בנושא
בכרם
חדשות
 
משלוח מנות לתחרת נייר / גמד ענק 9
בביכורים מאז י"ב אדר ב´ ה´תשע"ד

אתמול, כשקראתי עיתון במרפסת,
ראיתי פתאֹם מודעה:
דרושה בשׂכירות דירת-יחיד
הרחק הרחק מכאן.
המספר היה שלָךְ.
איני שומע את צעדַיִךְ בבית,
את ודאי יחפה.
תזהרי כשאת עוברת במרפסת,
נשברתי שם אתמול לרסיסים. (תחרת נייר)

על השיר הזה נכתבה תגובה כי ניתן ליצור ממנו פרוזה.

זה מה שעשיתי כאן.

 

כמו כל בוקר הוא ישב במרפסת. זאת אומרת, לא כל בוקר אלא רק הבקרים האלו שהוא לא יושב במטבח ועובד על עצמו שתשב עימו. בבקרים הללו שהיה יושב במטבח היה בעיקר ייאוש באוויר,ובעיקר, כאשר היה מתבונן בשעון הקוקיה שקנו אז יחד. "אני צריכה שעון קוקיה, זה דבר כל כך מרגיע לדעת שיש מישהי שדואגת שלא תאבד במרחב הזמן". הוא בתור איש מדע לא הבין את ההערות האלו, רק התודעה שלו למי שאומרת אותן גרם לו לא לפרוץ בצחוק משועשע. וכעת שום שעשוע לא היה בבית, רק געגוע מצידו ושקט מצידה.

כעת הוא ישב במרפסת, הוא הזכיר לעצמו שייאוש אינו חומר הנדרש לנשימה התאית של האדם או לפוטוסינטזה של העציצים במיטבח שהלכו ונבלו. הוא רצה אוויר צח והלך למרפסת. 

העיתון הכריז על שערוריה במשק, השערוריה היחידה שהכיר היתה זו שבמשק ביתו. "מתי זה התחיל?" הוא שאל את עצמו, ונאנח. יש משהו מעניין באנחות, וביכולתן להזכיר לאדם את אשר שכח או יותר נכון רצה לשכוח. כי גם האנחה הזאת כמו סימנים רבים מאז החזירה אותו לאותו יום שבו שבר את הכוס, שבירה שכוונה, כך היה נראה, היישר לליבה. היה לו קשה להבין את אבלה. אבל, הוא הזכיר לעצמו, כי בתור משוררת חפצים דוממים הם הרבה יותר חיים מאנשים מסוימים, בייחוד שהאנשים האלה יושבים במרפסת ובוהים בכותרות הכלכליות.

הוא חשב מאז הרבה על הסיטואציה הזאת, שבה רכנה וליטפה את שברי הכוס שאהבה  ועל פרצופה הבעה שכמו לא היית זרה לעולם, שכבר הכירה ממשה הרוכן על הלוחות ומכל אדם ששברי חייו פרוסים לפניו,ואולי מאלוקים שליטף באדוות רוח את השועל בבית קודשי הקודשים.

מהבית עלו רעשים, כנראה שלה, מהגומחה שסידרה לעצמה בעלייית הגג. הוא ראה אותה בדמיונו יורדת מהסולם אם פיג'מת פלאנל שמעולם לא הבין איך השיגה למידתה. רגליה טופפו לכיוון במטבח. הוא המשיך לקרוא את העיתון, עיניו סקרו את מודעות הדרושים, מעשה זה היה נוהל ישן שלו מאז שדרך אותם מודעות השיג את עבודתו הראשונה מאז הוא נוהג לעבור על המודעות קבוע "מי יודע למי התאפשר לעזור על ידם?" היה תמיד אומר לעצמו,כעת שסקר את מודעות הדרושים נתקל בודעה שכיחה למדי, "דרוש דירת יחיד" משום מה המודעה דיכאה אותו, כי הפחד הגדול ביותר שלו היה שהוא בעצמו יצטרך לכתוב אחת כזו. עיניו מצאו את מספר הטלפון של המודעה, ליבו החסיר פעימה. המספר הזה, כמה פעמים שינן אותו כאשר בהה בו והתלבט אם להתקשר או לא כאשר מחיצת גבס הפרידה ביניהם. "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות" מלמל אבל הוא ידע את האמת. זה נגמר.

הוא תהה הרבה פעמים מאז אותו הסיפור עם הכוס ושות' כיצד ירגיש אדם אם גם הוא יתחיל להישבר. המוח ראשון ינזול ולאחריו יתחילו להתפרק האברים האחרים, או שהכל יתפוצץ בבת אחת ככוס נשברת. כרגע הוא הרגיש כמו שתיהם, מתפרק בבת אחת ובהילוך איטי גם אבר אחר אבר, קודם המוח קורס לאחר מכן הרגליים הבטן חוטפת אגרוף ומיתרי הקול מושתקים. כך הוא שכב שם שבור לרסיסים.

הוא שמע אותה מתקרבת למרפסת,"לכי!" הוא רצה לזעוק "יש כאן רסיסים..." אך שום הגה לא יצא מפיו גם כאשר היא נכנסה למרפסת ורסיס חדר לרגלה היחפה.



אהבה נכזבת נטישה שבר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגמד ענק 9
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד אדר ב´ ה´תשע"ד  
אהבתי את שבירת הכוס שהכנסת.

מחכה לגלות מי הגמד המוכשר ולא מנסה אפילו לנחש
י"ד אדר ב´ ה´תשע"ד  
י"ט אדר ב´ ה´תשע"ד  
הכתיבה מעניינת. היה לי כיף לקרוא...

כל הכבוד!
כ"א אדר ב´ ה´תשע"ד  
אאוץ'.
הרסיסים האלה מכאיבים.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד