בנושא
בכרם
חדשות
 
לגדל חושך / לשש
בביכורים מאז ג´ טבת ה´תשע"ד

"כאן אני מגדל את החושך שלי" הוא הצביע בידו המוזרה על הארגז הגדול בעודו רוכן לעברי עד שיכלתי להריח את הריח שעלה מהפה לו ריח שמשלב את הפח בבנין שלנו ואת הבושם המסריח של אחותי, הבגדים הקרועים שלו כמעט נגעו בי. "ורק לך אני מגלה את זה". הרגשתי חשוב. רק לי מכל הילדים גילה יהושוע המשוגע את הסוד שלו. 

אני לא מספר לאבא ואמא את הסוד שלי כי אני יודע שהם לא יאהבו את זה בעצם כל המבוגרים לא אוהבים דברים כאלה מעניין למה. אולי זה כי מבוגרים הם עם מוזר.

למחרת אחרי הבית ספר שוב עברתי אצל יהושוע הוא סימן לי להתקרב ושאל "אתה רוצה לעזור לי לטפל בחושך?" התרגשתי. "בטח שכן" עניתי, זרקתי את התיק בצד ובאתי אליו. "מה חושך אוכל?" שאלתי "הוא לא צריך לאכול, הוא..." ענה יהושוע והשתתק. "הוא מה?" "אני יכול לסמוך עליך? אתה לא תגלה לאויבים?" "אויבים?" לחשתי התחלתי לחשוב שאולי זה קצת מסוכן הסיפור הזה. "כן, האויבים. הם מחפשים אחרי, הם פוחדים ממה שאני מגדל". הוא פרץ בצחוק "הם יודעים שברגע שהחושך יגדל אשסה אותו בהם!" בשלב הזה ממש נבהלתי גם היה נראה לי שיהושוע כבר לא רוצה אותי כי הוא התחיל לרוץ סביב הארגז ולצעוק, ממש פחדתי שהאויבים הרעילו אותו או משהו כמו שקורה בסרטים שהאחים הגדולים שלי רואים (רק אל תגלו שאני מציץ להם בדלת). ומכיוון שבסרטים זה מאוד מסוכן החלטתי פשוט לברוח הביתה. רק שהגעתי לבית גיליתי ששכחתי את התיק. יופי.

למחרת שוב עברתי שם אבל לא מצאתי את יהושוע וגם לא את התיק שלי, כשחזרתי הביתה אמא שאלה איפה התיק שלי אז הייתי צריך לעבוד עליה ששכחתי אותו היא לא כעסה עלי מדי כי היא היא הייתה עסוקה בארוחת ערב שאח שלי מביא את חברה שלו שהוא משחק איתה אחרי האוניברסיטה, שאלתי אותו אם גם הוא משחק איתה מלחמה וגולות כמו שאני משחק עם חברה שלי שירן הוא צחק ואמר שבערך, מאז שהוא נהיה מבוגר הוא גם נהיה מוזר. 

למחרת יהושוע חזר, "האויבים תפסו אותך?" שאלתי בחרדה. "לא, אבל הם היו קרובים" הוא ענה, הזכרתי לו את הטיפול בחושך אז הוא קפץ ואמר לי שאני צודק ונלך לארגז. "הכי חשוב שמטפלים בחושך זה לדאוג שלא יכנס שום אור". "למה?" "כי האור אוכל את החושך!" צעק. כשאני חושב על זה זה ממש נכון, לכן שאני מדליק פנס אין חושך - האור אוכל אותו. אחרי זה היה נראה לי שיהושוע לא הרגיש טוב אז הלכתי. אני פוחד שהאויבים ממש עומדים לפגוע בו.

אמא כבר עצבנית עלי על התיק, היום גם אבא שלי התחיל לחקור אותי וזה כבר לא היה טוב, כי אבא שלי חוקר ממש טוב וגם זה עבירה ממש גדולה לשקר גם לאבא וגם לאמא כי אסור לצער אותם וראיתי שהם עצובים אז סיפרתי להם הכל. הם אמרו בדיוק מה שחשבתי. אבא התחיל לצעוק עלי שהוא לא מרשה דברים כאלה ומה היה קורה אם - הוא לא סיים את המשפט, אם מה הייתי רוצה לדעת. אמא כמעט בכתה ומלמלה דברים שנשמעו כמו "הומלסים-זוהמה-כלבת", כדי להרגיע אותם הייתי צריך להבטיח להם שזה לא יקרה שוב.

למחרת אמא באה להביא אותי מהבית ספר כדי לדאוג "שאני לא עושה שטויות" כדבריה. בדרך ראיתי אורות של אמבולנס מכיוון החצר של יהושוע. נבהלתי נורא, עזבתי את היד של אמא ורצתי לשם בעוד היא רצה אחרי וקוראת לי, אבל לא היה אכפת לי, רצתי בכל הכח עד לחצר שלו וראיתי רופאים מכניסים אותו לאמבולנס. ראיתי גם אנשים בחלוקים לבנים שכתוב עליהם "רפואת נפש" מייד הבנתי שהם האויבים. היה להם מבט כזה בעיניים. משכתי באף אבל לא בכיתי כי אני אף פעם לא בוכה. הלכתי לארגז פתחתי אותו ונכנסתי. התיק שלי היה שם, אבל לא היה אכפת לי לעומת מה שראיתי כשסגרתי את הארגז - בתקרה של הארגז היה סדק גדול ואור נכנס דרכו ואכל את כל החושך. התכרבלתי בפינה והפעם בכיתי. 





© כל הזכויות ליצירה שמורות ללשש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ו´ טבת ה´תשע"ד  
קצת לקח אותי לחיית החושך של אורי אורלב.
ברוך הבא, המשך לפרסם.
ט´ טבת ה´תשע"ד  
כתוב טוב, אבל הקצב מאד מהיר מבחינתי...
זה בוודאי מכוון אבל-הילד מפתח חרדות לאורך הסיפור, גם הבכי בסוף הוא חרדתי מאד... :)
ט´ טבת ה´תשע"ד  
משו היה לי קצת צורם בנקודת מבט של הילד - כאילו קצת מאולץ, לא אמיתי, השפה הילדותית והכל. אבל אהבתי ממש, תודה!
י"ד טבת ה´תשע"ד  
קשה לכתוב מנקודת מבט של ילד.

זה נראה קל, השפה פשוטה, אין תיאורי עומק. אבל כשכותבים למבוגרים (אני כוללת בזה גם נוער, כמובן) - צריך כל הזמן להעביר מעבר לנקודת המבט של הילד. הילד יתאר מה הוא רואה או חושב והמבוגר הקורא יבין מעבר לזה, וזה לא קל. מצד אחד, לא צריך להגזים עם נקודת המבט והשפה הילדותיות, כי המבוגר הקורא יאבד עניין, מצד שני צריך להיזהר לא להכניס לנקודת המבט של הילד דברים שלא סביר שהוא היה מבין או רואה (אולי בגלל זה רוב הילדים המספרים סיפורים למבוגרים הם ילדים "מיוחדים", רגישים במיוחד, בעלי כושר הבעה מפותח, שמים לב לפרטים. רגשית זה עובד לטובת הסיפור, לי אישית זה נותן לפעמים תחושה של מסחטת רגשות).
קל לטעות, לזייף, להשתמש במשלב גבוה מדי או נמוך מדי, להביןיותר מדי או פחות מדי ממה שמצופה מילד.

בסה"כ, זה כתוב בצורה די משכנעת, בלי זיופים מורגשים במיוחד, ועל זה כל הכבוד.

אבל יש עוד בעיה עם סיפור מנקודת מבטו של ילד - עושים את זה המון, וזה הופך למעט בנלי.
מקווה לראות פה עוד סיפורים שלך, מנקודת המבט הייחודית שלך.
(ואם חסרה לך השראה ובכלל, מוזמן לסדנת הפרוזה).
ז´ שבט ה´תשע"ד  
פרסמת את זה אולי עוד איפשהו? נורא מוכר לי... ונורא אהבתי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד