בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 19 / דוצקי
בביכורים מאז י"ב תשרי ה´תשע"ד

"שלום! קוראים לי סופי," לחצתי בחמימות את היד של אחד משומרי הכניסה לספינה, "אבא שלי נמצא בפנים והוא שכח את המפתחות למכונית".

חתיכת אבטחה הייתה בכל האזור, אפשר היה לחשוב שהם פוחדים מהתקפה של צבא מאורגן...

השומר הביט בי במבט תמה, ואז הביט בשומר לידו במבט שואל.

השומר שנשאל הוציא פלאפון וכיוון אותו לעברי, נתתי את החיוך הכי חמוד שיכולתי. הוא צילם אותי בעזרת הפלאפון ושלח את התמונה באסמס.

תוך כמה שניות נשמע צלצול קצר מהפלאפון. השומר הביט בו, הראה לשומר שעדיין אחז בידי ואז הביט בי בחיוך.

"כמובן, יקירתי", אמר לי בנחמדות השומר עם הפלאפון. הוא פנה אל השומר שהחזיק בידי "אנא, שיהיטו, לווה את הילדה לאביה".

רציתי למחות שאני לא ילדה! אני בת שבע עשרה שנים, חמישה חודשים ותשע עשרה ימים! - אבל זה לא היה הזמן המתאים בדיוק...

שיהיטו הידק את אחיזתו בידי ואמר: "בואי איתי, חדר האורחים לא רחוק".

ברגע שנכנסנו פנימה הרגשתי משהו דוקר בגבי התחתון, מישהו התגנב מאחוריי בלי ששמתי לב.

טיפשה!

חשבתי שהתוכנית שלי עבדה.

"תמשיכי ללכת אחרי שיהיטו!" שמעתי קול לוחש ומצמרר מאחוריי. "אם את משמיעה ציוץ בזמן שאנחנו עוברים ליד אנשים - ייכנס לך חץ מורעל בגב, ותתמוטטי בעילפון קדימה. ואז, ספק אם תישארי בחיים". הוא נתן לי שנייה לעכל את דבריו, ואז אמר: "אם את מבינה - תהנהני בחיוב".

הנהנתי והמשכתי ללכת ליד שיהיטו כשאני מביעה חיוך לאנשים, כולי מלאה בזעה.

אני זוכרת שהספינה הייתה מאוד יפה מבפנים, אבל הייתי מבועתת ככה שלא שמתי לב כל כך.

הובלתי לגרם מדרגות וירדנו שתי קומות למסדרון צר וארוך מלא בחדרים, שיהיטו פתח את החדר השמיני משמאל ונכנסנו אליו.

בחדר היו כיסא עץ עם מנורת פלורסנט מעליו, ובקצה החדר מאחורי הכיסא עמד שולחן נמוך מברזל, ועליו מספר רב של כלים שונים.

שיהיטו עזב את ידי וניגש לשולחן, תודה לאל! סוף סוף זורם בה שוב דם!

הוא הוציא מהשולחן חבלים והצביע על הכיסא. התיישבתי בחוסר רצון.

שיהיטו כפת את ידיי לכיסא מאחורי גבי - ושוב הדם בידי לא זרם...

והפעם בשתי הידיים - פשוט נהדר.

ההרגשה הדוקרת הפסיקה, והאיש שלחש אליי נעמד ממולי ליד שיהיטו. האיש היה צעיר יותר משיהיטו, קרוב אולי לאמצע שנות העשרים.

הוא לבש בגדים חגיגיים, מוכן לחגיגה למעלה. הוא נראה עצבני - כנראה הרסתי לו את התוכניות להערב. הוא החזיק בידו אקדח קטן שגרם לי להיות עצבנית.

לאן זה יכול עוד להידרדר?

השניים דיברו ביניהם בשפה שלא הבנתי, כנראה יפנית, ואז שיהיטו יצא מהחדר.

"אז, אמרת שקוראים לך סופי?" שאל האיש.

"כן," אמרתי, "והייתי מוסיפה גם 'נעים לי מאוד' - אבל זה לא כל כך נכון במקרה הזה... מה זאת הכנסת האורחים הזאת? תתביישו לכם!".

הוא צעק: "כלאנו אותך בבית מלון! ראינו אותך מתרסקת בפגיעה של המכונית ברכבת! תסבירי לי - איך ייתכן שאת בחיים?".

"קצת מזל ורצון טוב להישאר בחיים, אני מניחה..." אמרתי.

האיש ניגש ואחז בצווארי, התחלתי להיחנק "עכשיו את תספרי לדוד טאישו את ה-כל! ברור?".

הנהנתי בקושי אבל טאישו הבין את המסר והרפה.

השבתי את האוויר לריארות.

"אני מקשיב" אמר טאישו.

"טוב, אני אספר," נאנחתי, "לדוד משה הייתה חווה...".

סטירה מצלצלת בלחי הימנית.

"אווו"!!! צעקתי בכאב.

"מצחיק מאוד" אמר טאישו.

"אז למה אני לא רואה אותך צוחק?" שאלתי.

"את צודקת" ענה טאישו, ואז ניגש אל השולחן מאחוריי בעודו צוחק.

הוא הביא איתו שלוש סכינים חדים, שונים בגודלם, לקח את הגדול שבהם והניח את השאר על הרצפה.

טוב, המצב יכול להיות יותר גרוע ממקודם...

"אל תחשבי שאנשים ישמעו אם תצעקי - אנחנו שתי קומות מתחת לפני השטח, עמוק בתוך הים, ויש המולה של חגיגה למעלה" אמר טאישו בחיוך. "אם תמשיכי לא לשתף פעולה - תהיה לך טעות כשתשירי 'עשר אצבעות לי יש', ברור?".                          

"כשמש" עניתי.

הדלת נפתחה, ואיש זקן וקירח שהיה לבוש בבגדים חגיגיים נכנס לחדר.

"אז זאת הסיבה שאתה קורא לי באמצע המסיבה" אמר האיש הזקן והביט בי בעניין.

"מצטער אבא..." אמר טאישו.

זה כבר התחיל להיות מעניין, לסקוראגי יש בן.

עכשיו במבט שני, אם לא היה מאיים עליי ורוצה לענה אותי - אולי הייתי מתחברת אליו, הוא נראה נחמד.

"אז, את סופי היפה והמפורסמת שיוריקו דיברה עליה..." אמר סקוראגי.

"אני ולא אחרת! ו... תודה על המחמאה" אמרתי.

סקוראגי פנה לטאישו "בדקת אם יש עליה מכשירי מעקב?".

"אמ... שכחתי" ענה טאישו.

"רגע השיא מתקרב, ומה שחסר לי עכשיו זה עסק עם המשטרה" אמר סקוראגי.

טאישו הנהן.

"טוב, אבדוק מה הולך איתכם אחרי המסיבה. טאישו, אל תתאכזר אליה יותר מדי - אנחנו אנשים מתורבתים...".

"בסדר, אבא" אמר טאישו.

סקוראגי צחק ויצא.

"אז, איפה היינו?" שאל טאישו.

טאישו התקרב כדי לבדוק אם יש עליי מכשירים.

"עמדתי לספר לך - לפני הרבה הרבה שנים, בתוך יער...".

"את לא משאירה לי ברירה" התכעס טאישו וכיוון את הסכין.

עוד רגע... עוד רגע...

שלחתי בעיטה לבטנו של טאישו והוא התקפל, ובעיטה שניה הפילה אותו לאחור.

"א!!!".

הסתובבתי לאחור וסחבתי את הכיסא על הגב שלי בזמן שרצתי לעבר השולחן.

טאישו קם והתחיל לרדוף אחרי.

כשהתקרב עשיתי סיבוב מעגלי מהיר ופגעתי בו עם הכיסא.

טאישו נפל על הרצפה, מתנשף, תוך כמה שניות קם ורץ את הסכינים, הוא לקח סכין אחד בכל יד.

עליתי על השולחן וקפצתי בקשת לאחור כמה שיותר גבוה.

הכיסא נשבר - והייתי חופשיה!

טאישו הסתער לעברי ורצתי לצד החדר.

מפגרת.

עכשיו אני כמו מטרה קלה לזורק סכינים מתחיל בלונה פארק.

טאישו זרק את הסכין הראשון עליי, התחמקתי בזמן.

הרמתי את הסכין מהרצפה - אנחנו במצב שווה...

טאישו הסתער לעברי והתחמקתי הצידה.

במהירות קפצתי על גבו ונתתי לו מכה מעלפת עם הכת של הסכין, המכה עשתה את העבודה.

התגלגלתי על הרצפה, שואפת אוויר, עברתי את זה בחיים!

תאכל את הלב דייבי פרנס! קלה לתפיסה, בטח...

עלה לי רעיון.

הפשטתי מטאישו את החליפה החגיגית ולבשתי אותה - דווקא התאימה לי.

לקחתי את האקדח שטאישו איים עליי בעזרתו קודם לכן, והחבאתי אותו מתחת לחליפה.

סידרתי את השיער הארוך שלי בצורה שהוא יגלוש על כתפיי בצורה יפה, וניקיתי את האבק שהיה על בגדיי.

נראיתי טוב - יחסית למישהי שלפני כמה דקות הייתה קשורה לכיסא.

פתחתי את הדלת ועליתי לכיוון המסיבה.

                                        *

המקום היה יפה, מקושט מאוד, אבל לא סקרתי אותו.

מוזיקה שקטה התנגנה, אנשים ונשים בבגדים מפוארים הסתובבו באזור ודיברו ביניהם.

התרכזתי רק בדבר אחד - למצוא את סקוראגי.

תוך רגע מצאתי אותו, הוא החזיק בצלחת אוכל מחרסינה ודיבר עם שני ג'נטלמנים מבוגרים, לוחץ לאחד מהם את היד בחביבות.

התקדמתי לעברו בזהירות, משתדלת לא להתנגש באף אחד.

הגעתי צמוד לגב של סקוראגי ובמהירות הצמדתי את האקדח לגב שלו.

סקוראגי הפיל את הצלחת בבהלה והיא התנפצה בקול.

הרבה מבטים הופנו לעברנו.

"הדבר הזה טעון, ואני לא אהסס להשתמש בו!" תמיד רציתי להגיד את זה, אם אתם מתקרבים - אני יורה".

סקוראגי אמר "נא להירגע! זה חלק ממופע".

כן, בטח...

"איפה טאישו?" שאל סקוראגי.

"הלך לנוח לכמה דקות, אל תדאג לו" אמרתי וצחקתי.

"את כל כך אוהבת את הבחור הזה, ג'ו, שאת מוכנה להיכנס לספינה מלאה באויבים, ובלי שום יכולת לברוח. איזה אומץ!" אמר סקוראגי.

"אני כבר אמצא פיתרון... פרה פרה" עניתי.

צ'ק צ'ק

פתאום הרגשתי משהו קר בגבי.

"שלום לך שוב, סופי פרנס!" אמרה יוריקו.

"איזה כיף להיפגש שוב" עניתי בכעס.

"בבקשה, הניחי את הנשק על הרצפה וזוזי הצידה," אמרה יוריקו "נמאס לי ממשחקים - אני רוצה לסיים את ההצגה הזאת ולהמשיך במסיבה".

הנחתי את הנשק וצעדתי לצד לכיוון הקיר, יוריקו החזיקה אקדח כמו שלי והוא היה מכוון אליי.

"תודה רבה לצוות השחקניות המצליח של הערב!" אמר סקוראגי ומחה כפיים.

אנשים מחאו כפיים בהתלהבות, טיפשים.

"במספר שלוש אני יורה" אמרה לי יוריקו.

"אחת".

עצמתי את העיניים, זהו זה.

"שתיים".

משום מה, הדמות שעלתה לי במחשבה הייתה דמותו של ג'ו.

"שלוש!"

סק!

                                    המשך יבוא...

       

 



מתח סיפור בהמשכים פעולה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד