המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
קביים / אוליב (:
בביכורים מאז י"ד כסליו ה´תשע"ד

בסך הכל שבועיים היתה בקביים. מה זה לעומת השנים שבאו אחר כך. ולא שהתפנקה, עמדה ובישלה וניקתה וכיבסה ורק אחר כך חשבה שגם אורי היה יכול לעשות משהו, להציע איזו עזרה למרות שהיא מצידה אף פעם לא תבקש,  אפילו להביא פרחים שיהיה משהו להריח.

ביקשה שהפעם יבוא אליה מפני שאינה יכולה לנהוג, מפני הרגל של הקלאץ' שאסור לה להתיישר. בא וישבו על הדשא הרטוב וטיפטף, היא בקביים והוא בעיניים אומר למה היית צריכה לעשות את הניתוח דווקא עכשיו. אפילו שכח לומר שהדשא הרטוב יעשה לו כתמים ירוקים על המכנסיים, כאילו היכתה אותו בקבים שלה. דווקא הריח הירוק הזה שוטף אותה מבפנים, מרענן משהו. באצבע היא חופרת בין העשבים הקטנים ונחל קטנטן מתערבל סביב אצבעה. בסך הכל ניתוח קטן ופשוט, בסך הכל שבועיים, כבר מזמן דיברו על כך וכבר מזמן היה מתוכנן, מה כל כך מפריע לו. פעם ניסתה לספר לו על הגלידה שכמעט קנתה, שילמה אך לא הספיקה לאכול, גלידה אמריקאית שוקו-שוקו. גם אז היה טיפטוף. בתחילת משמרת, לא הספיקה לאכול בבית ופתאום רצתה גלידה, עצרו במדרחוב לקנות והמוכר אפילו עשה לה הנחה כי היתה במדים. לפני שהספיקה לקחת קראו לה לאמבולנס, הצטערה ששילמה ולא לקחה, אמרו זקן החליק ברחוב. נסעו דקה וחצי אולי ועדיין לא התקרבו בכלל לזקן ההוא, ועוד כמה שניות אחר כך הכביש רעד, נידות י-ם כאן י-ם פיצוץ במדרחוב. הזקן ברחוב כבר היה פחות חשוב ומוכר הגלידה נעלם, רק ידו נותרה על הדלפק עם הגלידה. ומאז לגלידה יש את הריח השרוף ההוא שנדבק לנחיריים מבפנים ואינו מרפה, והגשם לא שוטף אותו וגם מקלחת לא מועילה. את המוכר מצאו רק בסריקה האחרונה, שוכב מתחת לדלפק. אולי כל מה שהיה צריך זה מישהו שישים חוסם עורקים ולא היה. ואורי לא הבין מה יש לה לא לאהוב בגלידה, אמרה שאינה אוהבת את הריח ומה כבר אפשר לא לאהוב בריח של גלידה. וזה כל כך הפריע לו, מה אכפת לו שאינה אוהבת גלידה. יש דברים שלא רוצים שיספרו אותם. ידו של המוכר נוקשת לה בחלון והיא אוטמת מפניה את הזגוגית שלא יכנס, ששום דבר לא יכנס.

אל תפתח את המטריה, אמרה לו כשעלו בדרך למנזר. רוצה לנשום את הגשם, להתנקות. בחצי מחשבה מיישרת את הרגל שכבר מותר ליישר, בסך הכל ניתוח קטן ובכל זאת נזהרת. מדרגות האבן מחליקות מעט, נדמה שהנזיר למעלה מכניס את הכביסה שלו פנימה והוא מביט בה, רואה אותה כמו שהיא באמת. אשה בקביים. למרות שהיא כבר בלי, וכבר מותר ליישר וכבר חזרה לנהוג. אשה בקביים. ביחוד בטפטוף הזה נזהרת שלא למעוד, עוברת בזהירות מעל הנחל שאורי מדלג מעליו בלי מחשבה, מסתגרת בגשם, מטפטפת בפנים. לתומה חשבה ששירים וסיפורים הם חלון אל הנפש, כמה טעתה. אולי חלונות אבן צרים וחשוכים כמו אלו של המנזר למעלה, שאפשר להביט דרכם רק מבפנים החוצה ולא הפוך. ופתאום העולם שהיא מדדה בו, עושה לעצמה קביים של מילים, פתאום העולם התרחב וכמעט הלכה בו לאיבוד. והרגל של הקלאץ' החלה לכאוב, והיום החל להיות לילה, והיא המשיכה לעלות לבדה, אורי עומד מאחור ומביט בה, וגם הנפש, כולה חלונות, החלה לכאוב.

מאוחר. גם את האגודל הסגול-שחור גילתה רק מאוחר בלילה, לאחר שהסירה את הכפפות שכבר נדבקו לידיים והשאירו סימנים לבנים של אבקה. נזכרה שהיא רעבה רק אחרי שסיימו לפנות אקסים לשמגר, ואת הכאב הרגישה רק מאוחר יותר, הרבה זמן אחר כך, עמוק אחר כך. בשביל מה הוא צריך ללמוד רפואה, הביטה ברופא שעבר מגופה לגופה, שלושה לידים ולקבוע. בשביל מה, בחלק מהם היה צריך רק להסתכל כדי לדעת שהם כבר לא פה. שום דבר בהם לא היה מחובר. הלוואי שיכולה היתה לא להסתכל, לזכור את מוכר הגלידה נותן לה הנחה, חייכן, כל הכבוד לכם על העבודה שאתם עושים. במקום החיוך שלו באה היד, היד שלא מחוברת לשום מקום ונוקשת לה בחלונות. אי אפשר להשאיר חלקים של אנשים ברחוב, אי אפשר לא להביט כשמכניסים אנשים לשקיות. ואורי מביט בה מתרחקת על טלאי הדשא, טובלת רגל בנחל, ועיניה לא שם, עדיף לא לדעת היכן. לא כל דבר אפשר לספר אבל הריח, את הריח שנשאר שום דבר לא יכול לסלק. גם לא החלות שאמא שלו אפתה במיוחד, גם לא ריח הגשם, גם לא הטוסט שהכין להם צידה לדרך ונשאר מיותם בתיק, אני לא רעבה. גם לא הפרחים שקנה לה, האדומים. הכל מחוויר ומאפיר. ויובל שמצא לה את חנות הגלידה ההיא, ששמח בתחילת המשמרת כשראה אותה וסיפר לה מילים שהבכור שלו למד לומר, יובל שהיה איתה כל השעות ההן פשוט חיבק, חיבוק עם ריח של זוועה אבל גם היא מסריחה ככה, ואפשר לטמון בו את הראש ולא להסתכל בעיניים שראו את אותו הדבר. אבל היא עם הפה הגדול שלה והרגליים הישרות שלה מוכרחה לדבר, מוכרחה לקלקל. צבועה, שומרת נגיעה כאילו, אורי כועס. אורי לא מבין, לא מריח לא זוועה ולא גשם, ובאורי היא לא נוגעת. תסתכלי לי בעיניים אבל העיניים שלה לא שם, ואין בהן גשם אפילו לא טיפה. מוגפות. לא כל דבר צריך לספר, בשביל מה לנסות. הנזיר, שם למעלה, חי לבד. אין לו ציפיות ואין לו אכזבות.

כל כך ביקשה שיבוא. עזבי, אני שונא לוויות. רק תעמוד שם, רק תבוא, הרימה עיניים וביקשה, שרק יהיה מישהו קרוב בהמון הזה, אבל אורי כבר לא קרוב וגם לא בא. ודאי נותר בחדרו, מקשיב למתי כספי שר אהבות יפות. לוקח זמן לכויות להרפא, לעור האדם הורוד, המפויח בקצוות, לוקח זמן לצמוח מחדש. עיניה של הנערה היו פקוחות לגמרי אך לא ראו דבר, ועורה לא יצמח, רק יכחיל וישחיר. ולמרות שכבר היא עטופה וכרוכה בכל זאת היא רואה את פניה, הכל לבן אבל הריח שם, נשאר. מביטה בלבן הזה, וגם השמש מביטה כתומה זוהרת כמו האפוד שלה, עוד מעט תשקע. אסור לשמש להביט בנערות מפוייחות גם אם הן עטופות לגמרי. אדמה חומה עשירה, אדמה לחפור בה לעומק, לשתול בה עצים ולקבור בה ילדות מפוצצות. אותה אדמה שגדלה בה. והבור, חושף שורשים בדפנותיו, ממתין. ארמונות רבים בנו בחול ושורשים לא היו בם. ואורי לא בא והותיר אותה לנפשה. לקבור, לשתול ולכסות את הבורות.

ואמרו אל מלא רחמים וביקשו סליחה, והיא אינה יכולה לסלוח. אין בה כוח. אינה יודעת לבכות ואינה יודעת לסלוח. זה מפני שהכאב מריח, וגם אחרי שקוברים הריח נשאר. זה מפני השורשים החשופים. כל אחד יכול לדרוך עליהם.

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוליב (:
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א כסליו ה´תשע"ד  
כ"א כסליו ה´תשע"ד  
ואין לי כרגע תגובה חכמה יותר, בעצם אין לי כל כך מילים אחרי הקריאה.
כ"א כסליו ה´תשע"ד  
כתוב מצוין, כרגיל. וחוץ מזה אין לי מילים.
כ"א כסליו ה´תשע"ד  
קשה לי עם תיאורים פלסטיים, בכל תחום.

מרגישה שהזעזוע לא מאפשר לי אפילו לחוש כאב.

תמימה, אולי. עוצמת עיניים - בטוח. אבל אולי עדיף ככה. כל עוד החיים עצמם לא מזמנים לי זוועות, לא מרגישה צורך לחשוף את עצמי אליהן.

לא הצלחתי לקרוא עד הסוף, למרות הכתיבה המדהימה, כרגיל.
כ"ב כסליו ה´תשע"ד  
אני בד"כ לא קורא סיפורים כי אין לי זמן
הפעם חרגתי ממנהגי.
מעניין מתי זה נכתב
כי את הזוועות הללו לשמחתי קצת שכחנו.
"שלושה לידים ולקבוע"
לא הבנתי מה זה "לידים"?

שבוע טוב!
כ"ב כסליו ה´תשע"ד  
זה כואב.
(והשורה הזאת של זלדה גם ככה פוצעת, ואחרי כל זה עוד יותר)
כ"ג כסליו ה´תשע"ד  
רוניני - סליחה, ואני עוד חשבתי שהייתי עדינה. כנראה שיש הבדל מהותי בין מי שראה למי שלא.

אברהם שחר ומחבק בחום -
יש מי ששוכח, ויש מי שזוכר. [בעיקר מי שיש לו אזכרות כל שנה, ומי שיש לו קרובים וחברים שנראים בסדר אבל שרוטים מבפנים].
כ"ג כסליו ה´תשע"ד  
אבל גם בעיניי הוא אל מוגזם, למרות שאני לא הייתי שם (ומקווה גם לא להיות).

והכתיבה יפה, עדינה, קצת דוקרת. על הגבול הדק שבין קטע לפרוזה.
כ"ג כסליו ה´תשע"ד  
לכתיבה הנפלאה שלך. תודה.
עכשיו חשופים שורשיי..
כ"ד כסליו ה´תשע"ד  
וואו

התגעגעתי לקרוא אותך

את כותבת

את פשוט כותבת
כ"ה כסליו ה´תשע"ד  
זוכרת את זה מהסדנה.

וכן, התיאורים קשים, אבל אותי צובט דוקא המשפט הזה:
"אולי חלונות אבן צרים וחשוכים כמו אלו של המנזר למעלה, שאפשר להביט דרכם רק מבפנים החוצה ולא הפוך."
ט´ טבת ה´תשע"ד  
והכתיבה שלך יפהפיה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד