אני יורדת, יורדת אל תחתית ההר הזה, הגבשושי, הנוטה לעורר מפולות סלעים ולהעיף חול אל כל עבר. אני יורדת לשם, כדי לאסוף את העבר. תמונות ישנות. תמונות שעוד צבען לא דהה. הן צבועות באדום אדמה חזק, ברור. ואני יודעת אותן. בגוף, נפש. אני יודעת שאסור. אסור להסתכל אחורה, יש להמשיך קדימה. אך אענה ל"אסור" הזה שאיני יכולה לדהור יותר ולהשאירן מאחור. הן דוהרות איתי ומאטות את קצב דַהֲרָתִי. כל רצוני הוא למוסס את גושי הסלעים מהבוץ שדבק בהם והתייבש. אני רוצה לרוץ במישור עם סוסי מבלי להעמיס גם על גבו ולהתעלל בו. אוהבת את סוסי, רוצה לדהור אחרת, לאט ובאהבה.