המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק המלכים / יוחאי אורלן
בביכורים מאז י"ב טבת ה´תשע"ד

כלל מספר אחד:

אי אפשר לשבור את חוקי המשחק.

גם מי שהציב את הכלים על הלוח אינו יכול. גם מי שיצק אותם במעבדתו. אפילו מי שברא יש מאין את החומר ממנו עשויים הכלים, אינו יכול להפר את הכללים.

לא מפני שזה קשה. החוקים הם הדבר החלש ביותר בעולם: הם לא נראים, לא נשמעים ולא מוחשיים. הם לא נמצאים בשום מקום. אין דבר פשוט מלבטל אותם.

אף על פי כן, הם חמורים יותר מכל חומר. כי ללא החוקים תוצאות המשחק ידועות מראש ואין כל טעם לשחק.

על כן, אפילו האלוהים בכבודו ובעצמו, בעת שהוא משחק עם בריותיו הוא כפוף לחוקי המשחק. אם ברצונו לנצח, עליו לציית לחוקים ולהראות במה כוחו גדול.  

 

א

 

מתוך מה שהתוודעתי עד היום לבני אנוש, נראה לי שעליי להקדים הקדמה קצרה. קצרה אך משמעותית.

תוכן ההקדמה: אני, המלאך קלמניאל, אינני מלאך בכיר. למעשה, אני מן הזוטרים ביותר בכל מערכות השמים כולן. אפילו שם בקושי יש לי: בכל משימה הוא התחלף. שם זה, קלמניאל, נצמד אליי רק מפני שבאחד מגלגוליי הייתי אמור להיות לעזר ליהודי בשם קלמן קרעכצנשטיין. (לכן, אם אתם דווקא מעוניינים לדעת, שמי המלא הוא קלמניאל קרעכצנשטייניאל.) קלמן המסכן היה יהודי עני שאבד אי שם בחשכת ימי השואה. הוא תעה ביערות פולין לאחר שנמלט מרכבת מוות. אני ניסיתי לעזור לו אך נכשלתי בתפקידי, כשלון שכמותו לא אירע לי עד אז, והוא מצא שם את מותו בידי קצין נאצי. שמו נדבק אליי.

את כל זה אני מספר, על מנת למנוע מכם טעות חמורה. שמא תקראו את סיפורי, ותאמרו בליבכם: מלאך זה, המטיל מרה בשועי עולם, הוא המלאך מיכאל לפחות. אז לא. אני לא. על השר מיכאל עוד ידובר, אך הוא אינו אני. אני שייך לאחד הדרגים הנחותים ביותר, והסיפור אותו אני עומד לספר לכם הוא עלילותיי בעת ששימשתי בתפקיד עלוב ומדכא באחד האגפים הנידחים של הגיהינום, אגף החינוך.

הגיהינום, כידוע, אין תפקידו לחנך. על הקירות בגיהינום כתוב בכל מקום בגרפיטי של אותיות אדומות ונוטפות דם: עכשיו? עכשיו כבר מאוחר מידיי. (יש מעמיתי שאף טרחו לקשט את הכרזות הללו באיורים מרהיבים של מפלצות חשופות שיניים וחך ושל טירנוזאורים מאיימים מעידן הקנוזואיקון) לכן, באגף החינוך של הגיהינום אין - על פי רוב - עבודה רבה. אלא מה? שדרגי הגיהינום הגבוהים קיבלו החלטה לשדרג את אגף החינוך שלנו ולהפוך אותו לכוח מוביל. כפי שהוצגו הדברים, טענתם הייתה שיתכן מאוד שהאנשים שבגיהינום ימוחזרו פעם שנייה בעולם זה או אחר, ולפיכך יש לדאוג שהנידונים לא רק יקבלו את עונשם אלא גם יספגו תכנים. מה זאת אומרת תכנים? ובכן, לתכנים היו הדרגים הזוטרים צריכים לדאוג – קרי, אני ועמיתיי. תכנים הם, למשל, ללמד את הסוחר הנוכל מתמטיקה. חישבו על זה: הוא יכול לרצות את עונשו שנים ארוכות בגיהינום, להיקלות עד אפר דק, ולבסוף לשוב לעולם ולהיות נוכל כשהיה רק מפני שבמקום לחסר שתיים הוא מחלק בשתיים. הבנתם?

אני, עד לפני שנה עסקתי בכלל בספונג'ה. ספונג'ה בגיהינום. עליי להודות, לא מדובר במשימה מרנינת לב. אני לא מדבר על החומרים שצריך לטאטא, העצמות והבשר החרוך אלא סתם, תודו, פשוט אין סיבה טובה לטאטא פה. בשביל מה צריכים הנידונים לעבור במסדרונות מצוחצחים וריחניים בהופיעם בבוקר לעמל יומם? זה לא שהקלייה שלהם תהיה נעימה יותר בגלל ריח האקונומיקה שיגיע אל נחיריהם מן המסדרון. אבל בגיהינום יש גחמות. אני חושב שחלק מן הייסורים כאן הוא בעצם הבלאגן. לא ברור לנידונים אף פעם מה הולך לקרות איתם, מתי יבוא התענוג הבא ועל איזה לחי הוא ינחת. מבלבלים אותם. לצערי, נגזר עליי להיות חלק מן המערכת הזאת. בעצם לא לצערי. מה אכפת לי. מגיע להם, אני מניח.

אבל דעו לכם, שגם המלאכים של הגיהינום הם נידונים. מה אתם חושבים, שכיף לשאוף כל היום אדי חומר לניקוי חלונות המעורבים בעשן כבשנים, לקול סימפונייה מפעימה של צווחות? אני למשל נמצא כאן בשל אותה פרשייה עגומה עם קלמן. מלאך נכשל? לא, חבר'ה, זה לא עובר לו בשתיקה. "מוטב שתיכשל בגיהינום" אמרו לי, ושלחו אותי לכאן.

כמה שנים התמדתי במשרתי כמלאך ספונג'ה, ואף זכיתי לשבחים על עבודתי. "אתה יסודי" נהג דומיניאל, הממונה עליי, לומר "יפה מאוד הניגוד שאתה יוצר בין המסדרונות למה שמתרחש בפנים. מלאכת מחשבת ממש. נזם זהב באף חזיר". וזה היה נכון. השקעתי את נשמתי בעבודתי, אף שלא ידעתי מה בדיוק התועלת בה. עבדתי ועבדתי. כמו חמור עבדתי, יומם וליל. המסדרונות שניקיתי היו המבהיקים ביותר בגיהינום כולו, ולפיכך המפתים ביותר. תכופות נשלחתי לנקות את המבואות למדורים הגרועים ביותר – אות וסימן כי אכן נעשיתי לשם דבר בניקוי מסדרונות גיהינום.

אולי, חשבתי אז, זו היא הסיבה שבחרו דווקא בי לתפקיד עליו אני עומד לספר. יום אחד, בעודי עסוק במירוק מדור הסיף מטיפות דם, בא אליי דומיניאל בפנים עגומות ובישר לי שעלי לסיים מייד, לשטוף את ידיי ולהתייצב לפני השר.

"איזה שר?" שאלתי, תוך שאני מקנח את ידיי זו בזו.

"גבוה. בדרגה די גבוהה" רטן דומיניאל "מה שבטוח הוא, שייקחו לי אותך. תמיד לוקחים לי את הטובים, כאילו שלנקות את הגיהינום זאת משימה שכל אחד יכול לעשות".

"רק רגע" אמרתי "דומיניאל, אני רק אסיים את המרצפת ואת המפתן".

"לא!" נבח דומיניאל "לך אליו עכשיו. הוא בדרגה גבוהה מאוד. מהמנהלים". איזה מנהלים בדיוק, לא ידע דומיניאל לומר. הוא ידע רק היכן הם נמצאים. בלית ברירה הנחתי את המברשת והמטלית על הרצפה והלכתי איתו. הלכנו במסדרונות המתפתלים להם והגענו למקומות שכף רגלי ומגבי לא דרכו בהם מעולם. על הדלתות שבמסדרונות היו תלויים שלטים עם שמות כמו "שרף בכיר" "רב אופן" ואפילו "אורוות סוסי הסערה". (תהיתי בליבי מי אחראי על ניקוי האורוות הללו, ואיך הוא עושה זאת.)

לבסוף הביא אותי דומיניאל לאגף 1, חדר מספר 541. לא היה כתוב עליו מה יש בתוכו. "היה חזק, קלמניאל" אמר לי "אנו נפרדים, כנראה, לתקופה ארוכה. שמור על עצמך".

נשארתי לבדי. דקה ארוכה הסתכלתי בדלת ובמספר 541 הרשום עליה באותיות גדולות. הלוואי ויכולתי רק לנקות אותו, חלף הרהור קטן במוחי, לנקות ולא להיכנס. ליבי אמר לי שדברים טובים לא יצמחו לי מן החדר הזה.

אז לא ידעתי עדיין כמה אני צודק. אתם מבינים? דלת תמימה ועליה המספר 541. כל אחד מכם נתקל באחת כזו מתי שהוא, אני מניח. דפקתי עליה ונכנסתי.

לא הייתי הראשון בחדר. בעצם, זה לא היה חדר. זה היה אולם. אודיטוריום ענק. ברגע הראשון חשבתי: הרצאה. רק זה חסר לי עכשיו.

ואכן, נראה היה שמדובר בהרצאה. על הבימה עמד שרף-משנה בכיר והסביר. על כסאות מדורגים ישבו אלפי מלאכים והקשיבו. ברגע בו נכנסתי ניגש אליי מלאך זוטר כלשהו והדביק לי דש על חזי.

"שמך?" שאל, ואני אמרתי בנמיכות רוח "קלמניאל קרעכצנשטייניאל". אך דיברתי, נתמלא הדש באותיות. "משוכלל!" התפעלתי, אך המלאך לא התייחס. "שב בשורה האחרונה, קלמניאל" אמר "הגעת ממש ברגע האחרון. תקשיב היטב למה שנאמר כאן. לא תשמע הדרכות רבות לפני שתקבל את הכיתה שלך".

"כיתה?" לא הייתי בטוח ששמעתי טוב.

המלאך היסה אותי בזעף ונפנה לענייניו. סנוב.

התיישבתי במקום שהוקצה לי, ובנקודה בה נגע ישבני בריפוד הכסא, נפתח פרק חדש בחיי. בבת אחת הפכתי מקלמניאל מנקה המסדרונות למר קלמניאל קרעכצנשטייניאל, מורה ומחנך.       

 

      

ב

 

שרף-המשנה הסביר בבהירות רבה את מצב העניינים. ממנו למדתי לדעת כי אגף החינוך של הגיהינום נמצא כעת במגמת שיפור כוללת, עקב סבב מינויים מחודשים בגיהינום. הסגל הטרי רואה לנכון להתייחס לגיהינום כ"בית הגיהינום", דהיינו בית גדול שבו חברה מגוונת אך בין יושביו שוררת אווירה חמימה ומשפחתית. חלפו הימים בהם היה הגיהינום עזאזל אחד גדול, אליו משליכים את כל הזבל האנושי: לא עוד. כעת מכירות הועדות העליונות בצורך להפוך את הגיהינום מ"שום מקום" ל"מקום של ממש", בו תוכל כל נפש להתפתח לפי אופייה ותכונותיה ולהביא את הכוחות הגלומים בה לידי ביטוי.

"כמובן, כמובן" רטנתי באוזניי חתוליאל, מלאך עמית משכבר הימים. הוא היה אחראי על תחזוקת חתולי הקרקל של הגיהינום, ששימשו לענישת נידונים מסוג מסוים. לעיתים נדרשתי לנקות את הלכלוך שגרמו חתוליו בעת ששעטו במסדרונותיי המבהיקים.

"נשמע מעניין" הסכים חתוליאל "אם כי לא הייתי רוצה להיות נוכח במקום, בשעה ש'הכוחות הגלומים בנידונים שלי באים לידי ביטוי'."

"אין בכך בכדי לפגוע בפן הייחודי לגיהינום" הסביר שרף המשנה "אל דאגה, חברים: אנו נמשיך לעבוד עם שוטי האש, עם השיפודים, עם הקלחות הרותחות ועם שאגות המפלצות. זו השפה שהאוכלוסייה שלנו מבינה. אבל האווירה! מהיום יושם דגש על האווירה. בד בבד עם עינויי התופת, יזכו הנידונים לחינוך ולהווי חברתי, ליחס חם גם במשמעות המטאפורית. כך שהתהליך העובר עליהם יניב פירות."

בין הצעדים שיינקטו בקרוב מנה שרף המשנה מחיקתן של כתובות גרפיטי שאין בהן כדי לעודד את הנידונים, הקמת פנימייה בגיהינום, הקמת גינה בחזית, והקצאת שעות של חינוך מסורתי.

בשלב זה לא יכולתי להתאפק עוד. הרמתי את ידי והצבעתי.

"אני לא מבין" אמרתי "אם רוצים להפוך את הגיהינום למקום נחמד יותר, למה מפסיקים את העבודה שלי בספונג'ה? אני בסדר גמור. אפילו הממונה שלי אומר."

"אני שמח לשמוע" אמר שרף המשנה. הוא היה נחמד הרבה יותר ממלאך הכניסה הזוטר, בכך אין ספק. "מה שמך, אמור לי?"

"קלמניאל" אמרתי.

"ובכן, קלמניאל" שרף המשנה רכן אל ניירותיו ועיין בהם רגע קט "קלמניאל... כיתה מספר 117ב. באיזה אגף? מממ, כן... אני רואה. הקשב, קלמניאל. בחלקך עתידה ליפול כיתה הנחשבת לאחת הקשות והמאתגרות יותר. אם אתה בסדר גמור, ואפילו הממונה שלך אומר, זו כנראה הסיבה שנבחרת דווקא לכך. שנס מותניים. את כל הכישורים הנדרשים לספונג'ה תצטרך להפעיל גם בכיתה שלך. אומץ, יסודיות וקרצוף."

אללי! זה היה אחד המשפטים החכמים ביותר שאמר לי מישהו מימיי. תכופות הייתי נזכר בו במהלך השנה האחרונה, נזכר ונאנח. הו, כמה עתיד הייתי להתגעגע למגב ולסמרטוט!  

שרף המשנה, שסבר כי הניח את דעתי, המשיך בהרצאתו. מכאן ואילך החל לרדת לפרטי התוכנית לשמה נתכנסנו כאן "ריבואות מלאכים, הדובדבן שבקצפת".

מסתבר, שהנידונים בגיהינום חולקו לקבוצות על פי מקצועותיהם. לדוגמה, החייטים היוו קבוצה אחת. המלחים קבוצה אחרת. שואבי המים קבוצה שלישית. מתכנתי המחשבים, קבוצה רביעית וכיוצא בזה. הקבוצות לא כללו בתוכן מספרים שווים של אנשים. חשבו בעצמכם: כמה חייטים מרושעים, יורשי גיהינום, אתם מכירים? לעומת זאת, שודדי ים היו כמה אלפים.   

קבוצות אלו חולקו לכיתות, ככל הניתן על פי התמחויות ייחודיות. שודדי הים הכספי, למשל, קובצו בכיתה 45א ואילו שודדי הים האגאי בכיתה 45ב. שודדי הים התיכון חולקו לשש כיתות, על פי תקופות: שודדי התנ"ך, שודדי ימי הביניים, שודדים מודרניים וכיוצא באלו. הרעיון היה מתקבל על הדעת: בהיות לכל קבוצה מכנה משותף מובהק, יוכל המלאך שיופקד עליה להעביר לה תכנים ייחודיים שיסייעו לה להתקדם בתחומה. אין ספק, שהתכנים להם זקוקים מנהלי הבריכות הציבוריות אינם בדיוק אותם התכנים הדרושים לכמרים ישועיים.

שרף המשנה הציג על גבי לוח ענק את שמותינו לפי סדר האל"ף בי"ת, כשלצד כל אחד מן השמות מופיעה הכיתה שקיבל.

מצאתי את שמי מיד:

 

קלמניאל קרעכצנשטייניאל..........................................................117ב מלכים וקיסרים

 

מלכים וקיסרים, תמהתי בליבי. לא יותר מתאים לתת לי כיתה של מנקי מסדרונות? מה לי ולהם, לאותם מלכים? האם עליי ללמד אותם לסחוט סמרטוטים? ובכלל, מה אני אמור לעשות איתם?

כאילו קרא את מחשבותיי, אמר שרף המשנה "כל אחד מכם, משמצא את עצמו ברשימה, מוזמן לעבור קורס קצר בן כשלוש שעות יחד עם עמיתיו. הקורסים יועברו לכם על פי תחום ההתמחות שלכם. למשל, ארבעת המלאכים שנפלו בידיהם רופאי השיניים, השייכים לכיתות 150א-ד, יעברו קורס אחד. תשעים ושניים המלאכים האחראים על סוחרי הסמים, השייכים לכיתות 12א-צב, יעברו קורס אחר. בקורסים הללו תעברו חניכה מהירה באשר לתחום הספציפי שלכם, וכמו כן תקבלו את רשימת השמות של הנידונים עליהם תהיו אחראים בשנה הקרובה."

חזרתי והסתכלתי בלוח. לנגד עיניי הזדקר שמו של חתוליאל, מכרי הוותיק. על הלוח הופיע גם הוא, ובקבוצה שלי דווקא:

 

חתוליאל............................................................................. 117קלב מלכים וקיסרים

 

איתי בקורס, הסקתי, יהיו לפחות מאה שלושים ושניים מלאכים.

   

 

ג

 

בקורס שרר בלאגן גדול. סוף סוף היינו מאה שלושים ושניים ולכל אחד מאיתנו היו אלף שאלות ותמיהות. אף אחד מאיתנו לא היה קשור למוסד המלוכה והקיסרות בשום דרך. היו בינינו מלאכים מנקים, טבחים, נפחים ועובדי תחזוקה, וכולנו רצינו לדעת איך בדיוק אנחנו אמורים לטפל בבני אדם שעולמם שונה כל כך משלנו. השְּׂרַפְרָפִים שהעבירו את הקורס היו חסרי סבלנות כלפינו, וניכר היה שאין הם יודעים בין ימינם לשמאלם. הם אמרו בעיקר: "אתם מלאכים, אתם תעשו בדיוק מה שנצטוויתם. אתם מלאכים, אתם תעשו בדיוק מה שנצטוויתם". יחס מעורר מחשבה, אם תשאלו אותי, אבל ככה זה בגיהינום.

ובכל זאת, כמה דברים הובהרו לי בשלוש שעות הבלאגן האלה. ראשית, מרבית הכיתות חולקו לפי מדינות: מלכי צרפת לדורותיהם בכיתה אחת, מלכי ספרד באחרת ונשיאי ארצות הברית בעוד אחת. לעומת זאת, הכיתה שקיבלתי - 117ב – הייתה ערב רב של מקומות זמנים. הייתה זו כיתה של מה שהשרפרף המרצה כינה "שליטי כיפה".

"אלה החלאות הכי גדולות" אמר השרפרף ומשך באפו "אני לא מקנא בך. כובשים ללא תחתית כולם, מנהיגים בקנה מידה עולמי. חתיכות טינופת."

הדבר השני שלמדתי לדעת הוא שלא כל תלמידי כיתתי מגיעים מהגיהינום.

"כן, כן" הסביר לי השרפרף כאילו מדובר בדבר מובן מאליו "יש כאן איזה עיסקה בין גן עדן, כף הקלע, הגיהינום ועוד כמה מקומות. השפעה הדדית וזה. הם חושבים, שאם הם יערבבו בכיתות קצת בני אדם מכל מיני מקומות, זה ישנה לטובה את המאזן הדמוגרפי של הכיתות. תהיה אווירה טובה יותר, משהו כזה. הם גם התחכמו, אמרו משהו על זה שלימודי הצדק יהיו גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, ככה שזה יוצא בדיוק מתאים."

"לימודי צדק?" הזדעזעתי "אני הולך ללמד את כל הקיסרים האלה מה זה צדק?"

"כן" אמר השרפרף כלאחר יד "הם לא משהו בזה, אתה יודע. וגם במתמטיקה לא. צריך להתחיל איתם מאפס – שתים ועוד שתים וכאלה".

"ואיך אני אמור לעשות את זה? גם אני לא משהו בחשבון".

"אֶה! אני מבטיח לך שתסתדר. אם מטילים משימה על מלאך, סימן שהוא יכול לבצע אותה".

כאב פתאומי, כמו דקירה, בחזה. "אני... כבר לא בטוח" לחשתי והתכנסתי בעצמי. הפצע ההוא מעולם לא התיישן, מעולם לא רוכך בשמן, חובש ונתרפא.

העבודה החדשה מצאה חן בעיניי פחות ופחות מרגע לרגע. ביקשתי לקבל את הרשימה השמית של התלמידים שלי.

"מיד" אמר השרפרף וחיטט מעט בדפיו. למעשה, הוא עשה את עצמו מחטט למען הרושם: הדף שלי היה השני מלמעלה.

"קח" אמר והושיט לי את הרשימה שלי "אם תרצה מידע נוסף לגביהם, תמצא אותו בצד השני של הדף. מידע נוסף תוכל למצוא בספריית הגיהינום – עכשיו יש גם דבר כזה. יש לך יום אחד להכין את החומר. למד אותם גם על ענווה, אתה יודע, צניעות והכל. הם די מלאים מעצמם, הייתי אומר".

השרפרף אמר עוד כמה דברים, אך אני כבר לא הייתי איתו. השמות ברשימה שלי בערו לנגד עיניי כלפידים בלילה. ספרייה? הצחקתם אותי. בעוד מימיני ומשמאלי עולות זעקות שבר כגון "מישהו שמע על פיליפ הראשון דה רובר, דוכס בורגונדיה?" ו"נורסולטן נזרבייב, מי זה לעזאזל?", הייתי אני שקט ומרוכז ברשימה שבידי. שמעתי על בונפארטה נפוליאון. גם את מוקדון אלכסנדר הכרתי, ואת בורג'יגין טמוצ'ין, הלא הוא ג'ינגס חאן. בכל זאת, בצעתי כמה שליחויות בעולם התחתון לפני שנכשלתי עם קלמן. לשמות שברשותי הייתה נוכחות, היה להם כוח. זרים הם לא היו. לאף אחד.

קראתי ברשימה באיטיות, וכל שם ושם הזכיר לי תקופה אחרת בחיי. כמו נקודות ציון הם היו, השמות. שקעתי בהרהורים נוסטלגיים. הנה אמנמחאת פרעה. איזו תקופה נפלאה! איך הבאנו עליהם את כל הצפרדעים הללו, והכינים, והערוב! אני זכיתי להיות חייל בצבא המלאכים שייצר את האפקטים ההם. סנחריב! כמה נחמד היה להראות לו מה זה, באותו לילה גדול! וברקה חניבעל – הו, מי יתנני לחזות שוב במסעי הקרב המזהירים שלו! איך היכה את הרומאים המנוולים פעם אחר פעם – בעזרתנו האדיבה, כמובן.

לפתע עמד ליבי מפעום. ידי האוחזת בדף קפאה.

"היי" קרקרתי "אני לא מוכן".

"מה יש?" נפנה אלי השרפרף ברטינה.

"אני לא מוכן ללמד אותו" אמרתי.

"מה זה לא מוכן!" זעף השרפרף "אתה מלאך. אתה חייב. אין לך בחירה חופשית, אתה יודע".

"לא אכפת לי!" אמרתי בהרמת קול "יש דברים שאני לא עושה!"

קלמן הוא שדיבר מתוכי, דיבר וצעק. קלמן הוא שהתפרץ. שמו של אחד התלמידים המיועדים לי פגע כחץ באמצע ליבו של הקלמן שבי, היהודי העדין והמפוחד שמעולם לא עזב את ליבי.

השרפרף התחיל להתווכח. אין דבר כזה, הוא אמר, של לא מוכן, לא יכול, או איך שתקרא לזה. מלאכים חייבים לבצע פקודות. אם הם לא מוכנים, הם נשרפים, אבל בעצם אין דבר כזה – זה בכלל לא יכול להיות ולא יקרה לעולם, כי מלאכים הם יצורים הממלאים פקודות מעצם הגדרתם, ממש כפי שעץ עשוי מעץ מעצם הגדרתו. אני התחלתי להתעצבן ולצעוק. שאשרף, לא איכפת לי, וגם מהתיאוריות לא איכפת לי. יש לי הרבה תלמידים חלאות. אני מוכן לסבול אותם. מה לעשות? כמו שאמרת, אני מלאך, ואין לי ברירה אלא לבצע את המוטל עליי. אבל יש אחד שאני לא מסוגל לקבל. נקודה. קלמן לא מרשה.

"מה קלמן בראש שלך" השרפרף היה עייף ויגע. התמלאתי בחילה. שומו שמים! איך הוא התווכח איתי עד עכשיו אם מעודו לא שמע על קלמן? תפסתי את רשימת השמות בשתי ידיי וצעקתי: "אני קורע את זה עכשיו! עכשיו אני קורע את זה, אם אתם לא מוציאים את אדולף היטלר מהרשימה שלי!"

לקול ההמולה שיצרתי התקבצו סביבי עוד מספר שרפרפים.

"חכה, חכה!"

"אל תקרע אותה!"

"מה יש? מה הסיפור שלך?"

נעמדתי על כסא, סמוק בפָּנים ולוהט מבפנים.

"הסיפור הוא" קראתי כשכל גופי רועד "שאני קשור לעולמים ביהודי אחד בשם קלמן קרעכצנשטיין. קלמן נספה בשואה של היטלר אדולף, יימח שמו, ולכן אין לי שום כוונה ללמד אותו אפילו משפט אחד בכיתה שלי. אין לי שום כוונה להסתכל עליו. אין לי שום כוונה להיות איתו בחדר אחד, אפילו רגע אחד. תעשו עם זה מה שאתם רוצים".

השרפרפים מדריכי הקורס נראו מבולבלים. חבריי המלאכים, לעומת זאת, נראו מסוקרנים.

"קלמן... קלמן מה?" שאל חתוליאל.

"קרעכצנשטיין. קלמן קרעכצנשטיין" עניתי בנוקשות.

"והוא היה בשואה?" שאל מלאך אחר.

"כן. זה מה שאמרתי".

"יו! גם אני הכרתי אדם אחד שהיה בשואה" התלהב המלאך "בנימין רובינזון קראו לו. אבל הוא ניצל. דייגים מדנמרק הצילו אותו - ותראה איזה צירוף מקרים! בדיוק את המלך כריסטיאן העשירי אני קיבלתי בכיתה שלי! חכו חכו, אין לכם מושג איך אני הולך לפנק אותו!"

"איזה ביש מזל" חתוליאל הניד לעומתי בראשו בהבנה "היטלר, מכולם. מצד שני, אולי, זאת דווקא הזדמנות טובה להתנקם בו? אני מוכן להשאיל לך את הקרקלים שלי –"

"שקט!" נבח אחד השרפרפים המדריכים "הדיבורים האלה לא מקובלים עליי, חבר'ה! אתם לא מפנקים אף אחד ולא מתנקמים באף אחד. תפקידכם מסתכם בלהעביר להם תכנים. את כל השאר תשאירו להנהלה. תאמינו לי, היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה. את העינויים שלהם הם מקבלים, כולם, באבי אביהם".

"כן, בטח" מישהו שרבב לשון "כאן בבית הגיהינום. טוב שלא הגזמנו. "לונה פארק הגיהינום" עוד מעט יקימו פה."

"ללמד את התועבות האלה כאילו הם תלמידים תמימים בכיתה אלף" התפרץ מלאך נוסף "אני קורא עכשיו את ההיסטוריה של אחד התלמידים שלי, אחד ולאד - "דרקולה" - צֶפֶשׁ. המפלץ הזה הוציא להורג אלפי בני אדם באמצעות תקיעת שפוד בישבנם. מישהו מוכן להסביר לי מה בדיוק עשיתי, שנגזר עליי לפגוש אותו פנים אל פנים? ללמד אותו מהו צדק?"

התעוררה המולה. כל המלאכים שבחדר התחילו לדבר בבת אחת. כל אחד דיווח על מנת הזעזוע שקיבל ברשימת התלמידים שלו. במקרה הטוב המלכים שברשימות פשוט לא היו מספיק חזקים על מנת לגרום צרות גדולות מידיי. במקרה הגרוע, הם כן. המלכים והקיסרים הם אוכלוסייה שקשה להתמודד בשכל עם גודל הזוועות שהיא מסוגלת לחולל. תגידו לי, מה כבר מסוגל הגנב המשובח בעולם לעשות? לכל היותר, לגנוב את המונה ליזה. חתיכת נייר צבוע. מה אומר ומה אדבר? ליאונרדו דה וינצ'י המסכן ממש מתהפך בקברו. המלכים והקיסרים שבגיהינום, לעומת זאת, כמעט כולם נושאים על גבם רצח של אדם חף מפשע, ובדרך כלל של הרבה יותר מאדם אחד.  

השרפרפים נצפו כשהם מתאמצים להשליט סדר ומשמעת מחודשים, ללא הצלחה. הם קראו וצעקו, אבל קולם היה כקול הספן הנבלע בין גלי הים. התחלתי לפתח תקוות שכל המשימה כולה תיגנז מחמת התנגדותם העזה של צוות המורים המיועדים, אך לא כך היה.

אחד השרפרפים שנראה שחונן במעט יותר יוזמתיות מחבריו, שלף מחגורתו חפץ כלשהו. היה זה שוט של אש. בטרם הספיק מישהו לקרוא קריאת אזהרה, כבר היה שוטו מתנופף, שורק באוויר ומצליף בנו. קריאות המחאה התחלפו ביבבות שבר. שוט האש היה אמצעי ידוע ומוכר, ושימש בעיקר כנגד נידונים. עד כה לא זכינו לחוות אותו על בשרנו. תמיד יש פעם ראשונה.

בעוד השרפרף עם שוט האש מתרוצץ בחדר ומפיל חללים חללים, כמרסס בעדת יתושים, הסביר שרפרף אחר, בעל קול של צפצפה, את הרציונל:

"לא הבנתם, אולי, אבל אתם לא בקייטנה פה. אתם תעשו בדיוק מה שאתם צריכים לעשות, ושלא יהיו שום תלונות. אתם מלאכים. מי שיפתח את הפה מעכשיו, פשוט יחטוף. התלמידים שלכם הם סימפטיים יותר או פחות – זה לא מעניין אף אחד. מבחינתנו, שיהיו כולם אשמדאי בכבודו ובעצמו. אתם תהיו איתם ותעבירו להם את התכנים הנדרשים. זה הכל."

שאר השרפרפים עמדו בשילוב ידיים והביטו בנו במבטים מנצחים. אכן, השתתקנו. לא היה כלי צורב ומכאיב יותר משוט האש. כאשר קיבלת אותו באיבר-המקביל-לגב שברשותך, לא יכולת שלא לפרוץ בצעקה גדולה ומרה, וזאת אף אם אתה המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו.

הסדר בכיתה שב על מכונו, והשרפרף שהכה בנו השיב את השוט לנדנו. "זהו זה" אמר וחכך את כפותיו בסיפוק "אני מקווה שמעכשיו יהיה פה שקט".

אחד השרפרפים המדריכים, שנראה קטן וחנפן, ניגש אליו ולחש על אוזנו משהו בהתלהבות. השרפרף בעל השוט גיחך ואז הנהן. השרפרף החנפן טיפס על שולחן וחייך אל כולנו חיוך מעושה.

"שימו לב!" אמר וחיוכו התרחב, חושף את המקבילות-לשיניים שלו "שוט זה שעבר כאן כעת וזרע בכם בהלה, בוקה ומבוקה, נדמה לכם מן הסתם כמכשיר שנועד להשררת שקט בקורס. אבל זו כלל לא המטרה העיקרית! אני שמח לבשר לכם, כי המטרה היא שתחוו את עלילות השוט הזה, כי אתם עומדים לקבל אחד כזה - כל אחד מכם! אז פשוט רצינו שתרגישו מה הוא עושה לפני שתקבלו גם. יופי לכם! האח והידד! תתחדשו!"

מה? נדהמתי. שוט של אש? לכל אחד? מה הולך כאן? וזאת עליכם לדעת, כי רק דרגים בכירים מאוד, מלאכי החבלה העושים בעבודות שלפניי ולפנים, מחזיקים ברשותם שוטים של אש. ואילו אנו, רובנו לא היינו אלא עובדי תחזוקה מסוגים שונים.

התבוננתי סביבי וראיתי כי אינני היחיד ששרוי בתמהון עמוק, בהלם קרב. אבל אף אחד לא העז לפצות את פיו.

השרפרף בעל השוט דיבר:

"כן, זה נכון. בואו לא נהיה תמימים: סדר ומשמעת לא ישררו בכיתות שלכם מאליהם. מדובר באוכלוסיה קשה ובעייתית. אך כאן אני שמח להזכיר לכם כי אנו שייכים למוסדות הגיהינום! לנו, כעובדי גיהינום גאים, אין כל בעיה! מי שיפריע, ייענש. ובחומרה. כרגע חוויתם על בשרכם כמה השוט הזה מכאיב. בשל תפקידכם החדש, לכל אחד מכם יהיה שוט! אם תתקלו בתלמיד סורר ומורה, אל תהססו לרגע: העיפו לו אחת בפרצוף ועוד אחת בבטן.. אינכם צריכים לרחם – מדובר בנידונים. השעות בהן הם לומדים אצלכם, הן השעות הקלות ביותר שלהם. בכך אתם יכולים להיות בטוחים."

הוא נראה מרוצה מאוד מעניין זה, כאילו היה בידו מַטְעָם נהדר שהוא שש לחלוק עם עמיתיו. תנועותיו בדברו היו כה ענוגות ומתרפקות, שלרגע ניתן היה לשכוח שהוא מדבר על שוט של אש ושהוא עצמו עשה בנו שמות לפני רגע קט באמצעות אחד כזה. אבל רובנו ככולנו התקשה לעכל את הרעיון שמהיום נישא על מותנינו שוט של אש. הקטע של להרביץ לא בער בנו במיוחד, שלא לומר גרם לנו לסלידה.

מצד שני, הרהרתי לעצמי, הצדק איתו. באמת אינני רואה את עצמי נכנס לכיתה, קלמניאל קרעכצנשטייניאל אחד, כיתה שדרים בה נפוליאון, נבוכדנאצר ואחשוורוש בכפיפה אחת, ומצליח להוציא מילה מהפה. מי יסתכל עליי בכלל, מלאך יהודון עלוב? מי ישליך מבט אחד לעברי? הם פשוט יתחילו להתכתש זה עם זה, ואני כמו יהודי אמיתי, אתקע ביניהם ואמחץ לי. שוט של אש בהחלט ישנה מעט את מערך הכוחות בכיתה.

השרפרף בעל השוט המשיך. "אני רואה שאתם נלהבים מאוד, והדבר משמח אותי. (איזה נלהבים? מעכלים. לא משנה) אכן, כלי חשוב מאוד קיבלתם, משפע וברכת הגיהינום. אלא שכעת עליי לצנן את התלהבותכם קמעא. אני מזכיר לכם, כי תפקידכם הוא ללמד את הנידונים ולהעביר להם תכנים, ולא להתעלל ולהתעמר בהם. את זה עושים להם מספיק. שוט האש שבידיכם תכליתו היחידה היא השלטת משמעת בכיתות שלכם. על מנת למנוע מכם לשסות את יצריכם האפלים בכיתותיכם כנגד הנידונים המרושעים שלכם, תוקנה תקנה. התקנה היא, שבשוטי האש שלכם תוכלו להשתמש רק שלוש פעמים במשך השנה. שלוש פעמים בלבד."

מה???

כעת היו פיות הכל פעורים, עיגולים עיגולים. מצחיק איך שלפני דקה אחת נדהמנו מן העובדה שיש לנו בכלל שוטים, ובן רגע היינו נדהמים מכך שלא נוכל לעשות בהם כמעט שום שימוש. אבל באמת, מה הם חושבים לעצמם? בכל זאת, גיהינום פה או לא?

חתוליאל, שעמד לידי לחש לי "אתה חושב שהשרפרפים האלה היו מסתדרים איתנו עם שלוש מלקות בלבד?"

נדתי לו בראשי בעוגמה.

"טוב, מה נהייתם לי אומללים?" אמר השרפרף והעביר את ידו בחיבה על השוט שלו "בסוף הקורס שלנו כאן תקבלו כל אחד שוט! עליכם לשמוח. שלוש מלקות - שזה לא יישמע לכם מעט: העיקרון הוא בעיקר לאיים. לאיים ולאיים ולאיים. לתת אחת רצינית למישהו בתחילת השנה, שיבינו שאתם מסוכנים ולא משתלם להתעסק איתכם, ובהמשך רק לשלוף את השוט, להניף באוויר ולאיים. רק במקרים חמורים באמת להשתמש. תאמינו לי, זה עובד יופי. משמעת יוצרים בעיקר באמצעות איומים. לא צריך עונשים של ממש. עונשים אמיתיים סתם מעכירים את האווירה."

"כן, בטח" לחש לי חתוליאל "לו קל לדבר".

"עם כל המלקות שמותר לו להחטיף" לחשתי חזרה, סוכך בכף ידי על פי "מעניין איך הוא היה מסתדר איתנו אם היה מותר לו רק לאיים".

"זהו זה. לפני שהוא הוציא את השוט, חשבתי שהעסק מתפרק כאן, שהולכים הביתה".

"גם אני".

"אתם השניים!" קולו של השרפרף הרעים בחדר והרעיד את הכסאות. חתוליאל ואני התאבנו על מקומותינו. פניו של השרפרף נצבעו בגווני אדום, ועיניו ירו גיצים לעברנו. הוא שלף את השוט מנדנו באבחה אחת והצליף באוויר בכח. לבבותינו נמוגו בחזינו והיו למים. השרפרף ראה את הבעתה על פנינו, והשיב את השוט לחגורתו, מהמהם בסיפוק.

"אתם חושבים שלא שמעתי אתכם?" אמר "אז הנה לכם, הדגמה חיה. כן, איום בלבד זה יפה מאוד. חזק מאוד. מספיק בהחלט. תאמינו לי – שלוש מלקות הן די והותר, בקלות יספיקו לכם לשנה שלמה. אם תשמעו לעצתי, תנו אחת בתחילת השנה, קבל עם ועדה, ואת השתיים האחרות תשמרו בקנה. באמצעות המלקות שלא ניתנו עדיין, תיצרו מעל התלמידים להט חרב מתהפכת. הם יידעו, שבכל רגע יכולה להיפתח עליהם הרעה. גם אם בטעות מימשתם שתי מלקות מן ההקצאה שלכם בתחילת השנה – שימרו מכל משמר את השלישית. אל תשתמשו בה אלא בשעה של פיקוח נפש ממש. זכרו: המכה שיש בידכם לתת, לא זו שנתתם כבר, היא מקור הכח שלכם. בשום פנים ואופן אל תוותרו עליה."

"אז יוצא, בעצם, שיש לנו רק שתיים!" התפרץ המלאך שדיבר קודם על בנימין רובינזון. עיניו ברקו כעיני הפילוסוף בשעה שהוא מתווכח עם מתנגדיו "בסך הכל יש לנו שלוש מלקות, ובשלישית אסור לנו להשתמש".

"השלישית היא כמו כדור הטעון באקדח נצור" אמר השרפרף בעל השוט "מותר לכם להשתמש בה – אבל אל תעשו זאת. המלקה השלישית צריכה להיות ממש על הסף – כאילו עוד רגע אתם מרביצים אותה בכל הכוח, אבל תמיד תעצרו בשנייה האחרונה. שמעו לי: המורים המשובחים ביותר הם אלה, שאתה מרגיש שבכל רגע הם יכולים להמיט עליך אסון."

טוב, נחמד. הרהרתי. נשמע טריק נחמד, ומצלצל אמיתי. בתחילה נראו לי השרפרפים המדריכים מין תולעי משי כאלה, שאינם יודעים דבר, אבל נראה שיש מה ללמוד מהם. הייתי צריך לחשוב על כך: בצבאות השמים, אפילו באגף הגיהינום, הדברים עובדים. יצורים עושים את המוטל עליהם, אין אפס. רק בכדור הארץ זה לא ככה לפעמים. 

השרפרפים ניצלו את הדממה ואת העניין שגילינו בהם פתע פתאום, והתחילו להעביר בתורנות את המלצותיהם לגבי תכני הלימוד במשך השנה וכן פרטים טכניים לגבי שעות לימוד, ימי חופשה, הירארכיה, חוקים מנהליים וכדומה. ראשי היה סחרחר עליי. דעתי נדדה למחוזות אחרים.

משהו בפאתי ליבי הציק לי והציק כל הזמן, לא נתן לי מנוח. לא היה זה התפקיד החדש. איתו כבר השלמתי. גם לא הגעגועים לדלי ולסמרטוט הרצפה. היה זה קלמן. קלמן שלא היה יכול לשאת את היטלר.

הקורס הסתיים בחלוקה חגיגית של שוטי האש. "שמרו עליהם היטב" המליצו השרפרפים "בשום אופן לא תקבלו נוספים. בקשות מיוחדות לא תיענינה. ושוב אנו מזכירים – השתמשו במלקות שלכם בחסכנות רבה."

מוזר היה לי להחזיק עליי שוט של אש. מעודי לא נשאתי עליי כוח רב כל כך, מעודי לא הייתי בר איום על מישהו. אבל עכשיו באמת הרגשתי בטוח יותר לקראת התפקיד החדש כשהשוט הזה על מותניי.

סביבי שררה עליצות. מלאכים שלפו את שוטיהם והשוו את אורכיהם וצבעיהם זה לזה. היו ששוחחו בהתלהבות על הרשימות שלהם, והידוענים שהצליחו למצוא בהן. חתוליאל, לידי, ניסה לעניין אותי בשליט צרפתי אחד שנפל בחלקו – פפין הגוץ – ותהה איזה מין אופי יש לו אם הוא הרשה לכולם לקרוא לו ככה, או לחילופין – עד כמה נמוך הוא. לחתוליאל השבתי מה שהשבתי מפני הנימוס, אך מלבד זאת הייתי שקט ומסוגר בעצמי.

נראה שמרבית המלאכים, על אף מחאתם בתחילה, הסתגלו כבר לרעיון הסבתם למורים. המשימה להנהיג כיתות של מלכים, שלפני כשלוש שעות נראתה להם זרה ומוזרה, הייתה עכשיו כמעט מובנת מאליה עבורם. ללא ספק היו לשוטים החדשים חלק ביצירת האווירה העליזה: הם הקנו בטחון לכולם, וגם גאווה מסוימת. איש לא הוטרד עוד מן הפושעים עימם הוא עומד להתרועע יום יום בשנה הקרובה. סוף סוף, מלאכים היו. אין הם צריכים לקשור קשר רגשי עם תלמידיהם אלא למלא את משימתם.

יצאתי לבדי מן החדר, שקוע בהרהורים. דבר אחד ידעתי בוודאות - אצלי היטלר לא ילמד. כל חבריי יכולים להסיח את דעתם מן התלמידים המנוולים שלהם; גם אני יכול לנהוג כך לגבי פרעה, למשל. אבל לגבי היטלר לא. קלמן המסכן לא נותן. לא היה לי מושג מה אעשה ומה יעשו לי בגלל זה, אבל דבר אחד היה ברור: בקלמן אני לא אבגוד.                

תמונות תמונות הקיפוני, סבוני כדבורים, מן היום הארור ההוא. 

 



גיהינום מלאך מלך שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות ליוחאי אורלן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט טבת ה´תשע"ד  
הכתיבה טיפה טיפה רדודה פה ושם, אבל (וזה דבר שאני כותב בלי שאני יודע מי פרסם, סליחה שאני פוגע:) זה סיפור מהסוג שמעיד שגם אם מי שכתב עוד לא בשל לחלוטין לחלוטין - יש לו את הפוטנציאל.

אני נורא אוהב את הז´אנר של לקחת תחום מוכר, ולהגדיר אותו מחדש.

באמת שנהניתי.

תודה, זליג
כ´ טבת ה´תשע"ד  
מייגע קצת עם האורך, פה ושם זקוק ליטוש, אך בהחלט משובח. ובטח אם זו התחלה.
תמשיך כך
כ"ה טבת ה´תשע"ד  
קשה לי להגיב לגוף הסיפור, מסיבות שונות, אבל זה שנון ומקורי. יש שורה פה ושם שאפשר ללטש, אבל הכתיבה בכללותה משובחת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד