המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ואשאר הצוק / הקבצן הגידם
בביכורים מאז כ"ח אדר ב´ ה´תשע"ד

והכי נורא.
כשאמרת שאני לא יכולה בכלל להבין אותך, שאין בי את האפשרות הזאת, השבב שפותח את דלתות נשמתך. אחר-כך שתקת פתאום והסתכלת כאילו נפלט לך סוד שהיה אסור לך לספר, שידעת שזה ימוטט הכל.

היו גם רגעים פחות,
היית מספר לי איזה מחשבה שלך, והייתי מקשיבה לך, והיית עוצר לרגע ומסתכל, ובין הפלא שלך וההקשבה שלי נולדת כילד, והיית צוחק והיית שלי. לא ויתרת, לא תרגמת. לא עצרת כי הבנתי אותך, עצרת כי לא היית צריך.

אתמול היא אמרה לי רגע אחרי שתיקה ממושכת שאני בסדר. היא אמרה: אחרי הכל את בסדר את. אולי יום שלם של קניות וטיול בעיר שכנעו אותה שהשגעון הזה זמני, שאני זמנית. בצחוק המחויך שלה ראיתי פתאום אותך בשיפולים. מעגלת אצבעותיה סביב הקפה שלה, מתרפקת על החום, מסתכלת עלי לרגע מרחפת, ופתאום בעיניה. אתה מסתכל עלי. הרגע עבר. הסתכלתי שוב וחזק יותר וחיפשתי אותך בטירוף בפנים שלה אבל הייתה שם רק חברת ילדות אחת, שהיינו רצות בחול ומדברות וצוחקות ובוכות. אדם שמאוד אהבתי והייתה לי נפש תאומה אבל עכשיו רק אומרת שאחרי. שבסדר. חיוך האפי אנד קבוע לה בפרצוף, המצלמה מתרחקת אחורה, מוזיקה שקטה מנחמת, קרן שמש מסנוורת, קאט.

אני עוצמת עיניים. מעלה אותך באוב. אתה מחייך ואני עוצרת, נשימה, לב-מנעול שלי נפתח משתחרר לשנייה, אתה מסתכל אלי ולא מסיט, השפתיים שלך השקופות כמעט, על רקע הלבן של הדמיון, אני תוהה אם הן נפתחות, אולי רק לרגע
אתה מסתובב והרגע עובר. אני מנסה בכל הכוח, עוד רגע, עיניים, מצח שלך, אבל אתה בורח ואני רוצה לצעוק בתוך הראש, להדהד את הצעקה שתפרוץ את רוחות המחשבה שמתעבות עלי לחומה.
אני פוקחת

אני בחדר הריק. השעון, המנורה, הבגדים הפזורים. דמעה אחת סוררת משתפלת לי מהעין. האוויר מתהדק, השתיקה רועמת, השניות מאטות. אני רוצה לצאת מפה, אני רוצה לקבל מתנה. לחמוק מבעד לחוקים הקשים, מבעד לבירוקרטיה הקשה של הלב, לרוץ החוצה בחלונות פתוחים בדלתות מאווררות, להנשים את מה שנותר ממני.

אתה יודע? היית בשיחות שלנו? בחליפת הנשמות הקרועה, כשהעיניים היו השפתיים לדבר. איך במפגש הראשון כמו כלבים מריחים את הריחות, חוטפים את המבט שנפל בינינו, הבדידות המורעבת, הנואשת שכמעט יכלה לנו.

אישה הולכת ברחוב ושואלת עם רוחה, עם נפשה האבודה בסדקים. אישה הולכת ומרגישה שהעולם מתקדם על פניה והיא רק עומדת, רק מבקשת לעצור, שלא תסיר את המבט הזה שהיא כמעט ומתנפלת עליו. שתושיט יד, שתייתר את הצורך לחשוב ולחיות ולהרגיש, ותרפא את הקושי לעשות את זה. שיהיה הכל בתוך עצמו ושתרוץ אליה דרך הפתח הנפער בשקיעה הזאת שלה. אישה עוצמת עיניה ברחוב ומבקשת רק עכשיו, רק הפעם, שתקרא לה, אולי מסוף הרחוב, אולי מאחוריה בלחישה, וייהפך הכול חי, הכול פועם.

עכשיו את עוצרת. מכריחה את עצמך אל המציאות.
ושוב המבט שלך המתפרץ, בודק אותי. די, אני מסננת, בעיניים עצומות. די, אתה מחייך, החיוך המסמא, המהסס, החיוך שכל-כולו אתה. די, אני קורעת מהשפתיים שלי, די, די, די. אתה עוד מחייך, ואני לרגע מתבלבלת ופתאום מרגישה בתוכי האש הקפואה, הנצרבת בריאות, ואתה מתהפך עלי, ואני כבר לא צועקת ורק גחלים נגדך שוטפים אותי. איך אתה יכול ככה לחייך. איך אתה יכול בנוכחות שלך שוב לשבת כאילו כלום לא, ולומר את הברזלים האלו. איך אתה יכול לנעוץ אותם בסתמיות המעונה הזאת שלך.
איך אתה זר לי ככה. המילים המשקרות והעיניים כמו צייד, אני נלכדת ונופלת במלכודות שלך שאתה מפזר, כפוי אל המציאות והרעב והבדידות והמה עוד יש לומר אחרי הכל. אני שונאת לרגע את הטלה הקטן וחסר האונים הנלכד במלכודותיו שלו-עצמו. אני שותקת. ואולי הכל יכה, הגלים, הרוח, הזמן, המבטים, ואשאר הצוק שהייתי. עם הצעקה הקפואה בזווית פה הסלעים השחורות. מתקמר בחיבוק לא הגיוני, קפוא אל החלל, מתנשף, כמעט וצועק, כמעט ושותק, כמעט ויודע.

עכשיו אין הסערה. אני הולכת מאבדת מרגיעה ומסתכלת, הכל נשטף ממני. הקפאין והפלסטיק מתהפכים בי, אורות הבוקר והציפורים הלועגות. הכל נצעק. ובשיא הרעש, בנקודה הגרעינית, יש שקט. ובשקט הזה אני כמעט רואה אותך. כמעט, כי אני מוחקת אותך מיד. אתה לא שייך לפה. אני משרטטת את גבולות הנפש וקובעת אותך בחוץ. בכוח. אתה חוזר פנימה. שוב מוציאה. נראה אותך חוזר עכשיו. אתה מסתכל בפליאה דקה, מטה את הראש, ובוחן אותי. ילד אבוד שכמוך. כמעט ואני נכמרת, אבל אני עוצרת ומסמנת שוב, בקווי שאגה שקופים, בקורי בכי ותקווה, החוצה.

ואתה יצאת.
הלעג נמחק מהחיוך. הסתובבת והסתכלת ופתאום, פעם ראשונה, היית אתה. החזרתי מבט מהמעגל שלי, עוגת החול שלי שריח סערות עוד טבוע בו, ושוב היית אתה. קצת שונה, קצת מוכר, אבל ידעתי, הפעם זה אתה. פעם ראשונה לראות אותך.
בוקר טוב, אני מסמנת לך בשפתי, הצחוק מתבהל לי על הלשון, רוטט. שרירי הלב משתחררים לאט לאט. פוקחים עיניהם לא מאמינים שהבוקר הזה הגיע. אתה עוד מסתכל עלי. צומח מול עיני ממידת ילד למידתך. לצייד, למהסס, לנכפה, לרעב, לעייף. אתה מסתכל עלי. פעימת הלב המשותפת מספיקה לך לזיק של הבנה. אתה מבין פתאום אותי. אתה משפיל עיניך בכאב. אני מחכה, דרוכה. אתה משלים, מישיר את המבט, את הכאב. אתה אומר-                                                                                       חופשיה.



פרידה

© כל הזכויות ליצירה שמורות להקבצן הגידם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ טבת ה´תשע"ח  
עוד אשוב.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד