בנושא
בכרם
חדשות
 
פספוס / עצמי עצמי
בביכורים מאז ד´ חשון ה´תשע"ד


 

פעמונים מרעידים שקט קפוא טרם שחר, מעלים מודעותו כמצוף מקרקעית שינה. אויר קר מכה בפנים, ריאותיו מדוללות חמצן. מסיר שמיכה מצמר, קם מקרש מחוספס. מעט אור בוקע מבעד צוהר, מצייר צללים כהים על קירות תאו הקטן. ריח קטורת ספוג בחלל.  יוצא לחצר חשוכה, לבאר המים ושואב מתוכה בעזרת גלגלת עתיקה. מגע המים משתק. בתער חד גוֹלֵח בקפידה ראש ופנים. כּוֹסֶה גלימה כבדה על גוף דחלילי,  קושרה סביבו בחבל גס עבה, שאריתו נופלת מטה כעוגן תלוי. בסגולתכול העמוק ממעל מנצנצים עדיין כוכבים.

לפני ארבעים שנה הגיע בשביל המטפס למנזר העתיק. תרמיל כבד מכותף על גב חסון. המראה הפנטו. מבנים מעץ ואבני-סלע דבוקים למצח הררי מעל גיא-תהום. עומד כנקודה מול פסגות צחור נוסקות לגבהים עצומים מעליו. מי-שלג צונחים, פאות עשב ירקרק רענן ופרחים, פלג רונן רץ בין פסי ירוק למדרונות הרחק מטה, צפורים גולשות שמים תכולים זכים מוארים צח. הוד קדום.

בתום שלושה ימים הוזמן לשיחה עם ראש-המנזר שכינויו 'השותק'. עיניו שקועות היו בחוריהן, שחורות, צופות אל האָין.

"מדוע באת לכאן?" - שאלו בקול חלול.   

"להשתחרר מהאדמה המלובנת, מנחשיו ועקרביו של עולם זה." - השיבו, וקולו נרעד.

"היוכל ירח להכפיל עצמו?" - הפתיעו במהלומה.

שתיקה חסרת אונים מתחה עוותה את פניו.

קם המורה לאות סיום.

לעצמו יסכם אחר כך, שפני המורה הפחידוהו, כמי ש... חיפש את מילותיו לדייק, ולא מצא.

ניחן היה בשקדנות ודבקות מברזל מחושל. למד ותרגל ותרגל... שעות על גבי שעות מלמל-שׁר מנטרות בסדר קבוע ללא הרף, ימינו אוחזת בשרשרת עשויה מחרוזי-אבן קטנים, כשהאגודל עם האצבע מעבירות אחד אחד, מבלי לפספס. 

 חלפו עברו העונות.

סתיו וחורף, שמונה חודשים המקום מנותק מהעולם. אביב הגיע שוב. ריחות פריחה ואדמה נישאו באויר והוא ממשיך לחפשׂ את הפתרון, ללא מוצא.

ביום שמשי קסום, יצא וישב בפינה צדדית בחצר המנזר. לידו ראה צרור פקעות משי זהבהבות סמוך לחומתה. זיע משך את עינו. והנה, שבר ביקע קליפה צמרית ברחש עדין, בצבץ הגיח מתוכה פרפר קט כתמתם ועופף למרחב. צפה בלידה מרותק. פתאום, הבזיק בהכרתו מהו שמורו כיוונו אליו.

יום וליל לא הרפה, לחם בהורמונים שוצפים ולהבי יצרים מתהפכים חותכים בצינוריות דמיו, חורכים את תאי-גופו. כל שלהבת ניצתת כיבה ללא פשרות, ייבש כל טיפת חום בליבו, כל גל חשיבה הקפיא באיבו.

חלפו השנים. באחד הסתווים נחתה סנונית פצועה על אדן חלונו הרחב, תשושה כולה. מבטה וציוציה התחננו לעזרה, שיכניסנה לתאו להתחמם, לקצת פירורים ומעט מים עד תתחזק ותעוף בתודה. הוא נשאר שקוע בהתבוננותו הרציפה עם המנטרה שלו. מתעלם. כעבור שעות ספורות קפאה, מתה.

על קיר חדרו הוא חרט:

רִיק נטול כל

ישחררני מכל

רִיק ורִיק

ללא גבולות

ליל חורף. סערה משתוללת, יללות רוח מבעיתות הלמו במנזר. קור מקפיא. מפולות שלג אפלות מתגלגלות מתגברות במדרונות נפיליים אפלים, מרעידות ההרים תחתן. והנה, ברק נחשים מחושמל מצליף במנזר - והנזיר נבלע ברִיק.

על כותל חדרו הוא כתב:

לוטוס זכוכית

גוויה מהלכת

לִבָּהּ -  לא לי,  

עטוף גלימות 

אשב ברִיק.

 

מת לָעולם כמורו.

 

בדממה מעל קצה האוורסט גלשה ישות עוטה גלימת אור כסופה, ריחפה ובאה בתוך הים ענני המתרסק בעמודי מים מתנפצים, עברה מעל המנזר העתיק העטוף כולו שכבת שלג חשוך, והנהיא צופה תחתיה בנזיר שישב משוכל רגליים בתאו החשוך, מנותק כולו בבועת ריק אינסופי.

הנמיכה הישות מעופה קרבה, ודמעה חמה נכמרת צנחה מעינה הקורנת על אדן תאו של הנזיר, נופצה לרסיסים שקפאו במעופם מטה, או נגלדו על זגוגית החלון הסדוקה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לעצמי עצמי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז חשון ה´תשע"ד  
כואב וקר. מכמיר.

ברוך שובך, אבל מאיפה הבאת את שק היגונות הזה...

עז
י"ז חשון ה´תשע"ד  
התרשמותך עֹז - היו בול!
כך זה כשהולכים בדרך שאיננה דרך האמת, אלא בדרך אל האין! - וזאת ניסיתי להראות.
י"ח חשון ה´תשע"ד  
קר פה אצלך.

לא יכולה לומר שהבנתי עד הסוף, אבל האווירה מצמררת, ולא רק מקור.
לבי לסנונית...
כ"ה חשון ה´תשע"ד  
אכן, קלעת בהרגשתך למה שניסיתי להעביר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד