בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק המלכים 2 / יוחאי אורלן
בביכורים מאז י"ט טבת ה´תשע"ד

 

ד

 

מתנשם ומתנשף נחתתי בעולם התחתון.

המעבר מעולם לא היה קל עליי. אתם יודעים, מלאך לא יכול להגיע כצורתו, בטהרתו, ולהיגלות לעיני בשר. עליו לעבור שינוי – כמו רעיון היוצא מכח אל הפועל. התהליך הזה הוא כואב וקצת מציק. בכל פעם שעשיתי אותו הייתי צריך להתנשף כמה דקות ולהירגע.

התבוננתי סביבי: הייתי מוטל בין עשבים גבוהים, רטובים, במעבהו של יער. הייתה דממה שרק משק כנפיהן של ציפורים הפרה אותה.

הפינה בה נחתתי הייתה גומחה אפלולית בין שורשיו של עץ ענק. את העץ הקיפו שיחים ובני שיחים רבים, וקנוקנות של צמח טפילי כלשהו נתלו עליו. השקט לא הטעה אותי: על האיזור כולו רבץ ענן של אסון. היה כאן רע. רע מאוד.

קרן שמש אחת פילסה את דרכה והגיעה בסמוך אליי. ניערתי את עצמי מן העלים ומן הכבדות שהשתלטה עליי פתאום ונעמדתי.

התחלתי מפלס את דרכי בין השיחים. יהודי בשם קלמן יושב בקרבת מקום, נאמר לי. הוא קפץ מאחת מרכבות המוות של הנאצים. מחפשים אותו, מחפשים. בני האדם הזקופים, מגושמי המגפיים מחפשים אותו, ולא על מנת להעניק לו סוכריות.

מפעם לפעם, בביקוריי בעולם הייתי חש בחדות כי זוועה מתנהלת סביבי. לעיתים חשתי בכך גם כשהסביבה הקרובה הייתה פסטורלית בתכלית. פשוט ידעתי – אני הרי מלאך. בבואנו לעולמכם, יש לנו כמה חושים יתרים עליכם. כאשר הייתי במצרים למשל, בעברי על הנילוס החלק, השופע, נדקר ליבי והתכווץ בכאב. רק לימים למדתי לדעת, כי תינוקות תינוקות  טובעו במים הללו, הטובים לשתייה, שלא הסגירו דבר.

גם עתה, ידעתי בבהירות: משהו לא טוב קורה. קלמן נחלץ בעור שיניו ממשהו איום, מפלצת ענק דורסנית. היחלצותו היא ארעית: בעוד שעה קלה תלכדנו המפלצת, והסיפור תם. מסיבה נסתרת כלשהי, שלא נאמרה לי, נשלחתי אליו אני. אך אם לא אמהר, יהיה מאוחר מידיי.

לו הייתי ממהר יותר...

אבל סמכתי על חושיי. יותר מידיי סמכתי. ידעתי שבטווח של חמישה קילומטר אין איש, ומכך הסקתי שיש לי זמן. הנחתי לעצמי להיכנע לאוויר המקום הרע, להיעכר מן הקולות והמראות שהתרוצצו בו, להישטף אל תוך התחושות הרבות של אכזריות, גדיעה, וכליון.

כי רציתי לגשת לקלמן מוכן. רציתי להיות מסוגל לדבר איתו, לא רק להציל אותו. אולי אפילו לנחם אותו, כמה שאפשר. מניסיוני כמלאך מושיע, בני האדם השרויים במצוקה פיזית חנוקים לעיתים קרובות, במקביל, על ידי מצוקה נפשית קשה לא פחות. רוב המלאכים המושיעים אינם רואים מתפקידם לשוחח עם בני האדם שהם מצילים ולעודד אותם, אך אני השתדלתי תמיד לנהוג בהם בחמימות. חשבתי לעצמי: איזו מן צורה היא זו, ששליחיו של האלוקים יבואו, יעשו מלאכתם ויילכו, מבלי לומר שלום אפילו. מה, הם מתעסקים בשרברבות, בתיקון צנרת? וכי אין בני האדם, התועים בעולמם החשוך והמסובך, זכאים מפעם לפעם לדרישת שלום לבבית מלמעלה, משהו מעבר להצלה ממוות?

השתדלתי לנוח ולהתרכז, לנשום אל תוכי את אדי האסון בתוכו חי קלמן, שאפגוש עוד מעט. לא ידעתי, שבמקרה זה אין שהות כלל להתעכב.

ולא בגלל הנאצים. אלו, אכן, הגיעו רק לאחר שלוש שעות.

מצאתי את קלמן שעון על גזע עץ עבות, ראשו כבוש בידיו. ציקלון מסע קטן מונח היה לידו, ומקל. בגדיו היו מרופטים ומבעד לחורים שנפערו בהם ראיתי את בשרו מסתמרר מצינת היער. עצרתי על מקומי והתבוננתי בו.

ליבי בכה בי. סביב ראשו ריצדו מראות אימים שראה: אשתו, בניו ואימו הקשישה נסחבים ככלבים אל הרכבת. בנו נורה לעיניו. חברי קהילתו כולם עומדים ערומים במסדר, שורות שורות. הרב, רב העיר הקשיש והפיקח, מגולח זקן.             

רגשות צבעו את האוויר סביבו בגוונים כהים. צהוב קל של הודיה, כתום של אסון, מעט כחול של תפילה, והרבה הרבה אפור של דאגה. הסבתי עיני ממנו וחמלתי עליו עד תום ליבי.

ניגשתי לעברו בפסיעות רכות כחתול, בלא להשמיע רחש. כשהייתי קרוב אליו, קרוב מאוד, ליטפתי את ראשו.

ליטופם של מלאכים מסב לבני האדם תחושה טובה, משחררת. תמיד ידעתי זאת. הוא מחמם ועם זאת צובט את ליבם ומביא אותם לידי דמעות. פניו של קלמן נותרו כבושות בידיו, אך גופו החל רועד בהתייפחות. שעה ארוכה התייפח, והאדמה שלידו נרטבה.

משנרגע מעט, נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי:

"קלמן, קלמן".

"כן" השיב קלמן בשקט. אני חושב שבני אדם בעת שליבם שבור נוטים להתייחס לדיבור עם מלאכים כדבר סביר בהחלט.

"קום נא, בוא. נלך. לא כדאי להישאר כאן. חיות הטרף יבואו".

"כן," אמר קלמן "אבל אני עייפתי."

"אקח אותך למקום מבטחים, קלמן. בוא איתי. לא רחוק מידיי. האם לחינם קפצת מהרכבת?"

אנחה. לב שפל עד עפר.

"אינני יודע. אני באמת לא מבין את זה. חנה-שפרינצא, הילדים. כולם אבודים."

"קלמן..." מה יכולתי לומר לו עוד?

כמה אני מכה על חטא היום, על שבמקום לתפוס אותו בציצת ראשו נהגתי עימו בעדנה. הלא יכולתי פשוט לדחוק בו להציק לו עד שהיה קם והולך. כך עושים עמיתיי. אבל התיימרתי, כנראה, גם לטפטף מעט צרי על ליבו הקטוע.

לשם כך השתמשתי באור.

זהו עניין טכני למדיי. מלאכים כאשר הם שרויים על הארץ מכבים כמעט לחלוטין את האור המאיר בהם. הם נאטמים ונעשים בלתי מורגשים. אני, מה עשיתי? דיללתי את המסך והארתי יותר ויותר.

בשלב מסויים, לא יכול היה קלמן להתעלם עוד מנוכחותי. הוא כבר ממש ראה אותי, וחש בי לידו. במבוכה מסויימת נשא אליי את עיניו האדומות, ואחר השפיל אותן.

"אני לא מאמין" שמעתיו לוחש לעצמו "מלאך. אני חולם."

"הלוואי והיית חולם" פלטתי "הלוואי והיית חולם את כל מה שקרה לך. הלוואי ויכולת להתעורר ולגלות ששום דבר לא היה."

קלמן לא היה מרוכז בדברי ההשתתפות בצער שלי. עיניו ניצתו באור משונה.

"אתה מלאך" אמר "מלאך. אני לא מאמין. קלמן בן ליפקין קרעכצנשטיין מושלך ביער, נטוש מכל משפחתו ומכריו, ולידו יושב מלאך. לו הייתי מספר זאת בעיירה, אף אחד לא היה מאמין לי".      

"לא סתם מלאך" חידדתי "מלאך שנשלח להציל אותך. אני יודע שהמצב בארץ הזאת בימים אלו הוא רע ומר, אבל ראה – אני אצבע אלוקים הנוגעת בך עכשיו".

קלמן נאנח בשנית, והיה מסתכל בי ובאדמה חליפות.

"אלוקים," הוא אמר "הלוואי שיכולתי להגיד לו כמה דברים".

"תגיד אותם" נחפזתי להשיב "אני אעביר את דבריך הלאה. סמוך עליי".

ראיתי זיק מבזיק בעיניו של קלמן, אך הוא שקע מייד.

קלמן השתעל והסיט את פניו ממני. "בעצם, אין לי מה לומר. גורנישט. הזיות של אדם זקן".

דקות ארוכות שתקנו.

אוויר היער היה טרי וחי. היום הלך והסתיים והציפורים החלו נושאות שירה של בין הערביים. כל כך הייתי רוצה להישאר לצידו של קלמן ולהעניק לו כמה שעות של מרגוע בחברתי. ידעתי, שאם אשאר לצידו זמן מספיק, ייפתח ויתרכך בו משהו והוא ישפוך את ליבו במילים. זה יקל עליו מאוד.

אבל אחד מחושיי כמו ספג בעיטת פתאום: במרחק ארבעה קילומטרים ומחצה הסתובבו גברים זקופים, אכזריים, ולפניהם כלב ציד. הכלב רץ לפניהם במהירות, אפו צמוד לאדמה. הוא הוביל אותם בדיוק בנתיב שעשה קלמן לפני שעות אחדות.

לא יכולתי לשלוט בעצמי.

"קלמן" אמרתי "אני אשמח לדבר איתך. אבל תוך כדי הליכה. אתה חייב לברוח."

"לברוח" קלמן חזר על המילה כאילו לא הכיר אותה.

"הם באים. הנאצים באים."

"לא איכפת לי".

"קלמן..."

"לא. אתה לא תכריח אותי לזוז מכאן, למרות שאתה מלאך ואני רק בן אדם. אני רוצה לשאול אותך משהו."

עקשנותו הפתאומית של האיש מצאה אותי בלתי מוכן.

"משהו, ואז נזוז" אמרתי בקול ענות חלושה.

"אם נזוז או לא, אני אחליט" אמר קלמן. עתה ישב בזקיפות קומה, והישיר את מבטו אליי "אתה מבין, לא בכל יום אני פוגש מלאך. מישהו שמבין באמת משהו ממה שקורה כאן. אני לא אתן לך כך להציל אותי וללכת, לא."

"בסדר" אמרתי "מה אתה רוצה?"

עיניו של קלמן נעשו רכות, ומבטו נתלה בנקודה כלשהי לפניו, מעבר לשיחים, מעבר לסבך. הוא לא הסתכל בי עוד, הוא שקע בשרעפים. לא, לא עכשיו, הרהרתי בעצבנות, תדבר מהר, בלי לחשוב. לא שיחת עומק. אין לנו זמן קלמן, אתה לא מבין?

אבל לא יכולתי לקטוע אותו. ליבי לא מלאני לדוג אותו בכוח מן המחוז אליו נדד במחשבותיו.

התבוננתי בקלמן. פניו היו ריקות, רחוקות, ולא הסגירו דבר. לפתע הפציע בהם אור. עיניו נעצמו, חיוך עלה על שפתיו.

ואז, דמעה זלגה על לחיו. לאט, בנחת, כתינוק הזוחל על בטן אימו. לעולם לא אשכח את הדמעה ההיא. לו יכולתי, הייתי מניח אותה בקופסא של עץ יקר ומביא אותה לפני אדון האדונים.

קלמן דיבר בקול חרישי, ואת עיניו לא פקח.

"אתה יודע, מאז שאני זוכר את עצמי, אני יודע שאני יהודי. אני וכל חבריי, אני וכל המשפחה שלי. אנחנו יהודים. מה זה יהודים? מה המשמעות? אני אומר לך בדיוק. תאר לעצמך שאתה גר בין גויים. פולנים. הפולנים חזקים, גופם מגודל. הפולנים מסוכנים. יש להם משטרה, יש להם צבא, יש להם את יוזף פילסודסקי, הנשיא שלהם. יש להם סיים וסנאט וחוקה, יש להם שר פנים ושר חוץ. יש בידם כוח. ובכוח הזה שלהם, הם עוינים אותנו וחושבים את רעתנו.

"אנחנו, היהודים, זרים. אנחנו לא חלק מהם. אנחנו עם אחר. הם יודעים את זה, ואנחנו יודעים את זה. המדינה שלהם, רק כלפי חוץ היא גם המדינה שלנו. הארץ שהיא בשבילם מולדת, עבורנו היא גלות. השמחות של האומה שלהם אינן מה שמסב לנו שמחה והצרות שלהם לא מעניינות אותנו. כשהם מנצחים, לנו לא אכפת. כשהם מפסידים, לנו לא אכפת. המהפכות, המרידות והפוליטיקה שלהם מעניינת אותנו רק במידה שהיא משפיעה על הלחם שאנחנו מביאים למשפחותינו."

"באמת?" אמרתי.

"כל זה מעורר שאלה, שאלה שמציקה לי מאז שהייתי ילד" עפעפיו של קלמן רטטו ושמתי לב שכפות ידיו נקפצות לאגרופים "השאלה היא – למי שייכים אנחנו, היהודים? זאת אומרת, מה שדיברתי על פולין נכון לגבי כל הגויים: לאנגלים יש את אנגליה ואת צ'רצ'יל, לרוסים יש, נעבעך, את יוסף סטאלין. לא מציאה גדולה אם תשאל אותי, אבל הוא מה שהופך את רוסיה לרוסיה. אפילו לצרפתים, שגרמניה שולטת בהם עכשיו, יש נשיא גולה – שארל דה גול שמעתי שקוראים לו, משהו כזה. אני מעודכן? הוא חי עדיין?"

"כן" הנהנתי "חי ובועט. אבל קלמן, אם אתה רוצה לחיות גם כן, אולי נדחה את השיחה הזאת – אני שומע עכשיו –"

"הנה לך דוגמה מצויינת" התעלם קלמן "בסדר, אני מבין, אנחנו בגלות. אבל גם אם אתה בגלות, חייבת להיות לך ממלכה איפשהו. אם אין לך, אתה כבר אדם בודד ולא עם. אבל אנחנו היהודים עם, לגמרי עם, נכון? היהודים של פולין, של אמריקה ושל לוב קשורים אחד לשני הרבה יותר מאשר הייתי קשור לשכן הגוי שלי ואסילי. אז אני שואל: אם אנחנו עם, איפה המלך שלנו? מי זה בכלל?"

קמצתי את שפתיי, למרות שהתשובה עמדה על קצה לשוני: היהודים הם עם מוזר. גם בלי ממלכה הם יכולים לשרוד. זה אכן נס, שקולמוסים רבים נשתברו עליו, אבל אין לו כל קשר למלוכה ולממשלה.

אך לקלמן היה רעיון אחר לחלוטין. הוא פקח את עיניו והביט בי לרגע קל. מעולם לא ראיתי, לעולם לא אראה, מבט דולק ועירני כמבטו של קלמן באותו הרגע.

"מאז שאני קטן, אני יודע את התשובה, ובכל יום חושב עליה: לנו יש מלך גם כן, אבל הוא בשמים. אותו אחד שברא את העולם, הוא גם המלך שלנו. כל בקר אנחנו אומרים: ישתבח שמך לעד מלכנו. סימן שהוא המלך שלנו. אתה מבין? הנוצרים, יש להם מלך - זה הנשיא, ראש הממשלה, או מה שזה לא יהיה, ויש אלוהים – זה עניין אחר לגמרי. המלך גר בארמון, ואלוהים – בכנסייה. מסכן, אם תשאל אותי. לא חשוב: הם בכלל לא מצפים שהשם יהיה המלך שלהם, ממש מלך, עם חוקים וממשלה והכל, והם לא חושבים שהוא בתכל'ס מנהל להם את העם. את זה המנהיג שלהם עושה. ברור שהם לא מדמיינים אפילו, שלריבונו של עולם יש שר אוצר, שר פנים, שר חוץ, שר צבא, רמטכ"ל, שומרי סף, חיל משמר, צבא, פקידי דואר. נהההה! שכח מזה. אלוקים בשבילם הוא הכי הרבה איזה סבא נחמד עם זקן לבן, או נדבן שמחלק כסף, או רופא גדול, או בריון שמרביץ פתאום ברחוב, או פסיכולוג, או המשמעות לחיים, או מין מילה שמשתמשים בה כי נוח, כדי למלא חללים. אתה מבין? רק על דבר אחד פשוט הם לא חושבים: שהוא מלך, מלך ממש, עם השרים וכל מה שמסביב. ואתה יודע למה הם לא חושבים על זה? כי הוא המלך שלנו! לא שלהם! הוא המלך שלנו, ובגלל שהוא גם אלוקים הוא יכול לשלוט עלינו אפילו כשאנחנו מפוזרים בכל העולם."

"נדמה לי שאתה מגזים" אמרתי "התיאוריה שלך נחמדה, אבל גם לעם שלך היו מלכים, והרבה."

"נכון!" התלהב קלמן "אבל אלו היו מלכים שהם בובות בתיאטרון בובות! עיין בדברים יז פסוק יט! ובשמואל א' פרק ח' פסוק ז! ופרק יב פסוק כה! דברי הימים א', פרק ל פסוקים יא עד טו!"

"בסדר, בסדר" נכנעתי "נניח. אז מה אתה רוצה לומר, בעצם? למה נזכרת בזה עכשיו?"

"אני רוצה לשאול אותך שאלה! בתור מלאך! הרי אמרתי לך, לא בכל יום אני פוגש מלאך."

פתיל של תחנונים נשזר בקולו של קלמן, ופתאום כרע ליבי מעומס החמלה עליו. הסכר נפרץ:  ליבי נשבר אליו, השתוקק כל כך להרגיע ולנחם ולא הייתה שום דרך. ידעתי, ידעתי מה הוא עומד לומר. טיפש שכמוני, איך לא הבנתי זאת עד עכשיו. אדם שזה עתה נמלט מרכבת שלקחה אותו ואת כל מי שיש לו בעולם אל המוות, שמושלך בודד וגלמוד בארץ המבקשת את רעתו, ללא מכר או דואג - אדם כזה איננו מתחבט בשאלות תיאולוגיות באמצע החיים. כל מילותיו המלומדות אינן אלא נהמה, נהמת חיה.

באחת, קולו של קלמן נעשה נמוך ושקט. הוא שב וכבש את פניו בכפות ידיו, ונראה בדיוק כפי שנראה כשפגשתיו.

"ככה האמנתי. תמיד האמנתי במלך שלנו, שנמצא במכונו ויושב על כס מלכותו. האמנתי, וגם הייתי גאה בו: איך אפשר שלא להיות גאה כשהמלך שלך הוא גם יודע הכל, גם דואג לך אישית, גם חי לנצח וגם כל יכול? מאוד מאוד שמחתי שיש לנו מלך כזה, וזלזלתי לגמרי בפולנים ובצרפתים ובאמריקאים. אפילו בגרמנים זלזלתי. ידעתי שההיטלר הזה שלהם ימות יום אחד, ושבוודאי הוא לא יכול, למשל, לפקוד עקרות. ידעתי גם שהוא הולך לשירותים, ושיש לו תאוות, ושאפילו בעצמו הוא לא תמיד שולט.

"אני לא יודע אם מותר לי להגיד את זה, אבל במשך כל השנים האחרונות, מאז שהרשע הזה פלש לפולין והתחיל להתנכל לנו, אני מרגיש כאילו הוא נלחם במלך שלנו. מלחמה גדולה הוא עושה איתו, הוא שולח את הצבאות האיומים האלה של הענקים, הבריונים, עם המגפיים..."

קלמן השתנק, ולא יכול היה להמשיך בדיבורו.

שתקתי. מצד אחד הייתי כולי איתו, מצד שני הענקים הבריונים הללו היו כבר במרחק של שלושה קילומטרים מאיתנו. הקרקע בערה תחת רגלינו, בערה. כבר לא הייתי בטוח שאצליח למלט אותו.

בסדר, רק עוד רגע. כך אמרתי לעצמי. הוא יסיים את אשר יש לו לומר, ואז אכריח אותו לברוח.

"בהתחלה היו לי אשליות" קולו של קלמן היה מקוטע ושקט מאוד, חולף כרוח "אבל ככל שהעניינים התקדמו הבנתי שבמלחמה הזאת, בדרך שאני לא מסוגל לתפוס, היטלר מנצח. כשהם העמידו את כולנו ערומים בכיכר, הבנתי שאנחנו כמו שבויים. השם... הם... ניצחו אותו. הוא נוצח. כשלקחו אותנו ברכבת, צעקתי אליו, אמרתי גם לאשתי ולילדים לצעוק. זה לא עזר. אני... אני לא רגיל לזה. עד היום זה עבד, פחות או יותר. אני צועק, זה כמו הגשת בקשה למלך. המלך שלנו היה טוב מאוד, תמיד התייחס. ופתאום... אני לא יודע. זה מכה בי, זה מענה אותי כל השבועות האחרונים: המלך שלנו עוד קיים? אני... לא בטוח... אם היה קיים, היה מגן עלינו, לא? ברור שכן. אתה לא מבין... יש דברים שלא יכול להיות שהוא היה נותן להם לקרות. אלא מה? הם נלחמו, מלך במלך, ואני בשום אופן לא תופס איך, אבל השם... הפסיד... ואולי... ועכשיו אנחנו... באמת... לבד..."

לא אמרתי דבר.

שקט מוחלט שרר ביער. עוף לא פרח, ציפור לא צייץ, חרק לא זמזם. העולם פסק מלכת. לא היה זמן, לא היה מקום. לא היו שיחים, לא עצים ולא אבנים. אפילו נאצים במרחק שלושה קילומטרים לא היו אלא זכרון רחוק, מגרד. רק המילים הנוראות הללו שיצאו מבין שפתיו של היהודי האובד הזה, הן לבדן מילאו את הכל.

קלמן התנשף כקטר, כאילו לאחר שאמר את המילים הקשות היה מפרפר בין חיים ומוות. הוא חרחר ובלע, בלע וחרחר. לא יכולתי לשאת זאת עוד.

"טוב, זה לא נכון" אמרתי "הנה, אני הוכחה חיה. נשלחתי בידי המלך שלך, כפי שאתה מכנה אותו, להציל אותך. הוא לא מת, הוא חי ופועל, אל תדאג. בבקשה, בוא איתי עכשיו. נחשוב על זה לעומק אחר כך. בוא, קום, קלמן".

קלמן שתק. גופו היה קפוא על גזע העץ.

"תן את היד, אני אעזור לך לקום" התחננתי "אעזור לך לברוח ואז אתה תרגיש בכל הגוף שהאלוקים עדיין איתך והוא עדיין שליט ומושל בכול".

קלמן לא הושיט את ידו ולא קם. הוא הישיר אליי את מבטו, ופחד שחור וקר הזדחל אל בין קירות ליבי. משהו מוזר היה בעיניו, עיקש עד מוות.

"אני לא רוצה לברוח. אני רוצה את האמת." אמר "אני רוצה שאתה, שאתה מלאך, תספר לי בדיוק מה המצב שם למעלה עכשיו. אני רוצה לשמוע. תתאר לי בדיוק, עד הפרטים הכי קטנים, איך המלך שלי מנהל את המדינה שלו עכשיו. איפה כל השרים, איך הם נראים, מה הם עושים. תספר לי איך נראה הצבא שלו ואיפה הוא נמצא. אני חייב לשמוע את זה. חייב. אתה מבין, אם המלך שלי איננו, אני צריך לדעת את זה לפני כל דבר אחר בעולם. אם אני אדע את זה, אני פשוט אתן לעצמי למות ברעב. אין סיבה לחכות לנאצים שיתפסו אותי ויעשו את זה."

"אני אומר לך, הוא חי וקיים" קראתי "הוא בכלל לא יכול למות. היטלר זה פסיק לעומתו. לא, לא פסיק. גרגר אבק רקוב. לא, עוד פחות –"

"אני לא יודע!" צעק קלמן ייאוש אופף את קולו "איך אני יכול להאמין לך? זה נראה כאילו אתה מתחמק! אני יודע שאתה מלאך, אבל אתה נראה כאילו אתה לא רוצה לענות לי! אתה מסתיר ממני משהו".

"אני מסתיר ממך רק דבר אחד, שהנאצים קרובים, והם רודפים אחריך! שני קילומטר וחצי, עם כלב איום. תבין, אני לא יכול לדבר איתך עכשיו, לא יכול! תאמין לי, הייתי שמח לספר לך כל מה שאתה רוצה לשמוע, אבל קודם כל בוא, אמצא לך מקום מבטחים, אבריח אותך מכאן!"

קלמן הביט אל תוך עיניי ואמר "אני יודע איך זה עובד אצלכם. אחר שאנצל, תלך. לא יהיה לך עוד מה לעשות איתי ולכן אסור יהיה לך להישאר. לא, אני רוצה לשמוע הכל. עכשיו."

עוד דקה ארוכה בזבזנו בוויכוח. אני הייתי דוחק, עצבני ומיוזע ואילו קלמן עיקש ונואש. לבסוף הבנתי כי כך בוודאי לא יסכים לזוז, ולפיכך נותרה לי דרך אחת בלבד: לספר לו כל מה שאני יודע.

והיה עליי לעשות זאת היטב, במנוחה, ביישוב הדעת, בפרוטרוט. בלא לדלג על דבר.

זה היה קשה, אך מן הרגע שבו הבנתי בשכל שאין לי ברירה אחרת, נעשיתי שקט ונכון לכל שיבוא. בסתר ליבי ידעתי כבר מה עומד להתרחש ונפשי בכתה, אך את כל כוחותיי השקעתי בתיאור מפורט, אמין וחי ככל האפשר של מלכות של מעלה.

כך, ישבתי לי ביער פולני עבות בשעת בין הערביים, לצידו של יהודי שנמלט לפני שעות ספורות מרכבת מוות, ועל עקבותיו שוקד ברגעים אלו כלב ציד חרוץ, ישבתי במנוחה ולא נקפתי אצבע להצילו. במקום זאת, סיפרתי לו על גדודים גדודים של מלאכים ושרפים ואופנים, מיליארדי מיליארדים, שלכל אחד מהם תפקיד אחד ויחיד וכולם עומדים נכונים ודחופים לעשות את אשר יצווה אדונם. וסיפרתי על שירתם ותשבחותיהם לאדון, הממלאות את העולם כולו, וגופי רתת בתארי את יראתם האיומה מפניו. וזימרתי בקול שלא מהעולם הזה את זמרתנו "קדוש קדוש קדוש", וגופי להט באש אדומה, כברזל מלובן, כשביטאתי בשפתיי את שמותיהם של שרי השמים הגדולים, לפקודיהם. ודיקלמתי בתקתוק את מספר המלאכים הסרים למשמעתם, כל אחד ואחד, ונפשי יצאה בתארי את כס מלכותו של האדון ואת השרפים העומדים ממעל לו, אשר שש כנפיים, שש כנפיים לאחד.

קלמן הקשיב לי בעיניים פקוחות לרווחה, חולמות, בפה פעור. עיניו הבריקו. ככל שסיפרתי יותר והרחבתי בתיאורים, עזבו העצבות והאובדן את מבטו, ואור זרח במקומן. והדמעות – לא היתה זו דמעה אחת ולא שתיים, נחלים של דמעות זלגו מעיניו, והוא אף לא נשא את ידו לנגבן. הוא היה מואר, שליו לחלוטין, כאילו הושבו לו כל האבידות שאיבד מימיו בבת אחת.

נשמתי עמוק, וידעתי שעליי להיות אכזרי.

"אבל די, קלמן" קטעתי את הכל "זהו זה. עכשיו אנחנו צריכים לרוץ מפה. הנאצים באים, הם באים."

הרגשתי נורא, כעוקר יונק מתרפק משדי אימו. נעצתי בקלמן את עיניי, בכל התקיפות שהצלחתי לגייס, אך כנפיי זעו באי נוחות.

גם קלמן, באוזני הבשר שלו, יכול היה עתה לשמוע את הכלב המלחית, את הענפים הנשברים ואת העלים הנדרכים, לראות את נצנוץ הפנס המחפש בדיוק אותו. נותרו דקות אחדות בלבד, והן טמנו בתוכן סיכוי קלוש מאוד.

ראשו זע בתנועה קלה, בלתי מורגשת כמעט, אל הכיוון ממנו נשמעו הקולות הקרבים. ראיתי על פניו את ההלם, את הניתוק הגמור בין העולמות אליהם נשאתי אותו ובין המציאות. האור על פניו רעד כשלהבת קטנה ברוח.

אז אמר: "לא, אני רוצה שתמשיך לספר."

מה שבא אחר כך היה צפוי וידוע מראש, והכל התרחש לנגד עיניי הקמות. מול עיניי זינק הכלב והתנפל, מול עיניי נתקע אור הפנס בתוך עיניו של קלמן. מול עיניי שלף אחד הנאצים אקדחו. קלמן היה זה שדרש ממני: "תפסיק להסתכל עליהם, תמשיך לספר!"

זיק מוזר ניצת בעיניו, כאילו עורר בו לוע האקדח המכוון לראשו כוחות נפש חבויים. "תמשיך לספר!" אמר שוב, אבל אני בהיתי במעשיו שלו. בעוד האקדח מכוון אליו, קם קלמן ממקומו, והחל מתנועע בריקוד.

ואז פרץ בצחוק גדול.

הכדור שפגע בו גאל אותו מן העולם המר הזה. קלמן שב לחיק הממלכה הבטוחה והטובה, בה האמין כל ימיו.

 

בכל אחת משליחויותיי היה לי שם שונה: על פי רוב כשמו של האדם אותו נשלחתי להציל. כשעזרתי לבלע במצרים, היה שמי בלעיאל. כשעמדתי לצד ראובן, מצבאות המכבים, נקראתי ראובנאל. בסייעי לדייגו קַלִינְחוֹ, אנוס בספרד של המלכה איזבלה, הייתי דייגואל קלינחואל. עם סיימי את שליחותי בהצלחה, נלקח ממני גם השם.

מכיוון שהשליחות אל קלמן לא הסתיימה מעולם, נותר בידי שמו. ככל הנראה יהיה זה שמי לעולמים. איני גאה בכך כי הדבר הוא מזכרת עוון לכשלוני המר, אך עם זאת אינני מתנגד להיות קשור עם קלמן קרעכצנשטיין בקשר של נצח.   

מה שחבל הוא, שלא יכולתי לשמש עוד כמלאך מושיע. נשפטתי, הודחתי, והושלכתי לגיהינום לשמש בו כמנקה מסדרונות. היה עליי להצילו, פסק בית הדין, ולא לספר לו סיפורים.

מה אומר ומה אדבר? נראה שעל מנת להיות מלאך מושיע הגון, יש לפתח גם לב מברזל. אני, אין לי כזה. אולי עדיף באמת, שאהיה מנקה מסדרונות בגיהינם – או למצער מורה מחנך בכיתה של מופרעים.

 



גיהינום מלאך מלך שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות ליוחאי אורלן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה טבת ה´תשע"ד  
אבל הכתיבה טובה מאוד, כאן כמו שם.
כ"ז טבת ה´תשע"ד  
מחכה לחלק ג'.

אבל שים לב לשפה של קלמן. לדעתי היה אפשר לסגנן אותה בצורה שתתאים יותר ליהודי פולני מאותה תקופה. לפעמים היא בורחת להיות מדיי עכשווית.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד