המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אינטרלוד / אוליב (:
בביכורים מאז כ"ז תשרי ה´תשע"ד

 

וזה, רות חושבת לעצמה, הסולם הכי בסיסי. מתכנני המכשירים לא התאמצו הרבה. וכמה אפשר כבר לשמוע רצף לא הרמוני, ועוד עולה. כאילו משהו באמת מתקדם פה. דו-סול-סי. כמה שניות הפסקה. דו-סול-סי. כמה שניות הפסקה. רק במוזיקה יש לשקט קיום של ממש, ממשות, וכאן אין ממש שקט בין התוים אלא הנשיפות הרכות של מכונת ההנשמה, שהן רכות באוזניה אך דוקרות בגרון השותק והצחיח. דו-סול-סי. את הצלילים המכניים היא מנסה להכניס איכשהו ברווחים שבין צלילי הקונצ'רטו המשולש של בטהובן, הקונצ'רטו שהוא עצמו מעולם לא שמע אבל היא, רות, שמעה כל כך הרבה פעמים שהיא יודעת אותו בעל פה. בעיני רוחה היא מנסה למקם את עצמה באולם, צופה – לא באולם, על הבמה עם הנגנים, רואה את החום העשיר של הפרקט ואת העץ הממורק של הצ'לו, ממקמת עצמה בתוך בטנו הגדולה, המהדהדת, המגנה. מרגישה ברגליים את הפעימות ובבית החזה את הרטט. הוא מושלם, הקונצ'רטו, לא כמוה, ואין כל כך איפה להכניס אבל דו-סול-סי מתעקשים, כמה שניות הפסקה, דו-סול-סי מחרישים גם את הכינור, גם את הצ'לו וגם את הפסנתר. הבמה נשמטת מתחת רגליה ומכשיר מרובע קטן, כחול דהה, שכל מה שהוא יודע לעשות בחיים זה לספור טיפות, מתחיל לצפצף. אירנה לוחצת פה, לוחצת שם, נדמה לה שזו אירנה, או ילנה, או אנה, אחת מהן. לאחת אצבעות של כנרית, לאחת אצבעות של צ'לנית ולאחת אצבעות לפסנתר, כן, האצבעות הן ראי הנפש ואותן היא רואה הרבה יותר ברור מאשר את הפנים אז קל לה להתבלבל. דו-סול-סי. זה לא זה. לא מתאים. מן הטריו סונטה של באך היא מתיאשת עוד לפני שהוא מתחיל, כל כך יפה והרמוני ולא מתאים לכאן, דו-סול-סי, לעזאזל. ואז ואגנר, עם זיגמונד שלו. עם כל המהירות והעוצמה והחושך, כמה שהיא לא סובלת את ואגנר אבל הוא משתלט ואינה מצליחה לסלק אותו. כל היצורים העל טבעיים מתערבלים סביבה על סוסים מעופפים דוברי גרמנית והטנור נתקע לה באוזניים. הטלפון מצלצל, מצלצל. אף אחד לא עונה שם לטלפון. בשביל מה. אירנה או ילנה או אנה עסוקה בדברים אחרים, כמו לקשור את הידיים של רות כשהיא מנסה להוציא את הצינור הזה שמפריע לה לשיר. ורות מקיאה, ממש בכוח היא דוחפת את ואגנר החוצה מן הגרון, החוצה מן האף, החוצה מבעד לחלונות הלא קיימים, ומהר מכניסה במקומו את אוסקר פיטרסון והאלתורים הנהדרים שלו, שאולי יוכלו להחריש את הצלילים הללו, מי המציא אותם בכלל. זה לא עובד. אוסקר חטף שבץ מוחי והמוזיקה שלו כבר לא אותו הדבר. באמת שאינה מבינה איך אירנה או ילנה או אנה מסוגלת לעבוד כך בחדר בלי חלונות, בלי אויר, בלי נשימה. ממש בכוח היא קוראת לשוברט לבוא עם הסימפוניה הגדולה שלו, הגדולה, לא הקטנה. עם כל הכלים. אולי תוכל להתחבא ביניהם. צריך משהו ממש גדול כדי להתגבר על כל זה. והיא באה, הסימפוניה בדו מז'ור, מלכותית, ארוכה ארוכה ארוכה. וזו בדיוק הבעיה. כל כך דוקר וחונק ואינה מצליחה להתמקד ולזרום עם הצלילים. דו-סול-סי. אפילו הטרומבונים של שוברט והתפקידים היפים שהוא נתן להם בהצגה הגדולה שלו לא עוזרים לה להשאר איתו, האויר שהם נושפים החוצה לא נכנס לריאות שלה. ומשהו כנראה לא בסדר כי עכשיו הצלילים יורדים, מלחיצים. דו-לה. דו-לה. כמו ציפור משונה המכשיר מצייץ ואומר דו-לה, דו-לה, ואירנה או ילנה או אנה אומרת רות, תנוחי, רות, דו-לה, אל תעשי את זה, רות, תנשמי, רות, דו-לה, עוד משהו שרות כבר לא שומעת, אירנה או ילנה או אנה מתעסקת במשהו והדו-לה נפסק אבל שוברט כבר לא שם וגם אוסקר פיטרסון נכנע ומחליק מן האוזניים החוצה, עולה עם הכרומטי עד שהוא עוזב את הפסנתר מלמעלה ושום דבר לא עוזר לה להאחז, היא מחליקה ומחליקה ומחליקה, המכשירים צועקים בחוסר הרמוניה ושום דבר מז'ורי אין פה. נראה לכם שהיא תחזיק מעמד, אירנה או ילנה או אנה אומרת, וקול אחר אומר לא יודע, אנחנו בבעיה, כלומר היא בבעיה. היא זו היא, רות, עם הצינור בגרון והדקירות בריאות והצלילים שבורחים מן האוזניים, וואגנר שדוחף את האפוקליפסה הדוהרת שלו פנימה, פנימה, את קולו של כנראה-הרופא אינה מצליחה למקם, המבטא הזר מפריע, אבל כשעומדים למות זה לא מז'ור. דו-סול-לה, המוות צריך לנגן מינור. דו מינור, אם אפשר, ואת הדו-סול-לה רות מדחיקה. אבל כאילו להכעיס מתכנני המכשירים החליטו שאף אחד לא יברח מן הסולם הבסיסי שלהם, שאף אחד לא ישנה פה כלום, ועכשיו המכשירים ממש מפריעים ואומרים דו-פה-סול-לה-סי. ואפילו לא בקצב אחיד, מין קצב משונה כזה שאי אפשר למקם אותו. ממש התקמצנו על כל הסולם וסיננו ממנו  רה ומי. היא מרחמת עליהם, על רה ומי, מה הם אשמים, שני תוים עובריים מסכנים שנגזר עליהם ליפול, להיות בודדים לנצח, מתים לנצח. צליל שאין שומעים אותו איננו קיים. גם רה ומי שלה כבר לא קיימים, ודו-פה-סול-לה-סי ממשיכים בלעדיהם, חושבים שככה עם סולם שבור אפשר להחזיק מעמד, נו באמת, שיבואו מתכנני המכשירים והיא תסביר להם משהו על מוזיקה, משהו על צלילים שגדלים ועל הרמוניה שחייבת להיות, אפילו ככה בטיפול נמרץ, אפילו כשחושבים שהיא לא שומעת כלום, הכל היא שומעת. לא רואה אבל יותר מדי שומעת. עכשיו היא שומעת את הלב שלה, כמו הטימפני בקודה של בטהובן, דופק, במרווחים של אוקטבה, דופק, דופק. בום. בום. בום. וכל הכלים אמורים להשמע לו, להדהד סביבו, אבל זה לא קורה. דו דיאז בכלל לא במקום שם, הוא מפריע למוטיב המרכזי ובכל זאת מתאים להרמוניה אבל האימה הזו, אין אימה אצל בטהובן, אצלו מבחוץ הכל שקט ודומם, הוא הרי לא שמע את הצלילים כלל, אפילו לא את אלו של עצמו אבל מבפנים היה שר ומנגן וזה מה שחשוב. אצלה היא קיימת, האימה, קיימת ודומיננטית ואל הסולם המרוחק כל כך כבר אינה מצליחה להגיע כי ואגנר מתעקש ונדחף, ואגנר לך מפה, תסתלק, אתה לא שייך פה והאפוקליפסה בכלל לא בסולם הנכון, איך בכלל מהרמנים אפוקליפסה.

את צריכה לדעת טקסט, המורה הרוסיה לפסנתר היתה אומרת, והט' של הטקסט רכה כמו שרק רוסים יודעים לבטא. אם את רוצה להרגיש את הצלילים את קודם כל צריכה לדעת טקסט. הטקסט מתפרק לגמרי ורות קוראת את רחמנינוב לעזרתה. התוים בכלל לא מתאימים אבל הקצב יכול להסתדר, והיא יכולה להשמיע לעצמה את הפרלוד שלו מההתחלה ועד הסוף ולדמיין חשכה רכה, חשכה עוטפת. לא דוקרת כמו כאן. חשכה מנוקדת אורות רחוקים. פנטזיה, הוא קרא לו. מאה שנה בינו לבין בטהובן ושניהם קראו ליצירות שלהם פנטזיה, ואפילו קצת דמיון יש ביניהן. פרלוד כזה מנגנים לפני התפילה, מה כבר יש כאן להתפלל ואיך בכלל אפשר להתפלל, לילל, לקלל, תקוע בגרון וידיים קשורות. טוב שאת האזניים לא קשרו. שלושה צלילים כפולים [דו-סול-סי, לא זה, מזה היא מתעלמת] ואחריהם שלושה אקורדים זהים, וקצת שלווה לנפש, קצת עדינות, לא כמו כאן. לא כמו כאן. סי צורח ועוד סי צורח, אירנה או ילנה או אנה מתרוצצת, מחברת, מנתקת, מדליקה, מכבה, דו-פה-סול-לה-סי, נתקע, סי, סי, סי, חור בראש זה עושה לה, וכבר היא מקנאת בבטהובן. הלוואי שהיתה חירשת, הלוואי שלא היתה שומעת שום דבר מכל הרעש הזה, ואחר כך צליל צורם שלא שייך לכלום ואיך אפשר להתרכז ככה, ואיך אפשר לשיר ואיך אפשר להתפלל ככה. בכל הכוח היא עוצמת אוזניים ונאחזת מבפנים בבטהובן ובדו דיאז מינור שלו ובאור הירח שאותו היא יכולה רק לדמיין, עוצמת עיניים מפני הפלואורוסנטים, מרפה. אם למות אז לפחות ככה. בהרמוניה.



הרמוניה התמודדות מוזיקה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוליב (:
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ חשון ה´תשע"ד  
'ביום שהמוזיקה מתה'.
אני לא יודע אם לטוב אם למוטב. מאוד הפריע לי מה שהפריע לי אז, מה עושה מי שלא מכיר את המוזיקה הזאת. כי באיזו שפה הסיפור הזה מדבר; איך אנחנו מדברים על מוזיקה בלי המוזיקה, ועל הכניעה אל המוות.

[כלומר, כי תיאור של מוות. אבל אני מחפש עם מה להזדהות, מה בסיפור הזה יכול להיות שלי, ולא מוצא.]
ב´ חשון ה´תשע"ד  
משהו קטן, משהו שולי. אבל לפני שבוע הייתי חולה קצת - צינון או שפעת, עם קצת חום. וחום יכול לגרום למחשבות להיות מוזרות בסגנון הזה. להתקבע על משהו אחד, אולי ברור, ויותר גרוע - מופשט במידה מסוימת, ולא לתת לך לישון.
בעיני המחשבות הבלתי נשלטות על מוזיקה בסיפור, והיציאה-מן-הדעת בגלל צליל ברקע, זה עוד סבל נלווה לסבל הגופני.
ג´ חשון ה´תשע"ד  
אולי מישהו יתרגם לי את זה ללוגיקה, מתמטיקה או מחשבים.

זה החסרון של הסיפור הזה [ועוד כמה יצירות שלך בסגנון], הקושי להבין וגם הקושי להזדהות.
אבל כמו שכעס ואימה ושמחה והתרגשות נשמעים אותו הדבר לא משנה באיזה שפה ביטאת אותם כך גם פה.


ד´ חשון ה´תשע"ד  
הנה חשכה רכה, הנה חשכה עוטפת. הנה מוות שדומה לפרח.
ואיך עם סולם שבור אפשר להחזיק מעמד, כמו ללמוד ללכת בלי גב,
ומי המנצח ששכח כאן שברי צרימות, דיסוננסים חסרי אחיזה, מז'ור-מינור בלי הכלה,
אבל פנטזיה מעולם אצילות קורעת מסילות אל המת החי או החי המת,
לא טובעת בשורש אפוקליפטי, לא לה הוא.
שובי חיה יחידה,
צעקי ויי
למדי אצבעותייך מלחמות חיים.


תראי משהו
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=66989#.UlQesRVBSUk
ט´ חשון ה´תשע"ד  
ובכל זאת מאוד נהניתי מהסיפור.
אני מכיר את החוויה המעניינת של ניתוח העולם דרך התחומים שלי, ולכן הסתקרנתי ושמחתי לקרוא דרך נקודת מבט שונה.
ט´ חשון ה´תשע"ד  
משערת שחוסר ההבנה שלי במוזיקה פוגם בהבנת הסיפור, ובכל זאת, הדימויים מכילים מספיק ומובנים מספיק.
הדמות הזו, שמתרגמת הכל למוזיקה, שובת לב ואפשר לכאוב איתה גם אם התרגום שלה לעצמה לא מובן לי.

(ואני גם נזכרת בבן שלי, שמבקש שקט, כי הוא מנגן לעצמו שיר עכשיו, בדיסק שבראש שלו, ואנחנו מפריעים).
י´ חשון ה´תשע"ד  
י"א חשון ה´תשע"ד  
באמת עניין אותי מאד איך ייקרא הסיפור הזה.
כי כשאני קוראת אותו אני שומעת כל צליל. וברור לי שרבים [ואולי רובם המוחלט של] הקוראים - לא רק לא ישמעו אלא לא יבינו בכלל על מה מדובר.

אני תוהה עד כמה דברים הולכים לאיבוד בתרגום משפה לשפה, ועד כמה יש דברים שלא ניתן לתרגם כלל.
ומה עושים אז, כשיש לומר משהו שלא ניתן לתרגם.

כך שניק, ה"מחפש עם מה להזדהות ולא מוצא" שלך מאד מדבר אלי, אם כי מהצד השני. [כלומר, אני מחפשת איך לומר באופן שיהיה מובן, ולא מוצאת. אולי אין אופן כזה]. אני לא יכולה לתרגם את זה "ללוגיקה, מתמטיקה או מחשבים" כמו שכתבת, פרדוקס, כי אני למשל לא מבינה כלום במחשבים. ועם זאת יש להניח שאוכל ללמוד מחשבים - אבל עדיין לא לתרגם את זה.



י"א חשון ה´תשע"ד  
ואני מניחה שהמוטיב המרכזי והמוביל בסיפור הזה [או קטע, או מה שתרצו] לחלוטין לא נגיש למי שאינו דובר את השפה הזו.
ואין לי דרך לתרגם אותו. כלומר, אני יכולה להסביר מהו, ועדיין זה לא יתרגם.
י"ג חשון ה´תשע"ד  
(אודה, אין בי כרגע הסבלנות הנדרשת לקרוא מעבר לרפרוף)
כ"ח כסליו ה´תשע"ד  
אין מילים.
מאוד חזק לראות את העולם דרך סולמות, מהלכים הרמוניים ויצירות מופת.
לא כדובר שוטף של השפה פה, אולי מגמגם קלות, מאוד נהניתי מהכניסה של אוסקר פיטרסון VS. ואגנר. אני מניח שיש לה גם שמיעה אבסולוטית, באמת תהיתי איך זה..
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד