בנושא
בכרם
חדשות
 
פטירתה של הנשמה היתרה. / ילד, גדול.
בביכורים מאז ז´ שבט ה´תשע"ד

הוא ישב שם מול המקלדת והמחשב והיה מתוסכל. הוא לא ידע למה הוא רוצה לכתוב, על מה, או אם הוא בכלל יודע מה הוא עושה, אבל הוא כתב. כתב כדי לבכות. כתב כי היה לו נורא בודד. הוא כל הזמן ניסה לחשוב למה הוא עצוב, למה הוא מרגיש כאילו חתכו לו חתיכה מהנשמה. האיש הזה, הוא היה בן אדם אוהב. הרבה פעמים הוא הרגיש את האהבה שלו דרך מישהי או מישהו מסוימים. זה ממש לא היה בקטע מיני או משיכתי, אל הגברים. זו היתה פשוט אהבה שהתבטאה לו ממש בנוחות דרך האנשים הספציפיים האלה. הוא לא היה מאוהב במישהי, הוא לא היה דלוק על אף-אחת, ובכל זאת הוא תמיד היה מאוהב. בכולן ובכל אחת. האיש הרגיש שהכתיבה כן עושה לו טוב, וכן מספקת לו מקלט מהבדידות. אבל הבעיה עם בדידות היא כזו: בשנייה שאתה חושב שהצלחת להימלט ממנה, אתה גם חושב עליה. וכשאתה חושב על בדידות היא נכנסת. לא משנה כמה תנסה לעצור אותה בחומות של שתיקה ומילים. אבל התסכול כן התחיל להתפרק לו לאט לאט. הוא השתעשע ברעיון להוסיף עלילה ממשית לסיפור הנשזר ונרקם למולו, וחשב שזה יהיה נחמד. אז פתאום הופיעה מולו הבחורה הראשונה שהוא אי פעם אהב. אז, בזמנו, כשהוא התוודה בפניה בחיל וברטט על אהבתו, היא אמרה שהיא צעירה מדי לדברים כאלה. היא לא רצתה קשר. עכשיו היא בכתה. היא אמרה דברים כמו אני רוצה אותך, בחיים לא טעיתי כל כך, קבל אותי. האיש הזה דמיין את הסיטואציה הזו בעיני רוחו פעמים רבות. באצילות נפש רחמנית ומחויכת קמעה, הוא יסביר לה שהוא לא יכול. שהוא נדר נדר. שזה לא טוב, לא לו ולא לה. ששניהם צריכים לאהוב אחרים, ככה נגזר. בדיוק את המשפטים האלה הוא דמיין עצמו אומר לה, פעמים רבות מספור. ככה הוא היה יוצא מושא האהבה הנכזבת. אבל איכשהו בסיפור זה לא מה שהוא אמר. בסיפור הזה הוא בכה כמו ילד ואמר שהוא לא יודע מה לעשות. שאין לו מושג מי הוא, ולכן אין לו מושג אם הוא יכול לקבל אותה. הוא בכה ובכה, ופחד ופחד. הוא הפתיע את עצמו, הסיפור הזה. שהצליח להיות שלו ולא של איזה סופר אחר שהוא נורא מושפע ממנו. כשהוא חזר לעלילה, הוא אמר לאהובתו שהוא מת לומר לה כן, או לא, או משהו, אבל הוא פשוט לא יודע איך. והיא אמרה שהיא מבינה. והוא הרגיש באמת באמת כמה שהיא מבינה אותו. וביחד הם התחילו לרפא את הפצעים שלו, לאחות שברים. זה מצחיק, שממש לא מזמן הוא חשב שהוא מצליח סוף סוף לשנוא אותה, במלוא עוז, והנה הם ביחד בתוכו, מטיילים, משפצים, מנקים. ולאט לאט הם חשפו את כל היופי שהיה טמון בו. והם מצאו את חתיכת הנשמה הסוררת שברחה, הכריחה אותו לשבת מתוסכל מול מקלדת. וכמה שהוא שמח לראות אותה, הוא פחד פחד מוות. הוא הבין שבגלל שחתיכת הנשמה הזו היא הרפתקנית, ועוזבת את שאר הנשמה פעם אחר פעם למחוזות זרים, בשביל להתאחד איתה הוא יצטרך להיות כזה גם כן. והוא לא ידע אם הוא רוצה את זה. הוא הסתכל על אהובתו הראשונה, ואמר לה שהם לא יכולים להיות ביחד. מרוב עצב היא פשוט ברחה. וכשהאיש התסכל בקוקו שלה, מתנפנף עם כל צעד בריצה שלה, הוא הבין שהוא לא יראה אותה יותר. ואז הוא גם הבין שהוא לא יתאחד עם חתיכת הנשמה שהוא מצא אחרי כל השנים האלה. כי זו חתיכה שתוכל להיות רק עם אהבתו הראשונה. והוא לא יהיה איתה. הוא אומר את זה שוב ושוב בראש כדי לשכנע את עצמו, ולאט לאט זה מחלחל. הלב שלו בכה, המוח בכה, כל איבר ואיבר בו בכה על כך שהוא אוהב כל כך הרבה ומיישם כל כך מעט אהבה. אבל הוא לא בכה עם שאר איבריו. הוא היה עסוק מדי בלאהוב. את הסיפור שלו. את העולם.

את עצמו. 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לילד, גדול.
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה אדר ה´תשע"ה  
ומשם זה ממשיך בהמון טוב.
לא הבנתי הכל
אבל נהנתי
יש פה כמו אמירות חזקות מאוד
והבלאגן הזה מוסיף המון
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד