בנושא
בכרם
חדשות
 
מפזרת העננים / מרים ג
בביכורים מאז ט´ טבת ה´תשע"ד

בס"ד                            

 

 פַּעַם פִּזַּרְתְּ עֲנָנִים

 נוֹשֶׁפֶת חָזָק מִכֹּל הַלֵּב,

 הָיִית צְרִיכָה לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵךְ,

 הַעֵינַיִים שֶׁלָּךְ דָּלְקוּ בְּרָצוֹן מִתְגַּבֵּר

 לְגָרֵשׁ אֶת כֹּל הָחֹשֶׁךְ שֶׁסְבִיבֵנוּ.

 

אני זוכרת את היום בו עשינו עליה, אמא, אבא ואני. משפחת סלוצקי המצומצמת. כשעלינו למטוס לישראל הייתי כל כך נרגשת, פעם ראשונה שלי במטוס. כשטסנו, בתחילת הדרך היה עוד אור יום, אך ככל שהתקרבנו לישראל, החשיך. כשהגענו לארץ הקודש השעה הייתה שמונה בערב לערך. אני נרדמתי עוד על המטוס וכשהתעוררתי חצי מנומנמת בשעות הבוקר, הייתי על מיטה מכוסה שמיכה קיצית. לרגע לא מבינה היכן אני, ואז מאושרת זינקתי מהמיטה והתחלתי לצעוק בהתרגשות "הגענו, אנחנו פה בישראל, ארץ ישראל". רצתי לכיוון המטבח. אמא חייכה אליי מאוזן לאוזן מהמקום שלה על השולחן שבמטבח, מחזיקה בספל תה מהביל, ושאלה אם אני רוצה חתיכת עוגה, השכנה הנחמדה הביאה לכבוד בואנו הנה... אך אני רצתי לתחנה הבאה והאחרונה בבית (פרט לשירותים ומקלחת קטנטנים), לחדר של אמא ואבא, קפצתי על המיטה קוראת בקול רם "אבא תתעורר! אנחנו בישראל. אנחנו סוף סוף כאן! תתעורר אבא." אבא פקח את עיניו לרווחה, מבולבל, והסתכל עליי מסובב את ראשו "מה קרה טניושקה??". "הגענו לישראל" אמרתי מחייכת בטיפשות.  "אוי טניושקה, אוי. חשבתי שסוף העולם כבר כאן" וחזר לישון.

                   

                              **********************

כך, נעמי, נפגשנו לראשונה. את לא יכולה לזכור, היית תינוקת בת שנתיים. זה היה היום השני של משפחתי בישראל. אמא ואני יצאנו החוצה לראות את השכונה ולקנות מצרכים לשבוע שבא עלינו לטובה. הייתה רוח נעימה של האביב בירושלים ושמש צהריים. תוך כדי הליכה אמא ואני תרגלנו עברית (מה שידענו). לאחר עשר דקות הליכה הגענו למכולת ומתוכה יצאה אישה צעירה עם תינוקת בעגלה, מאירה פניה.

- "שלום" אמא אמרה. 

- "שלום שלום, מה שלומכם?  

-"טוב תודה" אמא ענתה. "טניה, תכירי  זו רחל וזו----" 

-"נעמי" השיבה רחל, "הבת שלי".  

-" הם השכנים החדשים שלנו. השכנה הזו הביאה עוגה אתמול".              

מבוישת אחזתי בשמלת אימי, חצי מסתתרת בגופה הרחב, ונעצתי מבטי ברחל השכנה.  

-"איך קוראים לך מתוקה...?"  

-"טניה" השבתי בשקט. 

-"נעים להכיר" היא ליטפה את ראשי  "לא אעכב אתכן עוד... אבל אם תרצו משהו אל תהססו לבקש. וטניה חמודה, את מוזמנת אלינו תוכלי לשחק עם נעמי, אני בטוחה שיהיה לכם כייף ביחד", היא אמרה, מטה ראשה אחורה, שכן היא החלה לחצות את הכביש.

 

- "מה זה תהססו?

- "מה זה כייף?" שאלתי גם אני.

- "לא יודעת" השיבה אמא.

 

              **************************

 - "מה זה?..."

 - (שהייה קלה) "נב".

 - "נכון נומי, ארנב" נשיקה על לחי שמנמנה. "וזה?..."

 - "אהו אהו, אהו".

 - "נכון נומי, זה כלב, אהו אהו..." 

כך היה, אני לימדתי אותך או בעצם למדתי אתך את השפה העברית. שרתי לך שירים, דיברתי ושאלתי שאלות, ואת ענית, לעיתים צודקת ולעיתים לא, כך לומדים. וככל שגדלנו כך השתפרנו, מכורות לשפה ולסיפורים. הייתי לפעמים ממציאה כמה סיפורים נחמדים, ואת להוטה, מקשיבה לכל מילה, ודרוכה לתנועה והבעה הכי קטנה שלי, שואלת שאלות רבות ונבונות, כי כזו את, תמימה ונבונה, מקשיבה ומפנימה.

כמה שנפשנו נקשרה דרך הסיפורים, קשר אמיץ המורכב ממילים ואותיות (ואף יותר מכך...) שהענקתי לך ואת קיבלת, ונתת לי ואני שמרתי בתוכי.

               

                             *************************

תמיד הדהים אותי טוב הלב שבאנשים, מעשה שהם עושים מדליק רצון טוב אצל אחרים. אילו היו הרבה אנשים כאלה, היה העולם מאיר באור של אהבה ונאורות. שכן נתינה היא תולדה של טוב הקיים באדם, והנתינה יוצרת אהבה, שמכילה וגדלה מרגע לרגע, ומאירה את ליבם של האנשים.

ואני זכיתי לראות בכל יום מזמן שעליתי ארצה, טוב לב ורוך אין סופי מהאישה היקרה רחל, אמא שלך. כמה אהבה יש באמך, מסבירת פנים לכל אדם השפל או הרם. תמיד מחייכת ובפיה שבח ומילים טובות. לעולם אינה כועסת וגומלת חסדים. לפניה לא ראיתי דמות כזו. ואת נעמי חיקית את אמך, והלכת בדרכה.

פעם אמך הזמינה אותי לצאת איתכן לטיול בעיר. היא הניחה בידי ובידך מטבעות ואמרה: "קחו ותעשו עם זה מה שתרצו". וכך אנו הולכות, והנה בצד הדרך יושב לו בראש מורכן, קבצן זקן. פניו מחורצות קמטים, לידו מונחת קופסא ובה כמה מטבעות. פתאום רצת לעברו והנחת בקופסתו שני שקלים, הוא הרים את מבטו לזאטוטה בת הארבע המחייכת, והחזיר לך חיוך חסר שיניים.

- "מה שלומך אדוני?" שאלה רחל את הזקן, מחייכת לו ברוחב לב.

 - "ברוך ה' יום יום, תודה רבה לכן".

מסתבר שהיה זה מנהג שלכן כשאתן יוצאות לטיול, לחלק מטבעות לעניים. ואני נשביתי במעשה הטוב, ונתתי את כספי לכמה קבצנים בעיר, מאושרת בחלקי.

 

                        ****************************

בסוף הקיץ שבשנת 96, רחל ומשה הזמינו את משפחתי לעשות איתם את השבת. לפני כניסת השבת אמא הדליקה נרות, אבא בירך אותי ואת אמא בשבת שלום, והלך עם משה לבית הכנסת. אני ואמא התלבשנו חגיגי, והלכנו לביתכם. אמי ואמך חתכו סלטים במטבח, וארגנו את שולחן השבת. אני ואת ישבנו בסלון והסתכלנו על תמונות באלבום שלך תוך כדי פטפוט. היו באלבום תמונות שלך מגיל יום ועד אותם ימים. מסתם ימי חול ומאירועים שונים. עם משפחה, חברים וגם איתי. אני זוכרת שדיברנו על שמות יפים לילדים, ומה לעולם לא היינו קוראות לילדנו. את אף שאלת אותי למה קוראים לי טניה, אמרתי לך שאמי ואבי אהבו את השם, אין לו משמעות מיוחדת, הם סתם אהבו אותו... שאלתי אותך גם אני למה קראו לך נעמי. אמרת שאמא שלך אוהבת מאוד את הסיפור על נעמי ורות מהתנ"ך, ומאז ומתמיד היא רצתה לקרוא לבת שתהיה לה, באחד מהשמות הללו. כאשר היא ילדה אותך, ואחזה בך כתינוקת קטנה, השם נעמי התאים לה כל כך. שאלתי אותך מי הן נעמי ורות, לא הכרתי עד אז את הסיפור... סיפרת לי על רות ונעמי. על ידידות הנפש שלהן, איך רות המואבייה לא הסכימה לעזוב את נעמי, כאשר נעמי החליטה לחזור לארץ ישראל (בניגוד לאחותה של רות-ערפה). היא עלתה עם נעמי לארץ, וחייתה כיהודייה. שתיהן היו עניות. בהמשך רות פגשה בבועז, הוא התאהב בה. הם התחתנו, ונעמי שמחה בשמחתה. את גם ציינת שמרות יצא דוד המלך בהמשך הדורות.

שוחחנו על חברות אמת, על קירבה ומסירות נפש, עד שאבא שלי ושלך הגיעו מבית הכנסת, ואמא שלי קראה לנו לבוא אל השולחן. 

 

                      *****************************

לי ולך היו דברים משותפים רבים:

שתינו נולדנו באותו החודש הלועזי, אפריל, שתינו בנות יחידות להורינו, שתינו אוהבות לקרוא ספרים ועדיף בקול ו"בניגונים", שתינו גרות באותה השכונה בירושלים, אנחנו אוהבות לרקוד, אוהבות את החורף כי יש שלוליות, האוויר רענן והגשם נופל על פנינו ומשמיע את הקול היפה ביותר של הטבע, אנחנו אוהבות חתולים ובכלל חיות, ובעיקר אוהבות אחת את השנייה.

אבל, יש גם שוני:

ביני לבינך הפרש גיל של חמש שנים, אני נולדתי ברוסיה ואת בישראל, אני שמאלית את ימנית, אני גבוהה את קצת נמוכה לגילך, אני חילונית את דתיה, אני אוהבת את אבי וקשורה אליו נורא, את אוהבת את אביך אבל הוא לא ממש מבין אותך, אני צינית בחשיבתי ואת כמובן תמימה... ובשלב מסוים בחיינו, אני הייתי מתבגרת ואת היית עוד ילדה.

                    

                            **********************

גיל ההתבגרות היא נקודת מפנה מסוימת אצל כל מתבגר. קצת מורדים (או הרבה) בהורים, במורים ובמבוגרים אחרים, מתלבשים אחרת, מושפעים מהאופנה, עושים שטויות ומושפעים מאוד מהחברה.

אני, טניה של גיל חמש עשרה, הייתי שונה ברבדים רבים מטניה של גיל שבע, כשרק עלינו לארץ. אומנם זו לא הייתה השנה הראשונה שלי כמתבגרת, אבל כשהייתי בת חמש עשרה זו הייתה נקודת מפנה שלי ושלך ושל היחסים ביננו. ברור ששום דבר לא השתנה מבחינת הרגש והאהבה שלנו זו לזו, ולקשר רב השנים. הרי קצת יותר מחצי חיי אז, ביליתי אתך, ואת לא זוכרת את הימים שבלעדיי. היינו כמו אחיות, ובמובן מסוים אף יותר מכך. שאהבה כמו שלנו לא מוצאים בכל מקום. ולמרות זאת הרבה השתנה. מצאתי את עצמי מבלה פחות ופחות עמך. את מצידך התלוננת שאין לי זמן בשבילך, וכל הזמן אני יוצאת עם חבריי ללימודים, נדמה שכאילו שכחתי אותך, התרחקנו, פעם היינו יותר יחד ויותר נהנות. אני מין הסתם מחיתי "מה פתאום! לא שכחתי אותך ולא נעליים. אני תמיד חברה שלך, ואת חשובה לי, אני מבלה אתך יותר מעם כולם. ובכלל מה את מצפה, את ילדה ואני כבר גדולה לגיל שלך. חברים שלי צוחקים עליי איך אני מסתובבת עם ילדה בת עשר". ואת כמובן לא נשארת חייבת...

ומכאן לשם הוויכוחים התרבו. לפעמים אפילו היינו חוזרות לביתנו במצב רוח רע, דבר שפעם לעולם לא קרה.  

 

                         ***********************

לעיתים דברים מתרחשים לאט ובמתינות. כמו בית שנבנה, ניצן שגודל לנטע ולעץ. ולעיתים כמו פצצה, שבשנייה מתפוצצת ויוצרת תוהו ובהו.

בהגיעם של הימים הנוראים, פצצה התפוצצה ואיימה לרסק את עולמנו. חלית במחלה קשה, הרופא אמר לאמך בצער שלמחלתך אין מרפא, תוך חודשיים עד חצי שנה לא תחיי עוד. אמך ואביך לא הסכימו לוותר עלייך, היית ילדתם היחידה. הם החלו להתפלל רבות, לבקר בקברי צדיקים, לתת צדקה רבה מהרגיל. אותך הם לא שיתפו במצב, רק הרעיפו עליך אהבה. את מצדך לא הבנת מה השתנה. הם לא סיפרו לאף אחד מהשכונה. עבר חודש, חודש וחצי, והחלת להרגיש בכאבים חזקים, ומעת לעת הם רק התארכו והתגברו. הוריך לקחו אותך לבית החולים פעמים רבות, סוף סוף הבנת מה קורה, עוד לפני שהוריך סיפרו לך. לי לא סיפרת, אבל אני חשתי בשינוי. כשנפגשנו היית מתפתלת מכאבים, אמרת שזה כאב בטן, אבל אחרי עשרות פעמים היה לי קשה להאמין. פניך הפכו לחיוורות, כתמים הופיעו על גופך, עיניך הלכו וכבו והפכת חלשה מאוד. ידעתי שאת חולה וזה הפחיד אותי נורא. בסופו של דבר אימך סיפרה לי לאבא ואמא על מחלתך. היא ביקשה שאהיה חזקה ואתמוך בך, שאבלה אתך ואשמח אותך. איך אשמח אותה? חשבתי, אני בעצמי אבודה, לא יודעת מה לעשות עם הבשורה הרעה. אבל בשבילך, החברה הכי טובה, הייתי חזקה. חייכתי אליך. סיפרתי לך דברים נחמדים, ומצחיקים. ניסיתי להאיר את נשמתך הקטנה. רק כשהייתי בבית שלי בכיתי לאמא, לאבא, על המיטה, בכל מקום. אבל אצלך נעמי הסתרתי פחד ועצב.

 

                         ***************************

ביום שני אחד, בחודש השלישי למחלתך, ישבתי לידך במיטה, וסיפרתי לך בדיחה על שפן שהיה לגיבור בטעות. חייכת אליי עיניך נעצמות, ואז הסתכלת בי לפתע כמבקשת דבר.

-"טניה, ספרי לי סיפור..."

-"איזה סיפור את רוצה?" שאלתי.

-ספרי לי את הסיפור על רות ונעמי?

הסתכלתי עליך כמה רגעים, מעיפה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזניי. הסיפור הזה עוד עלול לגרום לי לבכות, אבל אסור! אני צריכה להיות חזקה, חשבתי לעצמי. לא הייתה לי ברירה. לא סיפרתי מהזיכרון, לקחתי את התנ"ך שהיה בספריה שבחדרך. והתחלתי לקרוא מסתירה את עיניי הדומעות בספר. כשסיימתי חייכת אליי כשאור מאיר את פניך, חייכתי אליך בחזרה בשרירים תפוסים.

-"טניה, את יודעת תמיד חשבתי שאנחנו חברות הכי טובות תמיד הייתי בשבילך ואת תמיד היית בשבילי..."

-"תמיד אהיה".

-"אני יודעת... אנחנו כמו רות ונעמי... אחיות בנפשנו. אני אוהבת אותך, ולא יודעת איך אסתדר בלעדייך למעלה... ובלעדי אמא, אבא..."

-"נומי אל תגידי ככה..."

- "לא, בבקשה טניה! אני יודעת שלא נישאר לי מספיק זמן. תני לי להיפרד..."

 מעיניי כבר ירדו דמעות עגלגלות. דמעה גוררת דמעה. לא יכולתי לחייך והפה הלך והתקמר מטה. את אחזת בידי, ואני פורצת בבכי חיבקתי אותך, לא חזק בכדי לא להכאיב, ליטפת את שערי מחייכת בעצב. כך עד שנרגעתי.

 -"נומי שלי גם אני אוהבת אותך" אמרתי.

 

 

                       *********************

                      

ביום השישי של חנוכה, מוקדם בבוקר, אמא שלי העירה אותי משינה, מלטפת את ראשי. קמתי והסתכלתי לכיוונה, עיניה היו אדומות. היא אמרה:

 

- "טניושקה... אתמול בלילה נעמי נפטרה. אני מצטערת יקרה שלי.."    

 - "לא--- לאאא" צרחתי ביבבות.

 אמא שלי חיבקה אותי ולא אמרה דבר.

 

אבי הסיע אותנו עם האוטו להלוויה. בחוץ הייתה שמש, רוח קלה נשבה ולא ירד גשם. אבא עטף את כתפי בידיו. אמי חיבקה את אמך, שבכתה נורא, גם אביך בכה, אבל בשקט. הוא לא אמר מילה, רק בהספד הוא דיבר. סיפר עליך, כמה אמיצה היית, טובת לב, נבונה, תמיד היה אכפת לך מכולם, והוא מצטער אם אי פעם פגע בך או היה קשה מידי. היו שם אנשים רבים, כולם בכו על נערה צעירה שהלכה לעולמה, עליך. גם אני בכיתי ללא קול, דמעות מטפטפות לי על הסוודר. חשבתי על החברה שלי, החברה הטובה בעולם. מילאת את חיי בשמחה ואור. והיום אני עצובה, לא אראה אותך שוב, אבל תמיד אזכור אותך,

 

נומי שלי.                                                                                                                                                                                                               



חברות מחלה עלייה

© כל הזכויות ליצירה שמורות למרים ג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ שבט ה´תשע"ד  
אין לי מה להוסיף.
נוגע ללב.
ז´ שבט ה´תשע"ד  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד