המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
כשאדם חוזר מהצבא / תם ונשלם
בביכורים מאז ז´ ניסן ה´תשע"ד

כשאדם אחי הגדול חוזר מהצבא אמא בחיים לא בבית. אני יודע כי אני תמיד בבית. בדרך כלל הוא נכנס בלי להגיד אף מילה, אבל אני יודע שהוא שם. זה בגלל שדלת הבית שלנו נפתחת באופן מיוחד לכל אחד מבני הבית. כשאבא נכנס היא תמיד מופתעת קצת, נפתחת במהירות, וכאילו בלי לשים לב היא נחבטת קלות בקיר. היא תמיד שוכחת להסגר שוב. כשאמא נכנסת היא מלאה ציפיה כמו כלבלב, והכל קורה לאט כזה, אתם יודעים, בהדרגה כאילו, תחילה הדלת מגניבה פנימה קולות נקישה מהקומות שלמעלה, ואז מין מלמול מעורבב של שיחת טלפון, אחרי זה קרקוש מפתחות, נו, חנוק כזה, כי הדלת בחיים לא נעולה, ואז חריקה זהירה, שאחריה אמא נכנסת ברעש גדול עם מלא תיקים. אצל אבי היא מהססת, כמו מישהו שלא דיבר הרבה זמן שנצרד בתחילת המשפט. אבי תמיד נוקש, זה בגלל שהוא מרגיש אורח מאז שהוא הוריד את הכיפה, אבל לא רק, כי אבי תמיד מתארח במקום, מאוד קשה לו פשוט להתגורר. ומאז שההורים הסכימו לו חברה אז תמיד יש צחקוקים בצד השני של הדלת עד שהחברה של אבי, ענבר, פותחת אותה בעצמה ואומרת, נו כבר אתה והשטויות שלך, אתה ממש שלשול. היא אומרת את זה כי היא לא אוהבת אותו, חברה של אבי. אבל לפחות היא קצת יותר אחות שלי מאבי. כשנוגה נכנסת לבית הדלת שרה כזה, לא בדיוק, נו, מזמררת. כאילו היא בטוחה שאי אפשר פשוט להפתח, היא חייבת לנגן את החריקות של הפתיחה שלה, כאילו היא מתכוננת לזה, אני מתכוון. נו.
אבל אצל אדם זה הכי מוזר. כי לאדם בעצם אין דלת בכניסה, אז כשהוא נכנס הדלת פשוט סותמת את הפה. היא נפתחת ונסגרת וזהו. לפני רגע אתה יושב ומשחק ווארקראפט במחשב ורגע אחרי אתה פתאום יושב ומשחק ווארקראפט וחושב שבטח יש דרך לעבור את השלב הזה יותר מגניב, יותר מהר. אתם יודעים, מדורג כזה. ואז יש מין תחושה של עצב בגב שלך, שאומרת היי, כאילו היא משתעלת את ההיי שלה, כמו מישהו חולה. אתה עונה, היי, כי אתה לא יודע איך מדברים עם התחושה הזו, ותחושות בכלל, כאילו זה שצריך להיות עדין בלי שיחשבו שאתה מנסה, וזה נורא קשה, כי ככה זה תמיד עם אדם, שבלי שאתה בכלל שם לב הוא כבר לא רק אדם אחד אלא מלא אדמים, שכולם עצובים, ונורא מבלבל לראות את אדם בשולחן שבת ואת אדם מול המחשב ואת אדם בפאלאפון עם הידידה הזו שלו שתמיד נשמע כאילו הוא תקוע איתה על אותו משפט, רק בסדר שונה. אז אדם הזה, אחי הגדול שחוזר מהצבא, שואל, אמא בבית. ואתה עונה, לא. ואתה יודע שאדם רוצה שתסביר אז אתה מוסיף, היא בעבודה נראה לי. ואדם אומר, אה, ושואל אם אבא שוב הכין פלאפל. אתה עונה כן, או לא, כי אצל אבא לא באמת אפשר לדעת, ואחרי שאתה שותק וממזמן הלך לך השלב אתה שואל, איך היה בצבא. אדם צוחק לעצמו בלי קול, כלומר, רק הפנים שלו עושות איזה דבר משונה והפה שלו נמתח כמו הסמיילים שבמדבקות, רק בלי כלום בפנים. אתה לא צריך לראות אותם כדי לדעת, אז אתה עושה פוס ואומר איזה חרא. רק לאדם לא אכפת שאתה מקלל, והוא שואל, איזה שלב. אתה מסביר לו שזה בעולם השני בשלב שתים עשרה, איפה שהאורקים הופכים אדומים ואתה צריך לנצל את זה שהם יותר חזקים בדיוק כשזה קורה כדי להרוס את האלפים, שסתם ככה בדרך כלל הם הרבה יותר גדולים וחזקים, ואדם צוחק ממש ואומר שאתה חייב לחכות פחות כשאתה בונה הרבה לוחמים, כי גם אם אתה עם קצת חיילים, החיילים שלך יותר חזקים ולכן אתה צריך לנצל אותם כבר אחרי המערכה הראשונה.
זה הרגע בו אני מסתובב ונורא עסוק בלהקשיב לאדם, כי אדם הוא יותר מורה מאח, וממזמן גיליתי שאף אחד לא מקשיב לו כי אף אחד לא מבין אותו, אבל כשמקשיבים אז הכל נראה שונה, ומגניב יותר. באמת. כשגיליתי את זה אז התחלתי לעשות לו טריקים: עשיתי כאילו אני נכנס לשולחן עבודה במחשב ואז בלי שהוא שם לב אני מפעיל את התוכנה של ההקלטה שנמצאת במסך של ההתחל בווינדוס שמונה, ובלי שהוא שם לב אני מקליט אותו. למרות שאצל אדם אי אפשר לדעת, ונראה לי שהוא כן שם לב.
אדם שותק קצת, ואומר: אתה מבין עדן, לזה קוראים שעדיף איכות על כמות. אז הוא עוצר וחושב עוד קצת, ואני נזהר לא לשאול למה הוא מתכוון איכותי, על זה אני חושב אחר כך לבד, כי אחרי הפסקה הוא ממשיך בנחת, לא תמיד אפשר להרגיש מה איכות ומה כמות, אבל במשחק זה קל להרגיש ולכן כדאי לנצל אותם, כי זה כל הכיף במשחקים, הם כמו החיים אבל יותר גלויים, וכשמנצחים מנצחים עד הסוף וכשמפסידים מפסידים עד הסוף, אבל אתה יודע מה הכי כיף במשחקים? אז אני שואל, מה? ואדם ממש צוחק ועונה, במשחקים תמיד יודעים שמחר יגיע בוקר, ושתמיד אפשר לנסות שוב, להיות יותר חכם. אבל רק במשחקים, כי בחוץ זה אחרת. בחוץ זה קצת כמו הסיפור על אדם הראשון, שירד הלילה על העולם והוא היה בטוח שלעולם לא תחזור השמש, ומעכשיו יהיה לילה לתמיד, זה בגלל שהעולם כל כך מכוער ולא שווה לראות אותו באור. בסוף אלוקים שלח את השמש, אבל זה לא כל כך משנה כי מה שחשוב זה שבסיפור הוא מדבר עם אדם הראשון, אבל אצלנו זה לא ככה, אצלנו אלוקים לא מדבר לעולם אז אנחנו לעולם לא יודעים אם השמש בכלל אמורה לזרוח מחר, ואז גם אם בסוף באה השמש, זה כבר לא עוזר, כי אנחנו כבר מתנו כזה.
אלו הרגעים בהם אדם, שתמיד יושב על המיטה כשידיו שלובות מאחורי הראש שלו, מתעייף מלדבר. הוא מרחרח את המדים הנוקשים שלו, מעקם את הפרצוף ושואל אם אני חושב שיש מים חמים. אני לא יודע, אז הוא זורק את הנשק המלוכלך שלו מתחת למיטה והולך לבדוק במקלחת כשהוא צועק, מתי אמא תחזור?

*

הבאתי את הסיפור הזה על האורקים האיכותיים בתור משל לאיך שתמיד אדם חוזר הביתה. אבל אני חושב שעכשיו אני חייב להסביר איך זה שאדם חוזר הביתה כל פעם אחר. אז אני אספר, אבל לפני זה אני רוצה לציין שאחרי שאדם הסביר לי על האורקים האיכותיים ועל אדם הראשון אני ישבתי בלילה על המיטה וחיכיתי הרבה זמן לראות מתי השמש מגיעה. אני חושב שלפעמים אני שונא שאדם הורס לי ככה לילות, ובגללו לפעמים אני לא מצליח להפסיק לחשוב אז אני שוכב במיטה עם עיניים פקוחות. כשענבר עדיין אהבה טיפה את אבי אז היא היתה קופצת להגיד לי לילה טוב, כי ענבר בעצם באמת מאוהבת בי ולא באבי, אבל את זה אני לא יכול לספר לו כי הוא יקנא. בכלל אבי מקנא בכל מה שהוא לא יכול, וזה גורם לו לקנא כל כך הרבה שכל הזמן צצים עוד ועוד דברים שהוא לא יכול, וזה לא כל כך טוב לו. עכשיו בכלל אני מרגיש חובה לציין: אני מאוד אוהב את אבי. אני חושב שהוא האח הכי אמיץ בבית. אבל זה סיפור אחר ועוד אספר אותו, רק רציתי להזכיר בעניין הלילה: בלילה ההוא ישבתי על הברכיים והצמדתי את האף אל החלון, עד שהוא היה מאוד קר והחלון היה מאוד רטוב, והעיניים שלי שהיו פקוחות לגמרי בלי טיפה חשק להעצם, רק הסתכלו כל הזמן דרך החלון על פנס הרחוב, ושמעתי מרחוק מוזיקה ואת החבר'ה של שמיל צוחקים ומדברים עם בנות מאוחר בלילה, כי הם מנסים ללמוד איך משיגים לעצמך חברה, וחבל שהם לא באים אלי לעצות, בכולופן בזמן שאני יושב ככה צמוד לחלון פתאום אני מתחיל להבין כמה אדם פחד, וממש התחשק לי לחבק אותו, כי ראיתי שללילה באמת אין סוף. אבל אני כבר הבנתי את הסוד של האינסוף הזה, ואין לי בעיה לספר לכולם את הסוד הזה כי הבעיה של סוד זה שאי אפשר לספר אותו, לא שאסור. אבל אתם לא מבינים, כי אתם חושבים בקול רם כמו אבי. אני מתכוון להגיד שאף אחד לא יכול להבין סודות, וזהו. לעולמים. אז הסוד הוא פשוט: אם מביטים בשמש הרבה זמן היא בחיים לא זזה, אבל אם, נגיד, משחקים במחשב משימה אחת בסטארקראפט אז השמש עוברת לא רק את הפנס של הרחוב אלא גם את החוטים של החשמל ואת הבית של הלבאום, המשפחה עם הכלב שגרה בראש הרחוב. אז אדם פשוט מפחד כל כך שהוא לא מפסיק להביט בשמש, ולכן הדברים אצלו קורים כאילו בלי סוף. זהו.

*

ככה זה קורה בכל פעם שאדם חוזר מהצבא. רציתי לספר לכם על הפעמים האלה בצורה מסודרת, אבל קשה לי לדבר מסודר כמו אבי, ואני גם לא יודע איך מתחילים לספר בצורה, נו, מדורגת, אתם מבינים, כמו סיפור שרגע אחד אתה שומע מילים שיוצאות מהפה של מישהו ורגע אחרי זה אתה נמצא במדבר ארוך וצחיח, וחם לך ואתה מגרד את העורף בלי לשים לב כי השמש קופחת. כן, ככה אומרים בסיפורים, קופחת. מה שאני רוצה להגיד זה שאתם לא חייבים לקרוא, ואם אתם מאלה שחושבים שיש משהו בעולם שצריך לקרוא אז האמת היא שאין לכם מה לחפש במה שאני כותב. אני אומר את זה בתור אחד שקורא המון, אני קורא אינציקלופדיות ובערך את כל המדף של הנוער בספריה – רוב הספרים לא משהו – ואני קורא גם הרבה ספרים של כל מיני סופרים לא יהודיים. אחרי שקראתי את ארץ יערות המערב שאדם נתן לי של הסופרת מאנגליה שיש לה שם יפה – זה אלינור – החלטתי שאני חייב להמציא אגדה. אבל אני ממש גרוע בלהמציא, אז החלטתי ללכת על ביוגרפיה, כמו זאת שיאנוש קורצ'ק כתב על זה העקשני שהמציא את החיידקים שאני לא זוכר את השם שלו. חלק מהדברים שאני אספר לכם הם המילים שלו שיוצאות מהפה שלו, ואני בעצם כותב את הביוגרפיה של החזרה שלו מהצבא בעזרת הרשמקול של המחשב, וחלק אני מספר מהזיכרון. אז ככה, תקשיבו, נגיד, לסיפור הזה. אה, נזכרתי. לואי פסטר.

*

פעם כשאדם חזר מהצבא, הוא חזר עם חיוך גדול. הפאלאפון שלו נשבר אז הוא לא דיבר עם אף אחד, כולל הילה, הידידה הזאת שלו. כשהוא חזר באותו שבוע, אחרי שהוא התקלח, הוא לקח את הנשק שלו שהיה זרוק על המיטה והתחיל ללטף אותו, ואמר ככה, למעשה, הכל כבר מת, ככה הוא אמר. למעשה, הוא מוסיף.
ובעצם למעשה אנחנו סתם חוששים, הוא ממשיך, ואני מסתכל על הרובה השחור והמזוהם שלו. כאילו, אתה יודע, איך פספסנו את זה כל הזמן. כל המחשבות האלה, כל הדמעות, כל הפילוסופיה כל המלחמות כל היונים כל העלים הירוקים, הבובות, כל האיפה הפרחים כולם, היונה היא ציפור יפה, הלאן עפים הברבורים כשהאגם קפוא, כל אותם אנשים חלשים בלי בדידות וסיפורים על אדם אחד וחוה אחת ונחש שרודף ורודף אותנו עד קצה הקיא, עד קצה הנשימה, כי כבר נמאס, נמאס, נמאס לחפש בנו את שאריות הארס של חוה, ועור לויתן לבן ואדם חסר עין מקלל בבוטות, כופרים צהובים ומזוהמים, לעזאזל! הכל מת! וכל התמימות והנוזלים הדביקים שזורמים בביבים, זורמים בבארים, זורמים בתוך המוח שלנו שחומו רק עולה, זורמים בגוף שלנו, זורמים דרכינו בילדינו. ולחשוב שכל הזמן הזה לא ידענו שהכל כבר מת. כאילו, תחשוב לעצמך, אילו היינו יודעים שהכל כבר מת הכל היה פשוט כל כך, ומשמח. היינו אומרים, אה, בעצם, הכל כבר מת, אז מה הבעיה, ופתאום היינו מסוגלים לצחוק, היינו עוזבים הכל, מחבקים ומנשקים עמוק עמוק אחד את השני, וכולם את כולם, היינו יוצאים בסערה אל כל הרחובות, והכל היה אינסוף של אין תחושה מענגת. של אהבת אל לברואים וברואים אל אל, שכבר אינו קיים ובעצם מעולם לא ברא ברואים אלא אין, מלבד מוות.
אדם מלטף את המטפסים של הנשק שלו המלוכלך ומחייך אלי חיוך עמוק. חולצת הא' שלו נוקשה ורטובה מזיעה, זרוקה על המיטה שלו. אני לא הבנתי מלה ממה שהוא אמר, אבל הוא אמר דברים שאבא ואמא לא היו שמחים לשמוע, לכן עכשיו זה התור שלכם לשמור סוד. נראה אתכם.

*

פעם הוא גם אמר משו שנשמע כמו שיר. זה היה כשהוא הסיר את הנעל שלו (והוא גם רמז לי ככה על האינסוף, הנה תשמעו את הרשמקול): להוריד נעל צבאית זו פעולה אינסופית, מיתית לא פחות מדרקון, והמשמעות שלה חריפה וחובקת עולם כל כך, שהיא ממש רצה כמו סדק בקרח, מן הבית בו האמא נותרת ממוסגרת במשקוף דלתה וצלליהם של מדים רשמיים שגברים אחרים עוטים מכתימים את פניה כמו כילת אבל נוצרית, ומשם הלאה עד לגבר הנאנח על כיסא ממשלתי מרופד היטב נוכח בשורה שאנשים היו מוכנים והוכיחו את מוכנותם, למות למענה. את המשפט האחרון הוא אמר בקול הכי מר שיש לו. אני מבטיח לכם שהקול הזה זה כמו לדרוך למישהו על הרגל בשנאה. זה ממש לא מצחיק.

*

ולפעמים אני רוצה לצעוק על אדם. אני חושב שקשה לי לצעוק כי המחשב מאוד מעסיק אותי, וגם כשאמא לא מסכימה לי לשחק אז אני מתגנב בלילה או שגם אם אני לא מתגנב אני חושב על המשחק ופשוט מנסה לשחק בדמיון, שזה כמו לראות סרט בדמיון או לדמיין שאני ואדם רבים מכות – ואת זה אני עושה המון. מה שרציתי להגיד זה שהמחשב שומר עלי מפני אדם, ולולא הוא לא הייתי מצליח לדבר בכלל עם אדם. גם בגלל התוכנה של הרשמקול, אבל ברור שלא רק. בכל מקרה, לפעמים אני ממש רוצה לצרוח על אדם, ולהגיד לו, תפסיק כבר, תפסיק, בכיין שכמוך, יפה שכמוך, תפסיק ככה להחזיק בנו כמו בטובע ברפסודה, אולי פשוט תטבע כבר, תטבע. ואז לא תעז לדבר שוב על הרוע, או על מתים, או על משחקי מחשב, כי אז אתה פשוט כל כך תתגעגע אל הילה, ותתגעגע לאמא שאתה כל הזמן צוחק עליה, ותפסיק לכעוס על אבא שהוא כזה אבי, ועל אבי שהוא כזה אבא, ואז אתה תוכל גם לדבר קצת עם נוגה, שהיא לא מספיק בשבילך, ואז גם תפסיק להחזיק בי קרוב אליך כל כך, קרוב אליך כל כך. למה אתה צריך אותי בכלל, הא? ואז אתה פשוט תגיד את זה, מקולל שכמוך, בכיין, תגיד שאתה אוהב אותי, וזהו, וזה פשוט, ותצעק עלי שאני במחשב, ותגיד לי בוא נלך לטייל, ותרביץ לי ככה פליק בראש, ותגיד שאתה ממש רוצה ללכת לראות סרט, ושאתה אוהב את הצבא, ושאתה נפרד מהילה כי רק כשתפרד ממנה אתה תבין שאתה בעצם אוהב אותה מאוד, ושהגיע הזמן להציע לה חברות, אדם, יצור מנצל שכמוך, בא לי לצעוק עד התחתית של הראות ודרך החור לנזול לרגל אחת עד לאצבעות ושם להתיישב ולנוח, ולדעת ידיעה עמוקה שאתה, אדם אהוב, חייב להפסיק לדבר כל היום, חייב להפסיק כבר להיות כזה רחוק, שר, חכם כזה, לא מציאותי, יצורי, לא מסכים, לא אוהב, לא חושב, לא כואב, לא מפחד, לא יודע, לא ענק ענק, אתה יודע, ריק כזה. והלוואי שהיו לי מילים לכל האין שאתה, ארור.
אדם אהוב, כל כך קל לאהוב אותך. למה? מה כל כך מתקבל בך? איך אתה נכנס עמוק כל כך, ויושב, ומעשן שם, בשקט, בלי שאני רואה? ולמה אתה יושב אצלי, למה לא אצל אמא, או אבי? ואיך זה שהילה בכלל לא מבינה שיש לה עסק עם מטורף, יש לה עסק עם יצור שלא היה צריך לצאת מהכלוב, שלא מגיע לו לראות את השמש, כי ברגע שהוא מסתכל אז הכל נשרף כזה, הכל הופך לא מספיק בשבילו, אדם! למה כל כך קל לאהוב אותך?
לא, אני לא יכול לספר לך את זה, אז אני מספר לוורד, ואתה תקרא יום אחד, כשתהיה גדול: אתה יודע שלפעמים אני מדבר בקול שלך? אתה יודע שלפעמים, בלי שאני שם לב, אני מתכופף למשל, ואז כשאני מזדקף אני שם לב שבשקט בשקט הזדקפתי הזדקפות אדמית, ולא הזדקפות שהיא לגמרי שלי? סיפרתי לך שאני גם כועס דרכך? שלפעמים אתה כועס בי, ולא אני כועס בעצמי? לעולם לא תבין איך זה שרק במחשב אני מסוגל להיות מחוץ לך, כי רק במחשב אני מחוץ לעצמי. הוי, אדם אהוב...

*

הגיע הזמן לכתוב את זה, ואם עדיין לא הבנתם את זה בעצמכם, לא הבנתם כלום: אני לא באמת מספר פה על אדם. אני לא באמת כותב ביוגרפיה. אני מדבר על עצמי. תמיד אני מדבר על עצמי. מעולם לא דיברתי אחרת. זהו. עכשיו אתם מבינים?

*

אתם יודעים מה הכי מבאס בלכתוב את הביוגרפיה של החזרה מהצבא של אדם? (אני אשאיר עכשיו שתי שורות לבנות בשביל לתת הזדמנות למי שמתכוון לחשוב על השאלה).


הכי מבאס זה שילדים לא יוכלו לקרוא את המסמך הספרותי. זה בגלל שיש ילדים שלא מסתדרים עם פרנקרוחל (שזה יותר נשמע כמו סיפור אהבה של הגוי פרנק עם העלמה בת הרב רוחל, ופחות כמו פונט מאוד רציני ושחור שבוורד), ועוד יותר כשהוא בגודל שתים עשרה, והכי כשאין לו ניקוד, אבל זה רק הילדים הבאמת קטנים, נגיד שבע - שמונה. אבל אני לא מתכוון בקטע של ההקדשה הארוכה של הנסיך הקטן, איפה שהוא מסביר למבוגרים למה הוא כותב למבוגרים בלבד, יותר סתם בקטע אדמי כזה, שכאילו להתבאס על זה שאני מתבאס, נו, כאילו להגיד – אני שם לב שאני שם לב. ואחרי שסיימתי לגמגם, אז אחתום ואגיד רק אה. אה.

*

זהו, אני חושב שסיימתי לספר על אדם. אבל זה רק הפרק הראשון, כי יש לי עוד המון לספר, וגם הבטחתי לכם סיפור על אבי. אה, ענבר עזבה את אבי, ועכשיו אבי בוכה בחדר השני. אני ניסיתי לנחם אותו אבל כל פעם שאני נכנס לחדר הוא מפסיק לבכות, וזה מה זה מביך. אדם אמור להגיע כל רגע, ואז יהיה בסדר, כי למרות שאבי רק משחק אותה שהוא מבין את אדם, הוא מאוד אוהב אותו, חוצמזה שאדם באמת יודע לעזור מאוד לאנשים, רק שאחרי זה הוא בוכה בעצמו יותר מהאנשים שהוא עוזר להם, וזהו, סיימתי.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לתם ונשלם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז ניסן ה´תשע"ד  
ועוד אחזור לתגובה נורמלית, אני מניח. ונדבר.
י"ז ניסן ה´תשע"ד  
במשך הרבה זמן, ואולי הכי טוב שיצא לי אישית לקרוא בביכורים.

משהו פה נוגע מאוד, למרות שכבר קראתי סיפורים מנקודת מבטם של ילדים, משהו בדמות המסתורית- מורכבת- מסוכסכת של אדם שבה אותי. משהו אמיתי קורה כאן. והחכמה של הילד, עם כל הדקויות שמרכיבות אותו ואת יתר המשפחה, זה...

ופתאום אני שם לב שאני מתייחס לזה כל כך ברצינות כאילו שזה אמיתי לחלוטין ובאמת סיפרת לי משהו אמיתי ממך, וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות אחרי שקוראים סיפור. כבר שכחתי שהשתמשת בכתיבה מסויימת ובחלוקת פסקאות כזו או אחרת- שכחתי שקראתי הרגע סיפור.

תודה, בורכת בכישרון רב, רק להמשיך ולהמשיך עוד ועוד.

דויד
י"ח ניסן ה´תשע"ד  
באמת טוב מאוד. יש רגעים שבהם אדם והדובר נעים בין פשטות לפשטנות, ואתה מרגיש מין חוסר נוחות ופתאום מבין שזה, בעצם, העניין.
כ´ ניסן ה´תשע"ד  
תמשיך רק עוד ועוד

עושה לי חשק להבין יותר טוב מי זה האדם הזה הכל כך מעניין-מסובך.
אם תוציא ספר-אני אקרא אותו, אבל תוציא!
כ"ח ניסן ה´תשע"ד  
אני חושב שבפשט יש פה יוצר שבחר לכתוב מעיניים של ילד על חזרה מהצבא, וגולש פה ושם לזרם תודעה חופשי שרק מנסה להתחמק מזה על ידי דיבור כילד, ולא תמיד צולח את המשימה.

אבל רובד אחד הלאה, הסיפור פה הוא על יוצר שחוזר מהצבא ומנסה למקד את עצמו על ידי דיבור כילד, אבל לא מצליח שלא לגלוש לזרם תודעה חופשי ומשוגע שדוהר ומציף את הכל. וזה עוצמתי.

[תם ונשלם, אם לא טוב לך עם ההודעה הזו - יכול להיות לזה סיבות רבות - אתה מוזמן למחוק אותה.]
כ"ט ניסן ה´תשע"ד  
כתיבה מסחררת, סיפור ששואב עמוק. וכמה פנינים יפהפיות, וילדוּת אמינה ולא מתנשאת. יופי של סיפור.

(בסוגריים אעיר, בקטנה, שפעמים אחדות טיפטיפה קפץ לך המשלב ואיבד את הילדותיות. דוגמא לערבוב: "אתם יודעים, בהדרגה כאילו, תחילה הדלת וכו'" - תחילה גבוהה בהרבה, לא שייכת למשפט הזה)
כ"ט ניסן ה´תשע"ד  
לכולכם, תודה רבה על התגובות! זה באמת עושה טוב.
אזמרגד וסנופקין, אני מסכים אתכם לגמרי. בעיני זו הנקודה הכי בעייתית בסיפור, וזו עוד סיבה שקצת קשה לי איתו. לצערי, בעצמי חשתי בנקודה לאורך כל כתיבת הסיפור, ובמובן מסוים החלטתי לוותר על האמינות לטובת. אני כן צריך להעיר, שהילד הוא קצת פחות ילד וקצת יותר על סף הנערות, אצלי בראש הוא היה בערך בשתים עשרה שלוש עשרה שלו. האמת היא שאני מכיר ילדה כזו, עם כשרון כזה, והרבה יותר, ואופי בריא יותר.
בכנות, עדיין לא יצא לי לחוש תחושה של השלמה עם משהו שכתבתי. תמיד צצים לי עוד ועוד נקודות. אזמרגד, האופציה השניה מאוד מחמיאה ומתוחכמת, אבל בהחלט גדולה עלי. צ'מע, למחוק? נו באמת אחי.

ניק, אשמח לדבר. תודה שקראת כך, זה באמת מחמיא.

שוב, תודות, חברים!
א´ אייר ה´תשע"ד  
אני יודע שלא התכוונת לאופציה השניה. כי המציאות מעורבת בה, וזה סיפור אחר שאני כתבתי עליך ולא אתה כתבת באתר ביכורים.

על הצד הזה אני מבין את הצעת המחיקה... כל אחד רשאי לבחור שלא לערב את חייו המציאותיים כאוות נפשו..
כ"ט אייר ה´תשע"ד  
אחד הטובים שיצא לי לקרוא.
ודווקא בא לי לתת פליק לילד הדובר ולחבק אותו. וזה לא פייר, אדם צריך גם סיפור שהוא מספר.
כ"ט טבת ה´תשע"ה  
זה פשוט מעולה. והלוואי שהיו עוד.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד