בנושא
בכרם
חדשות
 
ארץ אין-עץ / זכרונות כנרת
בביכורים מאז ז´ אדר ב´ ה´תשע"ד

אבק כבד מרחף באוויר הקודר של ארץ אין-עץ. מעטים הגשמים הפוקדים אותה. ברדתם, טיפות כבדות, חומציות, סופחים את האבק ההוא, והווים לכתמי בוץ חומים-דהים על שמשות הטנדר הסדוקות. האבק שוקע עם טיפות הגשם; האיש מנגב את הבוץ במטלית בטרם ייבש, ומחכה לגשמים שיבואו.

ברקים מתקשרים מעל קרן סרטבא. רעם מרוחק מהדהד. הגשם לא בא. כמעט לעולם אינו בא. בבואו, מעט ובמאוחר, מתמסר לו האיש, שוכב על האדמה הפרירה, העפורה – בפירוש עפורה ולא אפורה – וסופג אליו את הגשם הפושר ואת ריח העשן העולה מרמץ מדורות הרועים המלחשות אי-בזה.

פתע מתפרא אביב קצר ימים, ומים צוהלים בדלגם במבתרי הנחלים היורדים מן ההרים, וחיים מעשיבים במדרונות באלף בנות גוון. הפשתה עזת-הצבע עולה בין צפיעי העזים, ותפרחות תורמוס ההרים הכחולות-סגולות פושטות במורד. חרקים צצים מאי-שם לזמזם ולרחוש בירוק-הירוק הזה. התפלץ השחור המשוריין, כבד התנועה, העשוי כעין פרקים, המנומר כתום, אינו המוזר שבכולם. אך מה מוזרות דרכיו, בטומנו עצמו באדמה, ובהגיחו ממנה כעבור ימים והנה הוא פרת-משה-רבנו מבהיקה ונלבבת. ובהיפתח המון החרציות תופיע הנחושתית כלילת היופי, הירוקה-זהבהבה, המותירה רמז שמנוני למגע ידו של האיש.

האביב, קצו קרב. עלעולי אבק שוב מתאבכים לרום, מתחרים בעמודי האוויר המהביל, הנושאים את החסידות מעלה, במעגלים הולכים ומתרחבים, עד היעלם מן העין. ארץ נינוחה ועשירה וסלחנית מזו מצפה להן הלאה מכאן. אותן הנחשלות, המהדסות אחר נברנים על המדרונות, לא יראו בבוא הגשם. האדמה תיאפה תחתן, הנברנים יעמיקו. קודר יעמוד האיש לרגע בהיתקלו בפגריהן הצפודים, פה ושם על המדרונות. העור מתוח, עצם החזה בולטת. מתחת לנוצות הזהומות ולעור שנמתח בשמש נאכל שריר החזה עד אין; באין בהן כוח לעוף מצאן הרעב. מר היה קצן מזה של חברותיהן, שהתפתו לשתות ממי המוות של ים הערבה.

לרגע, בטרם קיץ, יסגיל-יחוויר העולש על גבעולו הנוקשה, המסועף, הכבר-מצהיב. אחר ימהרו העשבים לגווע. מקץ שלושים או ארבעים ימים של פלא נושב בהם הבל שרב ראשון של קיץ להקמילם, והיה הצוהב היבש למגרס טוחנותיהן המצהיבות של כבשי הבקעה הדלות.

את אשר לא כסס הצאן תאכל האש. שריפה אחר שריפה יצית אלהּ הקנא של ארץ הכבשן ההיא, ולהבו ירוץ במדרונות בקול תסיסה, ויותיר חלקות שחורות של כיליון בים הזהב המצולהב, אפר דק הנרום עננות שחורות למדרך נעלו המסומרת של האיש, בבואו לאסוף מן החלקות ההן את קליפתו העצובה של צב היבשה השרוף, שרגליו הקצרות לא נשאוהו מהר די הצילו.

יש והוא יוצא ליומיים או שלושה, מטפס לבדו במרעולים הצרים שידע מאז, ישן במבצרים נטושים מימים רחוקים, ומניס את העטלפים מן הבונקרים העזובים שמימים רחוקים פחות. אינו חושש להותיר בשממונו את הבית הבודד בצלע הגבעה, ואת שלט העץ הדהוי הקורא לעוברי אורח לסור. יודע כי איש לא יבוא: עוברי-אורח אינם באים אל האיש. לבדו ישמור את ארצו הזעירה, שהוא עצמו קבע את גבולותיה. בימים הישנים והרעים, ימי השלום הנורא, עת נשמּו הדרכים, הלך גם האיש; אחר רעשה המלחמה בהרים, והאימה חלפה. ואפשר כי לא ידע איש בשובו, כשם שלא ראה איש בלכתו.

גם את החצר הזניח. נלאה ממנה. כמעט ולא הרגיש איך החניק אותה בגרוטאות, ואיך נסתפחה גדילנים יבשים, שרישרשו בחלוף בהם הצפע.

צפע הכיש את הכלבה שרקייה. אז התנער האיש, והסתער בזעמו על החצר, עורם את הקרשים ואת הגרוטאות בסמוך לגדר החלודה, עורף את הגדילנים בשבר מגרפה וצובר אותם לתלולית דחוסה. כמעט וחש שמחה כשקירב גפרור אל התלולית, שהתלקחה מיד בקול פצפוץ, ובאותו גפרור עצמו הצית לו סיגריה, והתבונן סביב, אל האדמה שנגלתה.

אולם אש הגדילנים דעכה במהרה. הוא לא טרח לפזר את האפר. עמס את שלושים הקילוגרמים של שרקייה המתה על כתף אחת, והלך והשליך אותה בערוץ, מקום בו ימצאוה התנים, שלא העזו לקרב אליה בחייה. בשובו נשבה בגבו השרקייה, רוח המזרח הלוהטת, הנושאת בכנפיה את החמסין.

החמסין, חמישים ימי שרב מחריף והולך, לב לבו של קיץ אכזרי. כל מה שנותרה בו לחלוחית – יבש. כל מה שיכול היה להישרף נשרף. והחמסין הוסיף להלום. הגשמים המעטים שירדו בחורף לא מילאו את הבורות; לא היה בהם אלא משקע עכרורי סמוך לקרקעית. הכבשים שנשארו בחיים שתו את הנוזל על העלוקות שבו; חומות וריריות נצמדו הללו וינקו את חיי הכבשים, תופחות בגרונן עד מחנק. מעטות עלה בידי הרועים להציל באמצעות יונקותיו הארוכות של הצלף; את היתר הטילו אל הוואדיות. התנים צחקו בקול בלילות הקיץ ההוא.

לא צחוק התנים גרם לו לצאת באותו לילה. רעש אחר עורר אותו – קול שאינו מקולות הלילה הרגילים. יצא לחצר והתבונן סביב. דימה לראות דמות אדם אפלה בין הגרוטאות, אצל הגדר החלודה. קילל את עצמו חרש שלא לקח את האקדח, ואחר נזף בעצמו על פחדנותו. "מין הדא?" קרא אל החושך. לא היתה תשובה; הדמות לא נעה. להב קהה של מעדר נחת על עורפו מאחור. 



ארץ ישראל מוות קיץ

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ אדר ב´ ה´תשע"ד  
איזה סיפור קשה.
כבר כשהתחלתי לקרוא נזכרתי בסיפור "אופק" של בנימין תמוז. וחשבתי שהאיש בסיפור הוא הילד שגדל. והסיפור שלך הוא ממש מראה הפוכה לאופק. גם הסיום המזעזע הזה. אני הרגשתי ממש איך האדם הבוגר מסתכל על הילד שהיה ובז לנאיביות. לראיית היופי.
כ"א אדר ב´ ה´תשע"ד  
חושש שלא קראתי את 'אופק'. מראש רציתי לכתוב רק מין תיאור, עם הכתיבה האיש צמח שם מעצמו. כשהסתכלתי מקרוב גיליתי שהוא מזכיר לי את יאיא עופר, ונאלצתי לתת לו גם את סופו.
כ"א אדר ב´ ה´תשע"ד  
(קראתי, כמובן, תמיד משמח לראות את השם שלך ביצירות אחרונות).
התיאורים שלך, זה משהו מיוחד.
והתנים האלה עושים לי צמרמורת עוד משני געגועים ובית.
כ"א תמוז ה´תשע"ה  
ברמת ה´וואו´, הזכיר לי את ס. יזהר.
היו חסרים לי דברים כמו דמות ממשית או סיפור, וחבל. אבל השפה. הו, השפה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד