בנושא
בכרם
חדשות
 
בכל מקום שהיא / משה כ
בביכורים מאז י"ב שבט ה´תשע"ד

בגאווה אדירה הוא עמד שם, בטקס הראשון שנכח בו אי-פעם, בטקס הגדול בחייו. איש מעולם לא האמין שהוא יגיע למעמד הזה, שהוא יגיע למשהו בחייו בכלל. וכנגד כל הסיכויים הוא ניצב כאן, עיקש כמו פרד. וכמה שזה מתוק.
בין ההמונים הוא ראה אותם.
את התמונה הזו הוא רוצה לזכור לנצח. רוצה להקפיא את הרגע, לא להתעורר מהחלום.
צביטה נוספת איששה את הבלתי יאומן. זה אמיתי, הוא עשה זאת.



לפני שעלו לארץ הם בקושי ראו את השמש, כי לא היתה שם, איפה שהם גרו, הרבה שמש.
שלג, לעומת זאת, ירד בכמויות.
הוא זוכר תחרות איש שלג עם שאר המשפחה. זוהי תחרות שבה אמא מכריזה על איש השלג היפה ביותר ומחלקת זוג מגלשיים חדשים לזוכה. והוא אף פעם לא זכה. כי הוא עדיין קטן ולא יודע שהגזר צריך לשמש בתור אף, אז הוא דוחף אותו לַאיש-שלג בתוך הבטן וקורא לזה פוּפיק. וכל הדוֹדים מתפוצצים מצחוק.
תמיד הם נסעו לדודים בשבת בבוקר. כי הם לא היו יהודים. זאת אומרת, אמא הייתה יהודייה, אבל אבא לא. ועד שאחותו הגדולה הראתה לו את המכתב שהיא מצאה בחדר שלהם, אבא ואמא היו מסתדרים.
"אנחנו חוזרים הביתה," אמרה לו אמו, כששאל למה היא לוקחת לו את כל הבגדים ושמה בתיק גדול. והוא לא הבין למה צריך לחזור הביתה אם הם כבר בבית. אז היא הסבירה לו שהם הולכים לארץ ישראל, שזה איפה שכל היהודים גרים, וששם הם יחיו מעכשיו.

הם עלו על הציפור הגדולה שהיו בתוכה עוד המון אנשים, ואבא אמר שקוראים לה מטוֹס. קודם נכנסה אחותו הגדולה עם אחיו הקטנים ולאחר מכן עלו הוא ואמו והתיישבו בפנים.
הוא רצה לשבת ליד אבא כי הוא תמיד יושב לידו כשהם נוסעים יחד, אבל אבא לא נכנס לתוך הציפור ורק נופף להם לשלום מהחלון. והוא חשב שזה ממש נחמד שכל הנוסעים האלה מסביבם חוזרים לאותו בית ואיזה מין בית גדול זה אם נכנסים אליו כל כך הרבה אנשים, ואולי אם כל האנשים האלה היו קצת מצטופפים, אז היה גם לאבא מקום.

אִמו נתנה הכל כדי שיגדל ויתחנך כראוי.
הוא היה ילד שמח, חייכן ושופע מרץ, אך לקח לו מעט זמן ללמוד עברית.
בבית-הספר שלו לא היה מקום לילדים כמוהו. הוא מיד כונה "המוזר" של הכיתה. כל התלמידים לעגו לו בשל המבטא הכבד שלו.
הוא היה נרמס מדי יום, כל היום, אך לא גילה דבר.
הבריונים של כיתתו היו מכים אותו בסמטאות בית-הספר, אך הוא מעולם לא חזר לביתו כשהוא חבול. הוא היה צובע את פניו כדי שלא יבחינו בחבּורות המכסות אותן. הכל כדי לא להעציב את אִמו, שהיתה נתונה כל כולה לטיפול במשפחתה ולשיקום חייהם החדשים.
ובלילה, כאשר עלה לישון, הוא לא בכה. גם לא לכרית שלו. אחיו ואחותו הקטנים עלולים לשמוע אותו ולהלשין לאמא. הוא לא רוצה בכך. הוא מתאפק.
"אני אוהב אותך, אמא" הוא היה לוחש לה לפני השינה.
"גם אני, מתוק שלי, יותר ממה שתוכל לדמיין" היא השיבה ברוֹך מלטף, ולא שיערה כי התחושה אותה הוא מדמיין כעת, היא התוֹפת שהוא עובר מדי יום ביומו, מחוץ לבית.
היא נשקה על מצחו והוֹתירה אוֹדם, שהטביע חותמו בפניו הישֵנות.

זו היתה הפעם האחרונה שהם התראו.
היא יצאה לעבודה מוקדם מהרגיל והשאירה לילדיה את ארוחת הבוקר במטבח.
עם סיום הלימודים, הם שמעו את החדשות. היתה תאונת דרכים קטלנית.
זה קרה במקום בו הם גרים, בסמוך למקום עבודתה של אִמו. ליבו זינק כעת ממקומו. למה היא לא חזרה עדיין? כבר מאוחר...
המשיבון מיהר להציג את עצמו בשיחות הנכנסות אליה. הוא רצה לצרוח.
זה לא קורה. אסור שזה יקרה. דפיקות בדלת.
"אמא!!!" הוא ביקש לצעוק אך מגרונו בקעה רק זעקה חלושה של ילד שעולמו חרב עליו. יד חמה הונחה על כתפו ומשכה אותו אליה. יד שגזר עליה הגורל להיות אמא מוקדם מהצפוי, ידה של אחותו הגדולה.

הם לא יישברו. הם צריכים לשמור עכשיו על מה שנשאר. הם יהיו השליחים של אִמם לקיים את החיים האלה. כאן, בארץ ישראל! יש להם משימה חשובה. והם יעמדו בה.

בבית הספר אף-אחד לא הציק לו יותר.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו מרכינים את ראשם בבושה כאשר חלפו על פניו.
בתיכון הוא הפך לליצן השכבתי, הוא פשוט הדחיק את כל הצרות הצידה והתעקש להישאר שמח. למרות הכל.
אפילו האנשים הקרובים אליו ביותר לא ידעו מה הוא עובר מבִפנים.
הם לא תיארו לעצמם שכאשר הוא אומר שהוא חוזר הביתה, זה לא לבית רגיל. וזה לא כדי לשחק בכדור, אלא כדי לאסוף את אחיו מהגן ולספר לו סיפור לפני השינה.
הם לא ידעו שאין לו משפחה חמה לחזור אליה. שהוא עצמו משמש אבא ואמא לאחותו הפעוטה.
הוא לא שידר ולוּ אות-מצוקה בודד. להפך - לא היה מאושר ממנו.
והוא היה עושה כושר מדי ערב. הוא היה נחוש להתקבל ליחידה המובחרת שאִמו אמרה לו פעם שהם מופיעים בעיתון. ושהם נלחמים על הארץ. ושבזכותם הם גרים כאן לבטח.
חבריו הזהירו אותו שהוא עמֵל לשווא, שרק אחוז אפסי מהמעוניינים מצליח להגיע לשם. ובכלל הרבה יותר מתאים לו תפקיד עורפי.
לוּ-רק היו יודעים שהוא לא עושה זאת בשביל עצמו, כלל וכלל לא.
הוא עושה זאת למען אִמו. כדי שתהיה גאה במפעלה, ביציר כפיה.
בפרי בטנה, שקוֹרץ, כנראה, מחומר אחר. והלוואי שהיתה יכולה להיות לצידו עכשיו.

בגאווה אדירה הוא עמד שם, בטקס היחיד שזכה להיות בו מעולם, בטקס המספק ביותר, ללא ספק. טקס סוף המסלול.
לא היה לו קל לעזוב את ביתו בכל פעם למשך חודש ימים, ולחזור לזמן מוּעט כל כך, כואב כל כך.
לא פעם שאל את אחותו האם כדאי שימשיך להיעדר ארוכות לטובת הטירונות המפרכת, או שמא עליו לעזור במשק הבית.
והיא היתה משיבה לו בחיוך רחב, שיילך לדרכו לשלום, ושזה מה שאִמם היתה רוצה שיעשה.
והוא שמע בקולה. וצָלח מסע אחר מסע, שבועות על-גבי שבועות של תרגילים בלתי פוסקים. במשך יותר משנה שלמה.
והיום הוא כאן, ניצב בגאון על הבמה הענקית ושר בגרון צרוד את מילות ההמנון.

בין ההמונים הוא ראה אותם, את משפחתו. איך הם גדלו, הוא הביט אל אחיו הקטנים ולא האמין.
הוא מעולם לא בכה, אבל ברגע הזה הוא לא מסוגל לעצור עוד את הדמעות.
לחייו רטובות לגמרי עכשיו. הוא קופץ אל הקהל ומניף אל-על את אחיו ואחותו, שכבר לא כל-כך קטנים כמו שהוא זוכר אותם.
"הם שרים את השיר של אמא," הם קראו בבת אחת וסימנו בידם לעבר הבמה המרכזית.
"נכון, זה השיר של אמא..."
כאשר התנגנו ברקע צלילי "התקווה", הוא הֵישִיר מבט של זוג עיניים מאושרות לעבר אחותו הגדולה, וחיבק אותה כשהתייפחה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות למשה כ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד שבט ה´תשע"ד  
של סיפורים/נושאים באמת עצובים ונוגעים ללב.

הפפרידה מהבית, הפרידה מהאב, היחס הקשה מצד הילדים, מות האם...
נראה לי שכל אחד מהם היה יכול להזין סיפור קצר בפני עצמו. הדחיסה שלהם לתוך סיפור אחד קצר לא נותנת מספיק משקל לאף אחד מהם, לטעמי.
ט"ו שבט ה´תשע"ד  
סיפור אמיתי כל כך...וזה מקרה שבו הגיבור עוד יותר גיבור במציאות:)
כל הכבוד. נשמח לעוד מפרי עטך!
ט"ו שבט ה´תשע"ד  
חן חן לכל המגיבים. אני מאוד מעריך את הביקורת הבונה. ישר כח :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד