חוֹל צָהוֹב תַּחַת רַגְלַי הַיְּחֵפוֹת

וְחוּמו גָּדוֹל הוּא

חוֹם שֶׁל אַהֲבָה.

בְּינוֹת לַעֵצִים, אֲגַם מִסְתַּתֵּר

מֵימָיו זַכִּים וּצְלוּלִים

צְלִילוּת שֶׁל אַהֲבָה.

בַּמִּדְשָׁאָה, מוּל בֵּית הַכְּנֶסֶת

אִמְהוֹת הַבָּנִים שְׂמֵחוֹת

קוֹל צָהֳלְוֹת יְלָדִים מִתְעָרֵב בְּקוֹל תְּפִלּוֹת

תְּפִלּוֹת שֶׁל אַהֲבָה.

אַךְ פִּתְאוֹם בְּלִי מֵשִׁים,

נֶהְפַּכְתְּ לְאִישׁ אַחֵר

חוֹלִי הַחַם הָפַךְ לִסְתָם חוֹל יָם

הַדֶּשֶׁא נָבַל, הָאִמָּהוֹת עַצֵבוֹת

קוֹל בְּכִיוֹת יְלָדִים מִתְעָרֵב בְּקוֹל זְעָקוֹת

הַחֲמָמוֹת מוֹחוֹת דִּמְעוֹתֵיהֶן

הַמַּגְלֵשׁוֹת חָפוּיוֹת

וְאַיֵּה הָאַהֲבָה?

וְרַק הָאֲגַם מַחֲרִישׁ, דּוֹמֵם

וּמַמְתִּין,

וְזוֹכֵר

אֶת תֵּל קָטִיפָא

בְּאַהֲבָה.

(נכתב בתשעה באב תשע"ג)