בנושא
בכרם
חדשות
 
אגדה עתיקה על מבול ותיבה / לב לדעת
בביכורים מאז ל´ כסליו ה´תשע"ד

סיפורנו מתחיל בימים קדמונים, כשהיה קול הא-להים עוד מתהלך בעולם בפי נביאים וחסידים. האדם, לא זמן רב שהתהלך על פני האדמה וכבר השחית מעשיו ונהג במנהג שכולו רוע: איש לא התייחס לרעהו כאח וכבן לאותה המשפחה, אלא כאל יצור נקלה ונבזה, שאפשר לנצל עד תום ואחר כך להשליך אחר הגו באין משים. היו מראים אחד לשני פנים שוחקות כלפי חוץ, ובאין איש רואה תוקעים סכין בגב חבריהם, הגניבה והגזל היו מצויים בכל.

באותם הימים היה הא-להים מיצר מאוד, והיה מתעצב אל ליבו זמן רב, כי הוא ברא את האדם ברצותו שירבה חסד וברכה בעולם, והאדם ברר לו דרך אחרת, דרך מעוותת, של רוע לב, שנאה, שקר. או אז החליט הא-להים שאין מוצא אחר, לא לו ולא לעולמו אשר ברא, בלתי אם יחריב את עולמו. אכן, לא היה דבר נורא מזה שיכול היה להיעשות בעולם, אבל גם דרך אחרת לא הייתה: הרי, כל הנביאים כבר נשלחו ודברו עם האדם שוב ושוב, אבל האדם באטימות ליבו לא רצה לשמוע לדבריהם, לא רצה לטרוד את מנוחתו ושלוותו. לא, אין ברירה, מוכרחים להתחיל מהתחלה.

איש אחד היה באותם הימים שהיה לנחמתו היחידה של הא-להים. נח היה עובד אדמה, כמו רוב בני האדם בסביבה בה הוא חי. אבל עם זאת, היו מעשיו וליבו שונים בתכלית מאלה של בני דורו: נח היה איש חסד בכל איבריו, הוא לא יכול היה לעמוד בפני צער של אדם אחר, גם אם היה שונא לו מתמול שלשום, הוא השתדל בכל מאודו שלא לפגוע באף בריה ושלא להיות למעמסה על אף אדם. גם במשאו ובמתנו היה ניכר כי איש חסד ואמת הוא: כל אבני משקלו היו עשויות בקפידה כמידתן, ומעולם לא העלה על דעתו לקחת לעצמו דבר שלא הגיע לו על פי דין. כזה היה נח, ישר וטוב ואהוב על הבריות.

אולם, כשאנו באים לשרטט את דמות דיוקנו של נח, שומה עלינו לזכור שלא כל ימיו עשויים היו כמקשה אחת. פעם היה נח איש אחר ממי שהיה עתה, בהיותו כבר אדם מבוגר ואב לשלשה ילדים. בנערותו הייתה בת שחוק תמידית בפניו, שמחה נדירה שכזאת, של אותם יחידים שהעולם עצמו, החיים עצמם, ממלאים אותם שמחה. חוט של חסד היה משוך על פניו שהאירו תמיד לכל אדם שנפגש עמו, בעבודתו בשדה היה שר ומזמר שירים על התבואה ועל הפירות והיה פיו מתמלא שבח והודאה למי שנתן לו אותם. כולם תמיד בקשו את חברתו, שכן חיוכו הטוב היה ניתן לכל דורש במתנה מתוקה שלא על מנת להחזיר. כזה היה נח בימי בחרותו. אבל נח המבוגר – פנים חדשות באו לו.

ככל שגדל ובא במגע עם העולם הלך והבין נח שהוא כְּגֵר בארצו, כגרגר מפורד ומשונה בין הבריות. הוא למד שהעולם אינו דובר את שפתו, שפת האהבה והיראה, שפת השבח וההודאה, שפת השמחה, התמימות וטוב הלב. לעולם יש שפה משלו, זרה, מנוכרת, מלאת גאווה. נח לא רצה ללמוד את שפת העולם, אבל גם העולם לא רצה ללמוד את שפתו. וכך, השנים, הניכור והעצב העמוק זרעו קמטים בפניו של נח, חיוכו הלך ונעשה נדיר, עיניו החומות הטובות התמלאו בעצב עמוק, גבו הלך והתכופף, כמו הסבלים שגבם מתגבן מחמת סחיבת משאות כבדים מדי.

כזה היה נח עתה. כבר שנים רבות חלפו מאז חדל נח מלהשתתף בימי משתיהם של שכניו ובטקסים שערכו, כבר שנים שהוא מהלך נבדל מבני האדם, כיון שלא חש כבן בית בשום מקום שהיה בו. רק בניו היו לו לנחמה, שם, חם ויפת. הם והשדה שלו, שתודה לא-ל, הביא את תבואתו בעיתה והיה מכלכל את בעליו בכבוד.

ואז הגיע דבר הא-להים.

לא היה זה חלום. נח ידע זאת בוודאות. זה לא היה חלום. לא היה דבר אמיתי בחייו של נח כמו אותו הקול שדיבר אליו. הוא שמע את קול הא-להים מדבר עמו, מלא אהבה ורוך, ועם זאת, חד וקשה, אומר דברים שלא יכלו להשתמע לשתי פנים: הכל נגמר, הגיע הזמן לשים לזה סוף. מבול יהיה על הארץ, מבול שימחה הכל, הכל חוץ ממך.

בנה לך תיבת עצי גופר, מכוסה בכופר מבפנים ומבחוץ, ואל תוך התיבה תכנסו אתה ובני משפחתך, ומספר חיות מכל מין ומין, להקים מהם עולם חדש, עולם שאולי יהיה שונה מקודמו.

כך אמר הקול בטרם נעלם, מותיר מאחריו את נח כואב וחלש, דמעות שקופות זלגו משמורות עיניו ונצנצו בזקנו העבות. כאב שכזה הוא טרם ידע. המחשבות התרוצצו בתוך ראשו ללא שליטה, נכנסות אחת בתוך השניה בכוח, העולם שלמד מינקותו לאהוב עומד להעלם. האנשים, הצמחים, השדות, הכבשים, היער והמדבר, ההרים והגאיות, הכל עומד להישטף במי המבול. הרס עומד לבוא על הכל.

בתחילה רצה נח להתעלם, לא רצה להאמין למה ששמעו אוזניו, רצה לאטום את ליבו לציווי הנורא הזה שבא עליו לפתע כסערת גשמים ביום קיץ חם. אבל לא יכול היה להתמיד בזה: הקול היה אמיתי כל כך, חזק כל כך, תובע כל כך. הוא קרא לו בכל אשר הלך, בעבודתו ובמנוחתו, בלכתו ובשבתו, הוא טרד את חלומותיו והיה שב ומופיע בכל הרהוריו, וכל אומרו אחד היה: עשה לך תיבת עצי גופר.

וכך החל נח בבניית התיבה. מהר מאוד הוא הבין שעליו לנטוש את מלאכת האדמה בכדי שיוכל להתמיד במלאכת הבניה. עם הימים שחלפו הלכה שדהו האהובה והתמלאה בקוץ ודרדר, התבואה נבלה, גדר האבנים הגדולה (שיפת ושם כל כך התגאו בבנייתה) התמלאה בפרצות, אבל לנח כל זה כבר לא שינה דבר: הוא שקד את שקידתו הקודרת במילוי צו הא-להים, מתכונן לחורבן העולם הממשמש ובא.

והנה, לא די בזה שבניית התיבה כשלעצמה הכבידה עליו ודחקה אותו ואת בני ביתו, גם שכניו הוסיפו את סבלם על שכמו: כל אימת שהיו עוברים ורואים מעשיו היו מנידים בראשם, בחשבם שסוף סוף, יצא האיש הזקן מדעתו לגמרי. "הנה", רננו אחריו הבריות, "זה סופו של מי שמתהלך בעצב ובקדרות שנים רבות כל כך, סופו שנעשה למשוגע גמור!" אבל גם לזאת לא שת ליבו נח, הוא המשיך במשימתו כאילו היה הוא לבדו בעולם, וכאילו אין דבר לעשותו, מלבד לבנות את התיבה הזו, תיבת עצי הגופר.

מדרכו של עולם, שכל יום שאדם ירא מפניו, סופו שהוא מגיע, ומהר ממה שציפה. גם היום הזה, היום שנח ירא היה מפניו, סופו שהגיע.

הגשם החל לרדת לעת ערב, בשעה שהכוכבים אמורים היו לעלות בשמיים הכהים. לא כוכבים עלו בשמיים באותו הערב, את מקומם תפסו ענני גשם כבדים, קולות רעמים והבזקי אש של ברקים.

גשם החל לרדת. בתחילה טפטוף קל, אך הוא הלך והתחזק הלך והתחזק, ונהיה לגשם זלעפות כזה שהעולם לא ידע כמותו. משראה נח שבאו מים עד ברכיו הבין שזהו יום הפקודה, ואכן גמור ומנוי הדבר מעם הא-להים ואין להשיב, אז נכנסו הוא ומשפחתו לתיבה, ואת הדלת סגרו אחריהם.

אז ראה נח את העולם נחרב. רבים מבני עירו לקחו את משפחותיהם ועלו על גגות הבתים, אחדים טפסו על עצים גבוהים, כולם ברחו בפחד נורא מאימת מי המבול. בתים שלמים נשטפו ממקומם, נסחפו בנהר האדיר שהיה פעם עיר מיושבת. גם למיטיבים ביותר לטפס הגיע הקץ בסופו של דבר, כי מי המבול לא חדלו מלרדת, הגשם נמשך עוד ועוד --
והתיבה שטה על פני המים, מטלטלת עם גליו הסוערים של הארץ שהפכה לים, אך היא מלאה את יעודה בנאמנות. אם לא הייתה זו יד הא-להים ששמרה על התיבה ותכולתה היקרה מלהיעלם במצולות ים – נח לא ידע מה היה זה. אין זאת אלא שהא-להים ממלא הבטחתו. ואכן, מצא נח חן וחסד לפניו, להצילו מהמבול הנורא הזה.

מדרכו של עולם שכל לילה, ולוּ יהי זה הארוך והחשוך שבלילות החורף, סופו שהוא נגמר ומאיר עליו היום. סופה של כל סערה שהיא שוכחת, שהרוחות נרגעות, שאפשר שוב לראות את השמים. גם המבול, משמילא את משימתו חדל מלרדת, מפלס המים הלך וירד במשך ימים רבים, לבסוף – עמדה התיבה על אחד ההרים, נראתה היבשה, חרון האף תם. נח פתח את דלת התיבה והחיות כולן יצאו במרוצה נלהבת. סוף סוף, אדמה, אור, שמים, מתיחת שרירים, חילוץ עצמות. אחריהן יצאו בני משפחתו של נח, צוהלים ושמחים כפי שלא היו מזה ימים רבים. נח אחרון היה לצאת. הוא עמד על סיפה של התיבה, הביט בהמון החיים הצוהלים בחוץ ונענע בראשו. העולם הישן נמחה מעל פני האדמה, אבל בזכרונו של נח הוא עוד היה חי וקיים ובועט. הכאב של כל היצורים שהיו ואינם גרם לדמעות קטנות של עצב שוב לזלוג במורד לחייו של נח, אבל למראה החיים והשמחה שחזה בו עתה לא יכול היה שלא לעטר את דמעותיו בחיוך, חיוכו הישן, חיוכו של מי שאוהב את העולם והחיים, חיוכו של מי שיש לו תקווה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות ללב לדעת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ טבת ה´תשע"ד  
לו רק העלילה הייתה פחות מוכרת...
ו´ טבת ה´תשע"ד  
העטיפה מוכרת אבל ציור פנימיותו של נח, מחשבותיו ורגשותיו מצא חן בעיני מאוד.
כתיבה יפה וקולחת :)
ו´ טבת ה´תשע"ד  
לא רק לי אין הערות...

מצטרף בפה מלא ללב תמים.
השכלת לדבר על הרבה ממה שלא כתוב, והוספת לסיפור רובד כייפי...

מקסימקסים

משה :)
י"ד טבת ה´תשע"ד  
מסכימה עם קודמי.

כתוב טוב, אבל מחדש מעט מדי ביחס לאורכו.

היה פעם תרגיל בסדנת פרוזה, לכתוב סיפור מוכר מנקודת מבט שונה, של אחת הדמויות המשניות.
נזכרתי בזה, כי באמת כמה משתתפים כתבו סיפור תנ"כי מנקודת מבט של דמות משנית שהשתתפה בו, והתוצאות היו מעניינות.
נראה לי שקל יותר לחדש ולהפתיע את הקורא כשבוחרים נקודת מבט כזו (אחד הבנים של נוח, אשתו, אפילו נוח עצמו, רק לא בגוף שלישי).
כ"ג טבת ה´תשע"ד  
הוספת לסיפור המוכר רובד של עניין ורגש ונקודת מבט אחרת על מה שקרה.
בד"כ ההסתכלות על סיפורי תנ"ך היא פחות מהמקום של הדמות הראשית, כך שזה היה מרענן.

מעניין היה לראות את הסיפור כתוב בגוף ראשון.

תודה!
כ"ד טבת ה´תשע"ד  
החיות יצאו מהתיבה אבל לא ראיתי אזכור להיכנסן.

נהניתי לקרוא :) תודה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד