לרבּי ישי,
                                                         שהמילים אף פעם לא יכלו לנו

וּבַּיּוֹם שֶׁלִּמַּדְתָּ אוֹתִי אֶת הַמַּלְכוּת.
סוֹד הַפְּרִי וְהַגֹּרֶן
וְיָדִי בְּיָדְךָ מָתַחְנוּ קַו
הִגַּעְנוּ אֶת הַתְּהוֹמוֹת
וּבְרַגְלֵנוּ עָלִינוּ
בֵּין פְּזֵרוֹת הַזֵּיתִים
וּבוֹרוֹת,
שֶׁהַפַּעַם טִהֲרוּ אוֹתָנוּ

וּבַּיּוֹם שֶׁקָּרָאתָ עָלַי לִסוֹג
הִסְתַּעַרְתָּ עָלַי כִּמְלַמֵּד: תִּדֹּם.
אֱסֹף קְצִירְךָ.

וּבַּיּוֹם שֶׁשָּׁתַקְתָּ