בנושא
בכרם
חדשות
 
שבע-עשרה-ארבע וצרות אחרות / אביצר
בביכורים מאז ל´ שבט ה´תשע"ד

-מבוסס על דמיון פרוע-

"הם כמובן תמיד ניסו לנחם אותו והיו אומרים לו
'התעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע'
אז הוא התעודד,
והמצב באמת נהיה יותר גרוע"
(שיר המכולת, כוורת)

שבע-עשרה-ארבע זה לא ענין פשוט. שני מספרים, שיחסי הכוחות הבלתי סבירים שהם מקיימים ביניהם מגלמים את העומס המוטל על כתפיו של חייל צעיר שתופס קו מנומנם בדרום דרום-הר-חברון. שבעה עשר יום רצופים של שגרה שוחקת. שמונה שעות בסיור או ארבע בעמדה, ואחריהן שמונה שעות "חופשיות" - שבהן מצטופפים נוסף לשינה, ארוחות ותפילות, גם נוהל בוקר, תורנויות מטבח, עבודות פלוגה ושאר מטלות. אבל מה, בסוף היום המתיש, אחרי סגירת מטבח ופלוגה, באות מקלחת חמה והשתרעות על המיטה לכמה שעות שינה מרעננת. אלא אם כן, כמובן, אתה עולה סיור לילה.

סיור לילה זה באמת ענין מעייף. בעיקר אם מפקד הסיור, שהוא איש נוח לבריות בשעות היום, מסרב להכיר בעובדה הידועה בצה"ל כולו: סיור לילה הוא שמונה שעות של התעפצות בתאים. לקראת שלוש בלילה פגה השפעתו של פק"ל הקפה, ממוצה עד תום פק"ל האופציות לנושאי שיחה, ואת השעות שנותרו לחילוף המיוחל אתה סופר תוך כדי מאמצים נואשים להחזיק את המרווח בין העפעפים בלי עזרת גפרורים, או לחלופין מאמצים נואשים לא פחות לגנוב דקות שינה בסגנון משחק הילדים הפופולרי "אחת-שתים-שלוש דג מלוח". אבל שמעו, בסוף זה נגמר. בסוף, אחרי שיורדים מסיור, מתודרכים לכיתת כוננות, מתפללים, נוהל בוקר, ו... הולכים לישון. אמנם מי שיורד מסיור תופס כיתת כוננות, אבל בדרך כלל מגלים כאן סוג של אדיבות, ומחכים עם ההקפצות לצהרים, כשחברי כיתת הכוננות כבר ערים. כל זה, כמובן, בהנחה שאין ביקורת.

ביקורת זה כבר ממש קטע דבילי. כל הפלוגה בפאניקה, מנקה ביסודיות כל פינה במוצב, ובאופן כללי עושה מאמץ שהקצינים מהחטיבה יראו את הפלוגה בצורה שבה הם רוצים לראות אותה, ולא כפי שהיא נראית באמת. הקצינים הנ"ל, מצידם, יודעים היטב שהדבר היחיד שהם יכולים להסיק מהביקורת שלהם הוא איך הפלוגה בוודאות לא נראית בימי שגרה. בכל זאת כולם משחקים את המשחק, אף אחד לא יודע למה. עכשיו כבר לא מעניין אף אחד שירדת מסיור לילה: אתה, כחלק מכיתת הכוננות, משחק תפקיד ראשי בהצגה. הביקורת תקפיץ אותך, תבדוק לך כוננות במחסניות ובמימיות, ותתחקר אותך על סדר יומך ועל התנהלות הפלוגה. וכמובן, השחקנים צריכים לדעת את תפקידם היטב, לכן גם המ"פ טורח לערוך להם חזרה גנרלית. בשלב הזה החייל המדובר כבר ממוטט לחלוטין, והדבר היחיד שמעסיק אותו הוא ניסיון לגנוב איזו שעת שינה חטופה. עכשיו רק דבר אחד יכול לשנות את התמונה העגומה: אחרי ה"שבע עשרה", יש כזכור "ארבע". וכמה ששבעה עשר ימים זה המון זמן, גם ארבעה ימים זה המון. בארבעת הימים האלה אפשר לחזור הביתה, להגיד שלום לאבא ואמא, לפגוש חברים, לקפוץ לישיבה, והכי חשוב- לשכוח לרגע את המוצב, את הסיורים, השמירות, עבודות הפלוגה. אלא אם כן...

טוב, תראו, אז ככה: לפעמים, אחרי השבע עשרה אין ארבע. קורה. איך קורה? כי צה"ל, כמה שהוא צבא קודשנו וזה, יודע גם להעניש. והעונש האהוב עליו הוא 'שלילת חופשה'. בשפה עממית יותר זה נקרא 'שבת'. והפעם, אחרי השבע-עשרה יש עוד שבע-עשרה. וכאן פתאום אתה מבין שאם שבעה עשר יום עוד אפשר להעביר איכשהו, פעמיים שבע-עשרה לא יעברו לעולם. אבוד, אבוד, אבוד. אין פתרון, אין ברירה אחרת, אלא להפסיק להעביר את הזמן. כי אם מנסים לחיות משינה לשינה, מיציאה ליציאה, הזמן נעלב ומסרב בעקשנות לעבור. אם, לעומת זאת, מנסים להרים ראש ולחיות את הזמן, פתאום מגלים שלא זו בלבד שהוא עובר, הוא גם הופך למישהו שממש כיף איתו. כשחיים ככה, עבודות פלוגה זה בעיקר מגוחך, סיור הוא זמן איכות עם חברים, ושמירות הן זמן איכות עם מוזיקה ושיעור טוב. ואגב, אל תספרו את זה לאנשים הלא נכונים. אני בכל זאת רוצה לצאת הביתה.

"פנה אליו הזקן ואמר לו: 'אם תמשיך ככה, תרחיק לכת, יא שמנדריק'"
(שם, שם)



הומור חשבון נפש צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאביצר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אדר א´ ה´תשע"ד  
ד´ אדר א´ ה´תשע"ד  
וחמוד כל כך
ה´ אדר א´ ה´תשע"ד  
כתוב חד וברור.
י´ אדר א´ ה´תשע"ד  
גדול!
אהבתי ממש :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד