בנושא
בכרם
חדשות
 
MADE IN CHINA / נ נ י
בביכורים מאז ה´ טבת ה´תשע"ד

שתי נשימות עמוקות כמו שאמרה מדריכת היוגה. לשמור את האוויר חזק בבטן, ולאט לאט לשחרר. אך היא עדין מחזיקה הכל בבטן. גם את האוויר וגם את האווירה. "רוני תרפי, תשחררי," פונה אליה מדריכת היוגה בפנים חייכניות. וכמו בלון שלא קשור בסופו, יוצא האוויר במהירות ומתפזר לחלל החדר.

כל הבנות שבחדר מפסיקות לרגע להתעסק בעניינם ומביטות ברוני. לבטח חלקן כועסות על רוני שהיא הורסת את האווירה. ובטח חלקן מרחמות עליה. מדריכת היוגה בחיוך לא רפוי בכלל פונה לרוני ומבקשת שתשכב, שתניח את ידיה בצדי גופה, שתשחרר את רגליה ותרוקן את המחשבות הסוערות. לעצום עיניים לא חזק מידי. להכניס אויר דרך האף ולהוציא דרך הפה. תעשי ביחד איתי. "לנשום ולהוציא, לנשום ולהוציא... תני לכדוריות החמצן להגיע לכל חלקי הגוף, לנשום ולהוציא, לנשום ולהוציא... נסי להרגיש את הדם זורם בכל חלקי הגוף. לנשום ולהוציא, לרוקן את המחשבות..."

מה לרוקן? מה להוציא? מה לנשום? עוברות לרוני מחשבות בראש. אבל לאט לאט היא מרגישה שהגוף נרגע. היא רואה את דמותו ניצבת לפניה. הוא מחייך והיא מחייכת, הוא לוקח אותה לשדה החיטה הפרטי שלהם, זה שהיו הולכים אליו כשהיו רוצים לברוח מהעולם. הוא רץ והיא אחריו עמוק בתוך השדה, מפלסים דרך בשביל הזהב. הוא כמו פעם רגוע ושלו, היא מושיטה ידיה לחבק אותו אך הוא חומק וצוחק וגם היא. הוא נשכב על האדמה בין שיבולים ארוכים והיא לידו...

"רוני, רוני, קומי". רוני קופצת כנשוכת נחש, "איפה אני? מה קרה?" היא מביטה בחדר הריק ורואה רק את המדריכה. גם את המזרונים הספיקו להניח בצד. "רוני, את בסדר?" "כן, כן" עונה רוני בקול מגמגם ובפנים מבוישות. "נרדמת תוך כדי ההרפיה וחשבתי שכדאי שתנוחי. רואים שעוברת עלייך תקופה לא פשוטה. את רוצה לשתף אותי?" "לא, זה בסדר הכל טוב אצלי".  "רוני, אם תרצי לשתף אני אשמח לעזור לך."

בנסיעה לביתה היא נזכרת בחלום שחלמה. הוא רצה להגיד לה משהו, היא יודעת מה הוא רצה להגיד לה, היא כל כך מחכה לזה. הוא היה צריך להגיד לה כמה הוא אוהב אותה, אבל אז בדיוק העירו אותה. היא כל כך רצתה לשמוע את זה. כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיא שמעה את זה. עדיין כשמצלצל הטלפון היא חושבת שאולי הפעם זה הוא. והוא רוצה להגיד לה שהוא מצטער. כבר חמישה חודשים היא מחכה, והיום כשהיא כבר חשבה לוותר ולהמשיך לבד, הוא חזר לה לחלום...

*   *   *

כמו הרבה זוגות הם נפגשו על כרי הדשא של האוניברסיטה. היא תואר שני בכימיה והוא תואר שני במנהל עסקים. לו כבר היה עסק שהוא ניהל. יבוא בגדים מסין. היא עבדה בעבודות סטודנטים סטנדרטיות בהתאם לזמן ולצורך במוזמנים. הם גילו שהם גרים באותה עיר במרחק של שני רחובות, אך לא זכרו שנפגשו אי פעם. "איזה עולם קטן", הוא אמר. ומשם הכל התחיל. סיפור אהבה רגיל כזה, שכולו מתחבר. הרצונות שלו ושלה ברמת הכלל עד רמת הפרט, אפילו כיצד יראה הבית שהם יקימו.

 
הוא סיפר לה על העסקים חובקי העולם שלו. ועל כמה היא לא צריכה לדאוג לפרנסה הוא רצה שתהיה בבית עם הילדים: שלוש במספר ואולי ארבע. רוני לא רצתה להיות רק בבית, אז הם התפשרו על כך שהיא תהיה מורה בחצי משרה וכך נמוג חלומה להיות מדענית אבל באותו זמן צץ לו חלום חדש לחיות ליד יוסי, אוסיק, כפי שהייתה מכנה אותו. ולהיות לו לרעיה, לאישה.


גם הוא אוהב אותה. יוסי הוא לא אחד שמתמסר לכל. חיי העסקים גידלו לו עור של פיל וציניות חסרת מעצורים. הוא ידע להפוך את עורו כזיקית להיות נחמד ותקיף, נותן בימין ולוקח בשמאל כפליים. אבל אצלה כל מנעולי ליבו נפתחו. עדינות והקשבה התגלו לה. זה היה אביר חלמותיה. גם חששותיו שהיו נעולים במחשכי ליבו ראו אור לידה. והיא מקשיבה ברוב קשב.

פעם ברחו לשדה החיטה כשרק התחילו לנבוט מהקרקע נבטים של חיטה. יוסי רץ והיא אחריו. מדי פעם הוא עוצר לספר לה סיפור משעשע, וכל מילה שהוא אומר היא שותה בצמא. היא לא זוכרת ממה היא רק זוכרת שהיא התגלגלה מצחוק. הוא הסתובב כדי להמשיך במרוץ שלו והיא אמרה לו יוסי רגע תן לנוח. הוא רק חייך הסתובב שלח רגלו להמשיך במרוצתו ונתקע בתלם שלא נזרע משום מה. יוסי נפל. רוני נעמדה מעליו אומרת לו תוך כדי צחוק "אמרתי לך: "יוסי תן לנוח קצת" בסוף נפלת בתלם כמו כולם" יוסי לא צחק ולא בכה הוא רק אמר בשקט "רוני, אל תתני לי ליפול, אף פעם, את מבטיחה?" ורוני במבוכה הנהנה לאות הסכמה.

כמה היא הייתה צריכה להקשיב לו, אסור היה לה לתת לו ליפול. אבל הוא נפל. בגדול הוא נפל.

עסקיו של יוסי הצליחו. הוא יצר קשרים עם מפעלים מסביב לעולם. קסמו האישי נתן לו לעשות כרצונו, והוא עשה. בינתים נולדו להם שני ילדים: הגדול בן חמש, הקטן בן שנתיים. רוני עובדת בחצי משרה כמורה למדעים, ומשרה וחצי היא בבית. יוסי בנסיעות: למזרח הרחוק, למערב הקרוב, גיחה בת יומיים באמריקה. ובין לבין הוא גם נמצא בארץ, מנהל ביד רמה את חברת היבוא שלו. הוא השיג יבוא בלעדי על מספר מותגים, דבר שמיצב את החברה שלו. אבל הוא רצה עוד ועוד. פעם רוני שאלה ומתי די? אין די, זה או לעשות בגדול או לחדול. יוסי יכל למכור את החברה או לשלוט בה בשלט רחוק. אבל יוסי לא נתן לשום הזדמנות לחמוק מבין אצבעותיו.

לפני חמישה חודשים יוסי חזר לבית מנסיעה ארוכה לסין. בפנים חתומות סתומות חוסך במילים. שלום, היה בסדר. מקלחת ולהיכנס למיטה. כל כך לא אופייני, בלי חיבוקים בלי מתנות בלי משחק עם הילדים, בלי ארוחה בלי כלום. "שלום, היה בסדר" וזהו.

בלילה כשהילדים כבר הלכו לישון רוני נכנסה לחדר שומעת את יוסי זז מצד לצד היא מביטה בו רואה שעיניו פתוחות "יוסי, מה קרה?" היא שואלת ברוך והוא שותק היא מניחה עליו את ידה והוא קופץ מהמיטה מתלבש ויוצא. אני צריך לנסוע למשרד זה דחוף. "אבל יוסי..." היא לא גומרת משפט והוא יוצא.

רוני התיישבה על המיטה בוכה. היא לא מכירה ככה את יוסי.

שבוע שלם יוסי התרוצץ בין המשרד לבית. גם כשהוא ניסה להיות נחמד מהר מאוד הוא ננעל וחתם את פניו. כל ניסיונותיה להוציא ממנו מילה עלו בתהו. ברגע אחד של כנות, כשכבר היתה דמעה על עיניו הוא אמר לה "את לא תביני, זה לא בשבילך." הדמעה שכבר כמעט נפלה חזרה למעמקי הנפש הסוערת.

ביום חמישי, היא זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. היא יצאה לקנות דברים לשבת ולשבת בבית קפה, לברוח לשעה קלה מכל מערבולת אי הידיעה הזאת. היא ביקשה מיוסי שיהיה קצת עם הילדים גם להם הוא חסר בימים האחרונים. בהסתכלות לאחור היא עדין חושבת מה עבר עליה שהיא חשבה להשאיר אותם ביחד.

כאשר היא חזרה חשכו עיניה היא רואה בחצר את יוסי ואת שני בניו. במרכז החצר יש ערמה גדולה של מוצרים וכלים מהבית - ספה, צעצועים, מחשב אחד וכלי מטבח. הגדול בין החמש מחזיק בידיו את המכונית החשמלית שלו ושואל את יוסי "אבא גם זה משאינה?" ויוסי עונה "כן, כן, הבאתי את זה מסין, בוא תראה: כתוב פה באנגלית "MADE IN CHINA"". הגדול מניח תוך כדי בכי את המכונית החשמלית בערמה הגדולה. ואז יוסי צועק: "להתרחק, אני מדליק עכשיו!" והספה ספוגת הנפט נדלקת.

רוני עוד מנסה לצעוק "לאאאא" אבל זה מאוחר מידי. היא אוחזת בידי ילדיה, צועקת "יוסי, יוסי," אבל הוא מביט באש האוכלת מהופנט חיוך מריר על פניו. היא עוד מספיקה לראות אותו מביט על קופסת הגפרורים, קורא בקול 'MADE IN CHINA' ומשליך את הקופסה ללהבות שמכלות את הממלכה הסינית.

רוני מדליקה את הממטרות ומתקשרת למכבי האש. את הילדים שבוכים בלי להפסיק היא לוקחת לאוטו ונוסעת, לא יודעת לאן. אבל לא פה.

בהמשך הלילה היא תגיע לבית הוריה מסריחה מעשן עם שני ילדים בוכים ומבולבלים צועקים "אבא, אבא, אש, איפה אתה". היא תשכב על השטיח ותירדם.

בבוקר רוני מתעוררת מנסה להיזכר למה היא פה וכשהיא מבינה עולמה שוב חרב עליה. בבוקר היא מנסה לתפוס את יוסי ללא הצלחה. היא נוסעת לבית ורואה את החצר שחורה. היא שומעת מאחורי הגדר שני זרים מספרים על השרפה שהייתה פה אתמול, ואיזה מזל שמכבי האש הגיע. וכנראה שבעל הבית הוא זה שהדליק את האש, לכן המשטרה לקחה אותו לתחנת המשטרה...

יום שישי. רוני עושה את דרכה לתחנת המשטרה. הוריה נמנעים בינתים משאלות מציקות. מספיק היה לראות את פניהם אתמול בלילה והיום בבוקר כשסיפרה להם מה קרה. הם הבטיחו לה שהם ישמרו על הילדים.

"זה בעלך ששרף את הבית. הוא נורמליֱ?" שואל אותה פקיד המשטרה. "כן." היא עונה במילה אחת. "שלחנו אותו להסתכלות נפשית, הבנו שהחברה שלו נכנסה לחובות וכרגע היא עומדת לפני פשיטת רגל". רוני ידעה שלא הכל כשורה, אבל פשיטת רגל?
במשך היום היא תראה את יוסי. היא תקרא לו והוא לא יביט. לא יענה. הוא יפנה את גבו וילך. משיחות שהיא תנהל עם סמנכ"ל החברה היא תבין שהסינים עקצו אותם במיליוני דולרים. הם התחייבו ולא נתנו. הוא יוסיף שאתמול היועץ המשפטי של החברה אמר נפלנו בגדול וכנראה שאין כל כך מה לעשות, רצינו יותר מידי ולא ידענו להגיד די, זה עניין של זמן עד שימנו כונס נכסים לחברה אני מציע להכריז על פשיטת רגל.

היא מנסה לחוש את יוסי בשבוע האחרון כזה שעולמו קרס. היא נזכרת במבטיו והיא רוצה לחבק אותו ולבכות איתו ביחד.

חמשה חודשים עברו. רוני גרה עם הוריה הם מנסים לעזור כמה שאפשר ומצד שני לא מפסיקים להאשים את יוסי. יוסי כנראה עבר התמוטטות עצבים, הוא אושפז לתקופה קצרה. החברה נמכרה, גם הבית שלהם נמכר על מנת לשלם חובות. מזל שיוסי עשה חשבון נפרד לרוני, שם הוא הפקיד כספים שכעת מאוד עוזרים לה.

יוסי נעלם הוא לא עונה לה הוא לא בא לבקר את הילדים שעדיין אפשר לשמוע אותם צועקים בחלום "אבא אבא, זה לא סיני". והיא מכניסה ללבה הכל. הוריה כבר רומזים לה שתפסיק לחשוב עליו ושתתחיל לחשוב על בעל נורמלי.

שמועות בשבוע האחרון אמרו לה שראו את יוסי מסתובב באזור, ומאז היא לא מפסיקה להתבונן בטלפון אולי הוא התקשר.

*   *   *

בדרך חזור מחוג היוגה היא מתקשרת לאמה ומבקשת שתוציא את הילדים מהגן כי היא קצת מתעכבת.
היא נוסעת לשדה החיטה שלהם. כמעט ולא נשאר שדה, בנינים גדולים מקיפים אותו. היא מדמיינת בראשה כיצד היא פוגשת אותו ומה היא אומרת לו. אבל כשהיא מגיעה היא רואה שדה לא מזמין שנקצר וההליכה בו קשה. היא נכנסת אליו, מסתובבת. היא נשכבת במקום בו היא זוכרת אותו. אבן קטנה מפריעה לה לשכב. היא מרימה את האבן, מתחתיה היא רואה פתק קטן. כתוב עליו "נתת לי ליפול."
רוני זוכרת הכל. היא מבינה למה קשה ליוסי. היא היתה צריכה לעצור אותו כדי שזה לא יקרה. רוני קמה, אוחזת בפתק המעצבן ומתחילה לרוץ. כאשר היא מתישבת על כיסא הנהג בעצבים היא מניחה את הפתק על הכיסא שליד הנהג ואז היא רואה שבצד השני כתוב "עכשיו תלמדי אותי לקום".

 



אהבה זוגיות נפילה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנ נ י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ג טבת ה´תשע"ד  
י"ד טבת ה´תשע"ד  
הסיטואציה של האבא ששורף את הצעצועים של הילדים מעוררת חלחלה.
את האפקט הרגשי על הילדים היה אולי כדאי להעביר בצורה עדינה מעט יותר מאשר הצעקות המפורשות מאוד בחלום, אבל בכל מקרה זה מצמרר.

סיפור האהבה לא משכנע מספיק, בעיני.
למה היא זו שנתנה לו ליפול? למה היא האחראית ללמד אותו לקום? הקשר הזה לא מספיק ברור בעיני. ומה עם הכעס שלה עליו? על איך שפגע בילדים, על הבית שהלך, על פשיטת הרגל, הייתי מצפה שתהיה פה התמודדות עם כעס, פחד, יותר עומק רגשי. מצאתי פה הכלה אינסופית שלא הייתי מצפה לגלות בלי תהליך רגשי כלשהו.
ט"ו טבת ה´תשע"ד  
תודה על הביקורת הבונה.

אני מסכים שהייתי צריך יותר לפרט על ההליך הנפשי של רוני.
וקשר זוגי הוא לא בהכרח משהו ברור- מובן- לוגי. והוא כן צריך להיות מלא הכלה אין סופית. (מה שיש לרוני ואולי בהמשך יהיה ליוסי)
כ´ טבת ה´תשע"ד  
קודם כל כתוב מענין.
לא היה לי זמן להגיב אחרי הקריאה ומאז שקראתי עבר קצת זמן, אז הסתפק בהסכמה עם שיר אחרי הגשם. לצערי אין לי כרגע זמן להגיב ביסודיות. אז רק שתדע שהייתי כאן ונהניתי לקרוא.
כ´ טבת ה´תשע"ד  
הקשר הזוגי שהצפת פה מלא רגש. ודווקא הגיוני כי זוגיות היא כל כך לא הגיונית וזה החוזק שלה רוב הזמן, כך בעיניי. וכמו שציינת בתגובה מלאת הכלה.
לי הצמרמורת בבעירה נבעה מעצם החדשות שהיו לאחרונה בדבר הורים שגודעים לילדיהם חיים. האמת הוקל לי שהוא שרף רק חומר - כמה שזה עדיין מצמרר ומסעיר. טוב זה כבר עניין אסוציאטיבי שאינו קשור תוכן.
סיפור עם סופים והתחלות.
ישועות!!!!
אילה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד