|
|
 |
לצביקי
שוֹיִין, אז נשב על ספסל
תחת הברוש.
אתה תאכל לתאבון את לחם האובייקט שלך
במילוי חביתת הסובייקט המקושקשת.
ואני אלגם לי מי שפיר
ואכרסם עוגיות שליה בנחת.
זה מחיה אותי.
ונפטפט, נדבר, נשיר
נשתוק...
לפעמים קצה העיפרון מביט בי בזלזול כאומר-
"נו באמת?!"
וחוד העופרת נאנק בכאב...
נוּ שוֹיי'ן...
חברות כתיבה שגרה
©
כל הזכויות ליצירה שמורות לכן, סליגדו
|
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
| |
| |
י"ט חשון ה´תשע"ד  | | יש כאן כמה דברים יפים, במיוחד אהבתי את הבית הראשון, מי השפיר והשליה ממש הגעילו אותי למען האמת.. לא כל כך הבנתי את הדימוי.
בעיני אפשר היה לערוך קצת את השיר ולהדק אותו, במיוחד את סופו..
יש כאן פוטנציאל ששוה למצות.. (המורה בכיתה ג' להורים המותשים..:)) |  | כ´ חשון ה´תשע"ד | | אין עליך! שיר מעולה.
אני חייב לומר שלקרוא שיר בעיון זה דבר אחר.
הייתי מחליף את ה'שגרה' בתגיות ל'שג"ר'..
הניגוד בין האובייקט-סובייקט לציניות היהודית המשתפכת עשה לי את זה (שלא לדבר על אימת המוות והלידה מול עוגיות השלייה שלך..) | | כ"ו חשון ה´תשע"ד | | קלטתי את ה"קטע" שהלך כאן
אני ממש יכול לראות את זה
ועדיין
לא מתחבר ללועזיות הזאת
לתחושת הריחוק, הקור והבדידות | | |
rss
שלח לחבר
הדפס יצירה
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי