בנושא
בכרם
חדשות
 
קיצים / זכרונות כנרת
בביכורים מאז כ"א חשון ה´תשע"ד

כשבאו לילות הקיץ, לא היה שם לאוויר הזה, הנסור צרצרים, הספוג ריחות קיץ כבדים, ריחות של רפת ושל מים קרובים, השרוע שדות חרושים-מחדש ופרועים ינבוט עקשני. עטלפי פירות גדולים עופפו סביב עץ האזדרכת הזקן שבמרכז המושב כעדת רוחות רפאים.

אוויר הלילה הלח הדריך את מנוחתנו. שילח אותנו לרוץ ברגליים יחפות אל המושב, בטרם היות גדר, ברחובות הריקים, המדומדמים פנסים, בשעטה איטית במורד הרחוב הארוך, על פני הבתים החשוכים, נוכח הכלבים המגיחים מן החצרות האפלות, אל קצה המושב, בואכה שדות הכותנה. משם בחזרה בעלייה המתנשמת, ימינה בכיכר וחלוף על פני עץ האזדרכת, רצוא אל הצומת, שמאלה ושוב שמאלה, עבור את מטע התמרים הקטן, ומשם אל השביל המוליך אל המאגר, והרוח הלחה חובטת בפנינו המיוזעים.

המאגר היה הפרס. הנשימה הנעתקת ברגע המגע עם המים, הריאות הצווחות מקור, הלחץ בעור התוף ובנחיריים. אחרי הטבילה היינו עולים ומתייבשים על צינור הבטון, בעוד בגדינו מתנפנפים על שרידי הגדר החלודה. כשהחלו השיניים לנקוש היינו מתלבשים, וצועדים בחזרה. בכל שנה, בבוא לילות הקיץ, חוזרת אלי ההליכה ההיא, בשיער רטוב, במנוחה שלמה, בעולם שהוא כולו שלנו, על שביל העפר שבין הזיתים והכותנה.

לעתים היינו יוצאים מזרחה. שם, בקצה המושב, גר חנניה נחמקין נעים ההליכות; אהבנו לסור לביתו של היהודי הקטן, המסוגף, שכפר בכתר הרבנות שקשרנו לו, ובאשתו האצילית בטחנו כבאם. אחרי הנחמקינים תמו הברושים, ומעבר להם נפערו השדות. שביל של אדמה חשופה ירש את דרך האספלט המבוקעת, חלק מרשת שבילים הפרושה על פני הבקעה כולה, כפי שהיא נראית מראש הרכס.

מעבר לקו הברושים החרישה אנקת התנשמות את צווחות הינשוף, ואורות הבתים לא נראו עוד. במורד השביל היו רגלינו נושאות אותנו על פני שדות הכותנה והתירס, בין גלי הבזלת בהם מושלים שפני הסלע יומם, אל מטעי השקדים והזיתים, מקצתם משל המושב ומרביתם משל המושבה הוותיקה שבסמוך, והלאה מזה, רצוא במורד הבקעה, הקף את החממות וצאת אל כביש אלומות. מקדם לכביש הריק בגרה רשת השבילים והיתה לדרך אחת, והיא יורדת אל הקיבוצים, אל ביתו של עמית המת ואל נהר הירדן.

בלילות ירח יש והיינו תועים הרחק מזה, אל מחצבה נטושה בעורף אחת המושבות המקדימות שבת, שמים שחורים, עמוקים, מילאו אותה. שמות רבים ניתנו למחצבה, ואגדות נקשרו בה, להפחיד בהן את ילדי העמק. זו המספרת על התנין שנמלט מחמת גדר לפני שנים ומצא את דרכו הנה לא היתה המוזרה שבהן. (לימים חזרה המחצבה לפעול, האגם נוקז, והירח לא השתקף עוד בפניו האפלים. כשבאנו לשם באחרונה ראינוה בניוולה; אבנים עטופות ירוקת בת שנים נחו על קרקעה, ותו לא. לימים ייעלם גם הירוק העכור, ולא תיוותר אלא צלקת כעורה. לא עוד אגם נסתר בארץ הצפע. חזרנו משם בפחי-נפש; כולנו ציפינו, בסתר לבנו, למצוא את פגרו הצחון של התנין הזקן מוטל אי בזה).

שבים היינו בטרם שחר, אחר שמצאנו את היגיעה שביקשנו, שרגיעת-מה בצדה. במעלה הבקעה מדלגים היינו מעל תלוליות החיטה הקצורה, שהונחה להתייבש בטרם תקובץ לקוביות חיים דחוסות. הירח הגווע הטיל לרגלינו צללי שדים מחוללים; צללים אחוזי תזזית הטילו גם כלבי הבדואים שפרצו לקראתנו בדממה ממאהל הקיץ הנחבא בקפל קרקע. בחורף היה הבוץ מניס את משפחת הרועים אל הגבעות; הכלבים שנתפראו-למחצה היו נותרים לשוטט בבקעה המוריקה, וסחופי בוץ היו מטילים עצמם לרגלי אדוניהם עת באו אלה שוב עם לילות הקיץ. 

לא תמיד הרחקנו ללכת. היו לילות בהם צנחנו תחתינו אחרי מטע הזיתים הראשון, ובפסולתו הבערנו מדורה קטנה, סביבה ישבנו ושרנו חרש עד האשמורת השלישית. אחד אחד היינו נשענים לאחור ונרדמים; האש דעכה לאט, ובין ערות לחלום שמענו את יאיר שר לבדו: אמרי, איילת אהבים. הכל ידעו כי איילת לו בירושלים. בהקיצנו היינו סותמים בעפר את הגחלים הלוחשות. 



גליל זכרון קיץ

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו חשון ה´תשע"ד  
(זה מוכר לי... היה פה כבר פעם?)

זה נוסטלגי ומעורר געגועים, אפילו אצל מי שלא היה שם.

יופי של תיאורים ושל שפה.
הלוואי שתכתוב עוד סיפורים שלמים.
כ"ו חשון ה´תשע"ד  
נהדר, מלא געגוע. וקסם.


הערה קטנה: יש לך יותר מידי פסיקים וזה מקשה על הקריאה, מרווח אותה נורא. קצת קשה לנשום ככה, כשצריך להפסיק כל רגע.
א´ כסליו ה´תשע"ד  
תיאורים נפלאים ומעוררים חיבור לזכרון, אבל חסרה עלילה שתעביר את הכתיבה הזו מקטע לפרוזה, חבל.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד