א. צוהר.

מבעד לחלוני

כבר לא

נשמעות תקוות

שנזרעו

בניצני אביב.

כבר לא

נשמעות אכזבות

שקמלו

בדרדרי הקיץ.

וודאי שלא

נשמעים חששות

שנשרו

עם עלעלי הסתיו.

ב. מבול.

הכל עף,

נשטף,

נסחף,

עם המים

המטהרים האלה,

המאררים האלה,

אל גבשושית הבוץ הזאת,

(שמשום מה נקראת אדמה)

שמי יודע אם ישאר בה כוח

להוליד עוד אביב-קיץ-סתיו.

ג. חשוון.

כמה מר החשוון הזה,

וכמה הוא ארוך

(לפחות חצי שנה),

וכמה הוא בוכה

ונושא עוד הספד מגומגם

(זאת רק עוד אזכרה

במלאות שנה

לתומי חשבתי שבגילו כבר לא מתרגשים

ממוות).

ד. מנוחה.

אכן,

קבר ראוי מצאו להם.