המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אוטובוסים / עלמה לבד
בביכורים מאז כ"ג תשרי ה´תשע"ד

למי שבאמת המציא את הרעיון של האוטובוסים. הסיפור הזה מוקדש לך.

"תארי לך מה היה קורה אם כל האוטובוסים שאנחנו נוסעים עליהם היו משנים את הגיל שלנו לפי מספר הקו, וכשהיינו עולים על קו ארבע היינו בני ארבע, ועל קו שישים היינו.." "בני שישים" השלמתי את יוני וחייכתי בעיניים עצומות. הוא היה עושה את זה הרבה, כמעט פעם בשבוע היינו משחקים בתארי לך והיו לו את הרעיונות הכי יפים והכי משוגעים והכי מצחיקים. תארי לך מה היה קורה אם היינו חיים בשמיים. כל העולם שלנו היה שם, והאדם, במקום לנסות להגיע לירח או לגלות כוכבים, היה מגלה אגמים, או הר. תארי לך מה היה קורה אם אנשים היו הולכים לבנק ובמקום למשוך כסף היו מושכים את הרצונות שלהם. הם היו מקישים בכספומט על "דירה" ו"אוטו" ו"טיסה לחו"ל" והבנק היה מוציא את מה שהם צריכים, בתנאי שלא נשאר להם יותר מדי אוברדראפט. אהבתי את המשחקים האלה שלו, אבל היום הייתי עייפה במיוחד, יוני ישב על הספה ואני שכבתי על הברכיים שלו בתנוחת התפנקות. צללתי לשינה וחזרתי לקולו. מתנמנמת ונפקחת ומתנמנמת. "ומה היית אומרת", יוני רכן אלי והפה שלו הריח משוקו חמים "מה היית אומרת אם הסיפור הזה על האוטובוסים הוא אמיתי?" פקחתי עין אחת וראיתי רק את הצוואר שלו פועם "הייתי אומרת שאתה קשקשן" מלמלתי "חמוד אבל קשקשן". "ואם תראי את זה בעצמך, תאמיני?" "בטח למה לא?" הפטרתי והראש שלי התחיל לכאוב קצת. "תהיה חמוד באמת ותביא לי אקמול" ביקשתי ממנו אבל אנחנו היינו כבר בחוץ. מחזיקים ידיים. היה חושך וקר וקו 21 עבר לכיוון בית וגן ועצר בתחנה. "את באה?" יוני שאל אותי. עליתי אחריו ותהיתי האם אני חולמת ואם לא איך הספקנו רגע אחד להיות בבית שלי ורגע אחד על אוטובוס ירוק בקור הירושלמי. "הנה, את רואה" יוני לחש לי בתרועת נצחון. "חוכמה גדולה" אמרתי לו ברטינה, "שנינו בני עשרים ואחד, האוטובוס לא שינה הרבה". "תסתכלי מסביב" הוא אמר, הסתכלתי. היו שבעה נוסעים מלבדנו באוטובוס. כולם היו צעירים. לא יכולתי להעריך את הגיל המדויק אבל הם בהחלט היו באיזור העשרים לחייהם. "זה באמת יכול להיות צירוף מקרים מוצלח" אמרתי ליוני. יוני נעץ בי מבט מוכר, כזה שמכיר את הספקנות שלי, אבל יודע שיצליח לשכנע אותי בסוף. "זה בגלל שעכשיו לילה, אין הרבה אנשים, בואי נחליט שניפגש מחר בתחנה של קו 4. ניסע קצת למלחה, ואת תראי". שוב היינו בבית שלי ואני ישנתי. הרגשתי רק את יוני מעביר אותי מהספה למיטה והולך. וחשבתי כמה זה מגניב שהחלום שלי התערבב עם הסיפור שלו.

 

בשבע בבוקר קיבלתי הודעה. "נפגשים בעוד שעה בקו ארבע?". הייתי כל כך מופתעת שבמקום לענות זרקתי על עצמי מכנסיים וסוודר, התעטפתי בצעיף ויצאתי החוצה. הבוקר היה צונן ולימוני והנשיפות החמוצות מתוקות של הרוח גרמו לי להתעטש בשרשרת. מישהו חיבק אותי מאחורה ואני כמעט נבהלתי אבל רגע לפני זיהיתי את הידיים האהובות עלי כל כך. הלכנו בשתיקה אחד ליד השני כשבסוף נשברתי. "זה באמת קרה אתמול בלילה?" שאלתי אותו. הוא חייך והרצין בו זמנית. "אני יודע שזה משוגע אבל זה אמיתי" הוא אמר, וכל הרגעים המבודחים נמסו מהמבט שלו. החזקתי את היד שלו חזק וניסיתי לא לחשוב על כמה שזה מוזר.

חיכינו בתחנה וקו ארבע הגיע. עלינו עליו, שילמתי לנהג על שנינו וכשהתיישבתי על הספסל זה התחיל.

לילד שישב לידי היה שיער חום בהיר עם פוני שגזור ישר על המצח, ופנים חולמות כאלה. ורציתי שהוא יהיה חבר שלי. הוא חייך אלי ונתן לי יד. התרגשתי קצת. כי אף פעם עוד לא היה לי חבר. ובטח לא באוטובוס. אמא שלי חינכה אותי בחינוך הביתי, לכן אף פעם לא היו לי חברים מהמעון או מהגן. היו לי הרבה חברים דמיוניים אבל אף אחד מהם לא ישב איתי באוטובוס ונתן לי יד. "איך קוראים לך?" שאלתי את הילד, "יונתן", היה לו קול מתוק והוא שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו. אמרתי לו שכן אבל אני צריכה לשאול את אמא שלי אם היא מרשה לי. ואז ראיתי שאמא שלי לא איתי. הסתובבתי לחפש אותה אבל בכל מקום ישבו ילדים קטנים עם תיקי אוכל. כשהרגשתי שהדמעות של הפחד מתחילות לצאת החוצה, יונתן כרך את זרועותיו סביבי ואמר לי לא לבכות. "אני אשמור עליך" הוא אמר בארשת חשיבות "ואמא שלך עוד מעט תגיע". האמנתי לו ונרגעתי.

 

"בבקשה תעיר אותי" ביקשתי מיוני אחרי שירדנו ושוב היינו בני עשרים ואחת. "לא ידעתי שהיית עד כדי כך מתוקה בתור ילדה בת ארבע" הוא חייך. "אבל איך זה קורה? איך זה אפשרי בכלל?" נרעשתי. מסרבת להתחייך איתו. הוא משך בכתפיו. השעון שלי צלצל שאני מאחרת ללימודים. זה היה קורס חשוב בתולדות ימי הביניים והמרצה לא אהב איחורים. השיעור היה ארוך, הוא דיבר ודיבר ואני קצת הצטערתי שהריצה המהירה והאיחור הקצר הותירו לי שעה ורבע משעממת וארוכה. המחשבות שלי נדדו לקו ארבע. חשבתי על זה שבדרך לאוניברסיטה, גם בקו שמונה עשרה וגם בקו שישים ושמונה, האנשים היו בגילאים שונים, ואפילו קמתי לאישה אחת מבוגרת והיא אמרה לי "תודה מיידלה". אולי זה קורה רק כשאני עם יוני. ואולי, התגנבה לליבי מחשבה מטורפת, אולי יוני עושה את זה איכשהוא.

כשנפגשתי עם יוני בערב היה חיוך של נצחון מרוח לו מאוזן עד עפעף. "בוא ננסה את זה שוב" אמרתי לו. היינו בני שלושים ושתיים בדרך לגילה. האוטובוס היה עמוס לעייפה, היתה שם חבורה שלמה של אנשי עסקים מעונבים עם בטן שטוחה, כמה נשים יפות עם ציפורניים מטופחות, אישה אחת שנראית כאילו היא גרה ברחוב, אבל מתחת ללכלוך ראיתי שהיא צעירה. היו גם כמה זוגות. ועוד אנשים בודדים, שומעים מוסיקה, חולמים, קוראים ספר, מדברים בפלאפון. כולם היו נראים בערך באותו הגיל. רק מקום אחד פנוי נשאר ויוני סימן לי להתיישב בו, הסתכלתי עליו. השיער שלו היה דליל יותר, מפורץ. כרס קטנה כמעט לא מורגשת אבל שם. החולצה בפנים, והמבט אותו מבט. עכשיו התפניתי להביט בעצמי. על האצבע נצצו לי שתי טבעות, טבעת יהלום וטבעת זהב דקה. רציתי לשאול את יוני אם הוא אחראי לטבעות האלו אבל התביישתי. וחשבתי שאם אני לא יודעת אז איך הוא יוכל. יוני שאל אותי אם נוח לי וטון של דאגה קלה נמתח בקולו, חייכתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה קצת לשבת במקומי. הוא הניד ראשו לשלילה וידו התגנבה לידי. וככה נסענו בשקט עד גילה.

*

"מה שאני בעצם אומר" יוני היסס קצת, ניסיתי להקשיב בריכוז כדי שהמילים יפסיקו להסתבך לו "נראה לי שזה יכול להתאים כבר, את באמצע תואר, ואני השתחררתי כבר לפני כמה חודשים, ולשנינו יש משכורת לא רעה. אני גם ככה מבלה כאן את רוב הזמן הפנוי שלי, אז למה שלא נעבור לגור ביחד?" הנאום שלו היה ארוך מדי, ואחרי הרמיזות שהוא שתל בחודש האחרון ידעתי שזה מה שיבוא ובכל זאת האוויר נשאב ממני ואיתו גם התשובה. הוא היה מתוח ואני פחדתי להישמע נלהבת מדי או מהססת מדי או כל דבר שיגרום לו לשנות את דעתו. והיה גם את העניין הזה של האוטובוסים שעמד בינינו כמו תריס פלדה כבד מאוד. "אז, מה את אומרת?" ניסיתי לא לבכות, יוני יודע שאני בוכה רק לעיתים נדירות, ובעיקר משמחה, ולא רציתי להסגיר את עצמי ככה. הקול שלי רעד אבל לא הרבה כשאמרתי לו שזה ישמח אותי מאוד. שאני שמחה שהציע ואשמח עוד יותר שיעבור לגור כאן, כי אני את הדירה שלי לא עוזבת.  יוני חיבק אותי והסתובב איתי והציע לצאת לאכול גלידה בעיר. הלכנו ברגל כי מאז הריב האחרון השתדלנו לא לנסוע באוטובוסים ביחד. בדרך שוב התגנבו הקולות מהמריבה שלנו, כשאני ביקשתי מיוני שיסביר לי איך זה שרק איתו הקווים משפיעים על הגיל של כולם, ואיך הוא ידע על זה בכלל, ולמה הוא כל הזמן אומר שהוא יודע בדיוק כמוני, כשברור לי שהוא יודע יותר. יוני כעס וזרק מילים כמו אמון וביחד ולמה אני צריכה להבין כל דבר. כדי להשתיק אותו ביקשתי ממנו שניסע בקו ארבע עשרה. אז הוא עוד היה נלהב מכל הרגעים שאספנו, מהמסע בזמן ומהאנשים המשתנים מול עינינו. כך שהמריבה נקטעה באמצע ויצאנו לחכות לקו ארבע עשרה. עלינו על הקו, יוני שילם על שנינו, הוא התיישב ראשון ואני התיישבתי לצידו מתוחה.

הילד על ידי הביט בי במבט מוזר. לא נעים. אני לא יודעת אם דמיינתי אבל הרגשתי איך הוא סוקר את גופי שהחל להתפתח, הדקתי את השפתיים שלא יראה את הקוביות האלו שגורמות לחיוך שלי להתעוות. וכופפתי את הגב קצת, מותחת את החולצה ומקווה שלא רואים כלום. אבל הילד הוסיף להסתכל בי, ולמרות שסובבתי את הראש לכיוון השני הרגשתי את המבט שלו ולא ידעתי אם אני אמורה להרגיש מוחמאת או להעלב. "איך קוראים לך?" הוא שאל אותי פתאום. והקול שלו היה קשה, מסתייף. קמתי ואמרתי לו שלא נוח לי לשבת מקדימה. מאחורה ישבו שני בנים בספסל אחד ובת אחת בספסל השני, התיק שלה היה על המושב. היא היתה נראית יותר גדולה ממני וחייכה חיוך לבן ונטול ברזלים. היא פינתה לי את התיק ושאלה אותי איך קוראים לי ובת כמה אני. קראו לה נטשה והיא היתה בת 14. היא נסעה להיפגש עם דודה שלה בקניון. כשהיא שאלה אותי לאן אני נוסעת הרגשתי כאב מוזר בצד, לא הייתי בטוחה שאני יודעת את התשובה. הפניתי את הראש קדימה והנער שישב לידי קודם צלצל בפעמון. "עכשיו התחנה שלי" אמרתי לה וירדתי אחריו.

המריבה לא המשיכה אחרי הנסיעה הזאת, אבל היתה מתיחות באוויר והרגשתי שיוני כועס עלי לא רק בגלל הכפייתיות שלי לגביו ולגבי האוטובוסים אלא גם בגלל שקמתי ועברתי אחורה במקום לענות לו. "לא הכרתי אותך אז" ניסיתי להסביר לו. "די, כל החיים שלנו נהיו נסיעות ודיבורים משוגעים" הוא התחיל ללכת מהר. "נמאס לי". המילים האלה שלו תפסו אותי לא מוכנה. ליוני אף פעם לא נמאס מדברים משוגעים. והוא לא הפסיק להתלהב מהנסיעות באוטובוס. גם כשהיה שותק לשאלות שלי. תמיד היה הזיק בעיניים שלו כשעלינו לאוטובוסים. הסתכלתי עליו כשהשפתיים שלו נחשקו לפס לא מוכר. "אז לא חייבים לעשות את זה" אמרתי לו והשתדלתי שהקול שלי יהיה רך. "לא חייבים" הוא הסכים איתי וראיתי שהקול שלו מת קצת בתוך הפנים.

אז שתקתי. מחפשת רמזים בעצמי. ומאז לא נסענו יותר יחד באוטובוס, ואני התגברתי כל יום מחדש על הצורך לשאול אותו מה קורה לו כשהוא נוסע באוטובוס בלעדיי.

בכל זה נזכרתי כשהזמנו גלידה בטעם תותים ושוקולד בלגי וליקקנו אותה לפי התור. אני צחקתי ויוני צחק. מתחת לשמחה זמזם חוט של מתח על גלגלים. אבל שנינו העדפנו להתעלם ממנו. היינו צעירים ומאוהבים והחלטנו לעבור לגור יחד. ויוני היה כל כך יפה עם השפתיים המרוחות בשוקולד שנשבעתי לעצמי להפסיק לחשוב על כל מה שהיה.

*

יותר לא שיחקנו בתארי לך. התגעגעתי לרעיונות המשוגעים של יוני ולביטול המזלזל שלי. התגעגעתי לאמונות הטפלות המצחיקות שלו, לסיפורים הקודחים. פעם בכמה חודשים היה לילה כזה של ביחד. של כמעט כמו פעם. אז היינו יוצאים ועולים כל פעם על קו אחר. היינו בני ארבעים ואחד ובני עשרים ושבע. היינו בני שמונה עשרה ובני שמונה. ופעם אחת היינו בני שישים וארבע. כל פעם היינו יורדים ולא מדברים על מה שקרה שם. אבל החיבוקים של יוני נהיו חזקים יותר. הידיים שלי רכות יותר. וההשתאות של שנינו זרמה בין הזרועות.

מדי יום היתה הסקרנות אוכלת אותי והזרמים התת קרקעיים שלה איימו על השקט היחסי בשגרה שיצרנו. כשהיה חוזר מאוחר הביתה. כשחיוך חולמני היה מתגנב לפניו בלי הסבר. כשהיה מסב מבטו לשקשוק גלגלים של אוטובוס דוהר בחלון. ימים רבים נלחמתי בסקרנות הארורה הזאת. עד שלא יכולה הייתי לה. הרבה פעמים תכננתי לעשות את זה אבל הפעם כשיוני יצא מהבית זינקתי מהמיטה ועקבתי אחריו בפיג'מה. הלב שלי כרסם כמו עשרות עכברושים. הוא חיכה בתחנה והביט בשעון פעמיים. לידו אישה מבוגרת עישנה סיגריה. ידעתי שהוא לא סובל איך שהריח נתפס לו בבגדים אבל הוא בחיים לא יעיר לאישה זרה. ראיתי איך הוא זז קצת רחוק מהעשן. ואז היתה חריקה כזאת של אוטובוס וקו שבעים ושתיים הגיע. הוא עלה על האוטובוס ושילם לנהג. התקרבתי לראות מה קורה. האישה המבוגרת עלתה אחריו. והתיישבה במושב הקדמי. מהחלון לא הצלחתי לראות את הפרצופים של שאר האנשים. ויוני התיישב בצד השני כך שלא הצלחתי לראות את הגיל שלו. האוטובוס התחיל לנסוע. רצתי אחריו. "חכה רגע" צעקתי לנהג "חכה". הנהג עצר ובסבלנות לא אופיינית חיכה לי. עליתי מתנשמת, מביטה סביבי. בספסל הראשון ישבו זוג זקנים, בספסלים אחריהם ישבה אישה בהריון, לידה גבר צעיר. אישה חרדיה עם תינוק בסלקל ישבה כמה ספסלים משם. ויוני ישב אחריה, ומבטו כעוס כמו שמעולם לא ראיתי. הושטתי ידי לשלם לנהג. כשהתקדמתי ליוני ראיתי איך מבטו משתנה. הוא נעמד ולחץ על הפעמון. "אני מצטערת" לחשתי לו, אבל כשהאוטובוס עצר הוא ירד בתחנה. נשארתי יושבת. גופי החל לכאוב. הרמתי את ידי וראיתי את הקמטים הזעירים מצטופפים עליהן, מחלון האוטובוס נשקפה בבואתי. בבואת אישה זקנה בת שבעים ושתיים. יותר לא ראיתי את יוני.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ל´ תשרי ה´תשע"ד  
משוגע, ממש משוגע, אבל במובן הכי נהדר שיכול להיות למילה. הביצוע כתוב היטב. נעים לקריאה, שואב. נהניתי מאד.

כל הפרטים הקטנים: הבקיאות בקווי ירושלים, הדברים הקטנים שהופכים כל גיל למה שהוא. נפלא.

הסוף התרסק לי מהר מידי. עוד לא הבנתי ממש מה קורה, ופתאום. אני מניחה שיש כאן איזושהי נקודה שפיספסתי, אשמח אם תאיר את עיני.

ועוד משהו שאולי היה לוקח את הקריפיות לקיצוניותה: מה קורה אם עולים על קו 480?

שוב, נפלא.
תודה לך.
ל´ תשרי ה´תשע"ד  
את: זה מה שזמן אמור לעשות, ולא רק בגלל שבשניהם החלק של הפנטזיה מאד שולט, אלא גם משהו חיבר ביניהם באופי הסיפור ובקו העלילה.

רעיון מעולה וכתיבה מצויינת. בסוף היה משהו מעט צפוי, מצד שני אני לא יכול לחשוב על סוף אחר שלא ישבור את הסיפור בצורה חדה. ועוד הערה קטנה - השבירה של ההרמוניה לא מספיק מוסברת לטעמי. בכל אופן באמת סיפור מצוין.
ל´ תשרי ה´תשע"ד  
מה שאני אוהב בסיפור הזה, חוץ מהשפה והמשפטים (בוקר צונן ולימוני), זה השמירה על המתח בין רעיון הפנטסטי והמציאות, והם שהם מתמזגים בלי שהסיפור מוכרע לטובת אחד מהם. הזכיר לי רעיונות של רבי נחמן, על הדגשת החלום והערבוב המוחלט שלו עם המציאות, כאילו הוא לא פחות חשוב.

הזכיר לי קצת את הפסקה הזאת, בגלל ההכחשה והמשחק עם המציאות. כאילו השניים שבציטוט התבגרו ונכנסו לסיפור שלך. והחלומות שלהם והמשחקיות נשארו רלוונטיים וקיומיים כמו אז. וגם הכתיבה, קולחת בהברקות.

"לאחי ולי היה משחק. הייתי מצביעה על כיסא. "זה לא כיסא" הייתי אומרת. ציפור היה מצביע על שולחן. "זה לא שולחן."
"זה לא קיר." הייתי אומרת. "זו לא תקרה."
וכך היינו ממשיכים. "לא יורד גשם בחוץ." "השרוך שלי לא פתוח." היה ציפור צועק. הייתי מצביעה על המרפק שלי. "זו לא שריטה." ציפור היה מגביה את הברך. "גם זו לא שריטה!" "זה לא קומקום!" "לא ספל!" "לא כף!" "לא כלים מלוכלכים!"
הכחשנו חדרים שלמים, שנים, מזגי אויר. פעם, ממש בשיא הצעקות, ציפור נשם נשימה עמוקה. בקולו הרם ביותר, הוא צרח: "לא! הייתי! אומלל! כל! חיי!"

"אבל אתה רק בן שבע" אמרתי."

(מתוך תולדות האהבה)
ל´ תשרי ה´תשע"ד  
אהבתי ממש, את הרעיון והביצוע, רק לא הבנתי את הסוף- היא לא ראתה אותו יותר ונשארה בת 72? הוא הגורם לה להפוך לזקנה או צעירה? על מה הוא כ"כ כועס? למה היא ביקשה ממנו סליחה? ועוד ועוד...

ל´ תשרי ה´תשע"ד  
מעולה. כתוב יפהפה ("מתנמנמת ונפקחת", ועוד הרבה שממש אהבתי)
וכמו שרעות אמרה-משוגע נהדר.
ואיך הפכת את השיגעון הזה לכל כך מציאותי ואפשרי, זה מדהים.
א´ חשון ה´תשע"ד  
כזה שאני יודעת שיגרום לי להזכר בו כל פעם כשאעלה לאיזה אוטובוס.

סיפור מתוק, ועצוב, ומחייך, ומדמיע, ומדומיין ומציאותי, ועוד מלא מילים והיפוכן.

תודה שכתבת.
ב´ חשון ה´תשע"ד  
כתוב מדהים. הרעיון מבריק ומקורי ומרגש.
גם אני הקטן לא הבנתי את הסוף הפתאומי והמתבקש. ואולי הסיום משאיר אותנו על קו 72, מתבוננים בך יורדת , מתרחקת, צעירה ויודעת סוד,
ב´ חשון ה´תשע"ד  
איך נהניתי לקרוא את הסיפור הזה.

אפילו הסוף לא הצליח לקלקל לי את המתיקות שבדמיון-מציאות המעורבבים האלה, החיים.

זה מקסים.
ב´ חשון ה´תשע"ד  
את כ''כ עמוסה בכישרון.

(גם לי לקח זמן להבין.)

דפנה
ה´ חשון ה´תשע"ד  
שמחתם אותי מאוד.

רעות, שושן, ביכור, רוניני- תודה לכם.. לגבי הסוף, אני לא רוצה להסביר אותו, לפחות לא על גבי האתר. ואולי זה בגלל שאני אוהבת סופים כאלה.. אז מי שרוצה אפשר לדון על זה במסרישי.. אבל כאן אני מעדיפה להשאיר את הסיפור בלי פרשנות שלי.

אברהם שחר- מעניין שדווקא הזכיר לך את הסיפור הזה. לי הוא יותר מתחבר ל"מראות" ול"נשמות" ובכלל דווקא הסיפור שהזכרת הוא אחד הסיפורים היחידים שלי שלא עוסק בתמה המרכזית של סיפוריי (הלבד מול הביחד וכו'.
ולגבי שבירת ההרמוניה- לוקחת לתשומת ליבי. אתה צודק. תודה על הקריאה, ההערות והמחמאות. משמח.

ילד.- תודה לך. גם על הציטוט. זה אחד הספרים האהובים עלי ביותר.

ליל כוכבים,אוסנתי ודפנה- שימחתן וריגשתן. תודה..
ט´ חשון ה´תשע"ד  
ונהנתי מאד. וחשבתי.
ואז ראיתי כל-כך הרבה תגובות אז כמעט לא הגבתי.
אני שמחה שלא הייתי כאן הרבה זמן ומקווה לקרוא את שאר הסיפורים שלך בקרוב,
איזה כיף לי.
כתיבה מעולה.
ט´ חשון ה´תשע"ד  
סיפור נפלא!
ט´ חשון ה´תשע"ד  
אוף, אבל אני ממש רוצה להבין את הסוף, וככל שאני חושבת עליו - אני לא מבינה...
(ולא שציפיתי לסוף סגור ומתקתק, ממש לא, אבל יש לי הרגשה שיש משמעות לסוף הזה, משמעות שנוגעת לכל מערכת היחסים שלהם, ואני לא תופסת אותה).

חוץ מזה, כתוב נהדר, מקורי וכיף לקרוא.
י"ד חשון ה´תשע"ד  
כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב כמה אהבתי את הסיפור, ואיכשהו לא הספקתי.
אבל זה טוב, כי עכשיו אני יכולה לא רק לכתוב שאהבתי כל כך את הסיפור, אלא גם להוסיף שהוא נשאר איתי ומלווה אותי מאז שקראתי אותו.
ט"ו חשון ה´תשע"ד  
הרעיון מקורי ומבריק, כתוב ביד בוטחת ועמוסת כישרון.
כ"ג חשון ה´תשע"ד  
כתוב טוב ממש ממש ואוף נו אין לי מה להגיד, מקורי וכל זה, כן, את יודעת כבר

תודה
דויד
ז´ כסליו ה´תשע"ד  
כ´ סיון ה´תשע"ד  
ומסוג הדברים שלא אצליח לכתוב אף פעם..
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד