מכונית, ואצבעותיו עוברות על המרקם של הלחמנייה, שנדמה לו מלא חיות עכשיו, והוא פונה באיזו פנייה שראה, חוש הכיוון כבר לא משחק תפקיד עכשיו, רק הצעד.
רחוב חשוך, אנשים יושבים, הבית בפנים, המקום שלפניו, המפתן המגשר הזה, ביניהם. אחת מהם, בחורה צעירה שלא מעוטרת ברעלה, אוכלת חטיף. המבטים מתלכדים והוא מקרב את הלחמניה אל פיו, פותח אותו ולועס. וטעם של לחמניה ממלא את פיו, והוא מרגיש איך ניחוחה מושלך אל תוך חכו, ומתעמק רק בזה, חולף מהר על פני היושבים ושוב פונה לרחוב קטן, לועס לאט לאט - הרב אבינר כתב פעם שצריך ללעוס הרבה, וכל ישותו משתבעת מהביסים הקטנים האלה, מהלחמנייה שנהיית למאכל ובאה אל קרבו, לאט, מזינה.
הוא קצת עייף ומרגיש צורך לשבת, אבל ממשיך לצעוד ומגביר את הקצב ונותן ביס נוסף. דלת נסגרת איפשהו וגבר צעיר יוצא אל הרכב שלו, גם הוא עטור זיפים, לוחץ על כפתור, מצפצף ונכנס. סדר פעולות קבוע וידוע, והרכב יוצא אל הדרך. גם הביס הנוסף.
בעידן הסמארטפונים, רק בשבת אפשר להיות ככה, הוא מהרהר. לגמרי בתוך המצב, חווה אותו בכל האיברים שלו. ועכשיו, בלי פלאפון, כיפה ושפה, כולו מדגמן, שתיקה, ורעב, וזהות בדויה של טורקי מגרמניה שמדבר אנגלית במבטא ארגנטינאי ומסיים לחמניה ראשונה ברחובות שוממים של עכו, בלי שיש לו למי לספר. בעידן הסמארטפונים נראות לו פתאום מילים דידקטיות, של מערכי שיעורים מעוצבים בגרפיקה ידידותית למשתמש. אין עידנים עכשיו, ואין סמארטפון. יש שקט ורחובות שאנשים חיים בהם, אבל לא הוא, ולחמניה שנייה שהוא נותן בה ביס, גדול יותר, מכיל יותר, ברור יותר. אבל הוא עדיין שקט מול מבט שואל של אישה מבוגרת שירדה לזרוק את הזבל (אצלם זה לא תפקיד של גברים?). הוא בא רק כדי להרגיש, לא להפריע.
הוא ממשיך לצעוד, לפנות, להביט בהם ובסודותיהם ולתת בהם שמות וסימנים. הלחמנייה השנייה גם היא תמה, ועולה בו הדחף המוכר לברך את ברכת המזון, שתמיד עולה בו מיד כשהוא מסיים לאכול. הוא לא רוצה לומר את השם המפורש ללא כיפה ומגלגל מילים על שפתיו, שצועדות איתו "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים... ומשביע לכל חי רצון" וממשיך "וכל האוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", גם אם הפסוק לא בדיוק כזה, ואיך זה מרגיש להיות כרות עכשיו, לא להיות חלק מהעמיה הזה, העמיה שבתחנת הרכבת, וברכבת, ובבניינים של היהודים פה שמתחבאים איפשהו, שלא אוכלים חמץ.
עם הבת שלו צחק לפני כמה ימים שהיא חמץ, וגם אותה צריך לנקות, ועכשיו הוא מרגיש את זה די ברצינות, עיסות הקמח שמתעכלות שם בפנים כאילו שולחות אותותיהן לכל הגוף, ריח הלחמנייה בתוך פיו, הפירורים המדומיינים שמתחבאים איפשהו עם הבניינים, אבל הוא בסדר, גם את השקית הוא זורק לפח צפרדע גדול, הוא הולך וממשיך לטעות בין הרחובות, אין זכר ללחמניות, אנשים ממשיכים לחיות את חייהם ולכבות אורות בבית לעת ערב, אולי להתכנס סביב הטלוויזיה עם מיצים כשרים לפסח.
הוא מגיע פתאום לדרך הארבעה (מיהם הארבעה הידועים האלה? אולי גם הם מהאצ"ל?) ואת הרחוב הזה הוא כבר זוכר, וממשיך בו, הרבה בניינים, ילדים נאספים אל הבתים גם בשעה כזו, אופניים, עמך ועמיה ועמיהם, ובכל בניין כמה כניסות ומסדרונות חשוכים, ומעניין מה שיעורי הפשיעה כאן, ואיך מודדים ומי מודד. הרחוב ארוך ומתמשך וגם הוא צועד, קצת מאט, שלא יצטרך לשבת ולחכות שם ברכבת, שלא ייאלץ להעמיק חקר בריחות ובטעמים. וכל הבתים דומים מבחוץ, אבל כל בית שונה בפנימיותו, כל אחד טוען את זהותו פנימה, את חלומותיו וקשייו ויכולתו הכספית המוגבלת - ככה זה פה - ולכל איש חותמו. והוא מגיע לרחוב ראשי אחר, והנה שם הרכבת, כאן זה כבר מערבי יותר, והמילה מערבי זרה ומנוכרת, והוא לאיטו, מביט בבנות הצעירות עם המכנסונים והחטיף הכשר לפסח, בזוג הצעיר, איש איש והטלפון הנייד שלו, במשפחה הדתית העייפה שסוחבת שתי עגלות וארבעה ילדים (האם הרב התיר להם מתישהו למנוע או שהם פשוט מנסים להשיג את גלגלי החיים הדורסניים?) וחושב כמה שהחלומות יפים והמציאות קשה. מהתחנה הוא שומע קול של רכבת מתחילה בנסיעתה, ומבין שאיכשהו, גם אליה הוא איחר. אבל הוא עדיין ממשיך לצעוד.



פסח

© כל הזכויות ליצירה שמורות ללפיד בוער
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד ניסן ה´תשע"ד  
כתוב טוב.
אצלי בראש, הסיפור התחלק לשני חלקים.
החלק הראשון - השוטטות במקום זר, זר מאוד, שדורש מך להיות גם זר לעצמך, להתחפש, לבחור זהות.
החלק השני - החלק של קניית החמץ ואכילתו.

אני יכולה לנחש מה מחבר בין שני החלקים, אבל בסיפור עצמו לא לגמרי ראיתי חיבור כזה, והתהליך הנפשי שהוביל למעשה הזה, שהוא בכל זאת מעשה קיצוני עבור אדם דתי, לא היה ברור לי מספיק.
כ"ד ניסן ה´תשע"ד  
כרת, הוא זוכר, נפש נכרתת מעמיה. עמיה זו מילה קשה.

והמילה מערבי זרה ומנוכרת.

חזק!

זה יפה מאוד מאוד וכתוב להפליא. ממש קסמו לי כל היציאות הקטנות והגאוניות האלו.
וזה מרתק. איזה יופי! :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד