המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
שני געגועים ובית / זכרונות כנרת
בביכורים מאז כ"ד אלול ה´תשע"ג

בס"ד

ערב חמים אחד של טרם היורה יצא אל היער לרוץ.

אפלולית פשטה בין העצים; עורבים רגשו שלא כרגיל. דוד סטה מן השביל, דרך על מחטי האורן שחרקו במחאה חרישית, עד שעמד ביניהם. הם צווחו במורת רוח, והתקבצו, שחורי כנף ומגושמים, על ענפי האורנים מסביב. במרכז התמונה הקודרת הזו מצא עצמו מביט בחיוכו הנתעב של תן מת. מעי ארוך היה משוך מן הכרס והחוצה.

סבלנותם של העורבים החלה פוקעת. לא לו לגזול מהם את סעודתם המחליאה. ברגל כבדה חזר אל השביל, וממנו אל הרחוב, חלף על פני שתי נשים שדיברו בשפה המתנגנת שהתענה ללמד את עצמו לשכוח, ופתח שוב במרוצה איטית אל החצר הקטנה, ובשביל האדמה החשופה אל הבית. עמד רגע לפני הדלת. כשפתח אותה בלעו אותו האור והחום.

התנים באו מהמדבר. שחון יהיה החורף.

היללה המרוסקת, הדוחה, המושכת, השתעלה אל תוך הבית הלבן, והזכירה לו בלילות כי הימים האלה ימי התן הם, והלילות לילות התן והחולות חולותיו. וגם בלי האיום המרומז בשיגעון הלבן ההוא, שיגעון הצמא העיוור, המחריד, היה איזה פחד שהזדחל עם התנים מתוך החושך.

הם הגיחו מן החושך ועלו על עיר האבן, והיא לא ידעה את נפשה. ברגל גאווה התהלכו ברחובותיה, ובעמקים ובגנים ובחורשות, לעיני השמש המלבינה, וצחנת פגרים ושיגעון נודפת מהם. הלילה צוחק מן היום, וצחוק התן צחוקו. ירח חולני הטריף את לילותיהם, ופניו דומים לשׂק.

כשבאו התנים באחרונה היתה כנרת בכורתו בת שלוש. אין היא יכולה לזכור אותם. היא בת עשר כעת, והיללות מפילות עליה אימה.

"אבא..."

"שש... שה." הוא מהסה אותה, שלא ידביק פחדה את הקטנים, ארבל ותבור וירדנה ורפאל איתן. ספיר היא שהעניקה את השמות. אבל השמות לא הדבירו את הגעגועים, במיוחד בסתיו. וגם מחר היא תיקח את רפאל איתן ותיסע לשבת אל סבא וסבתא בגליל. ותחזור עייפה, ותשנא את עיר האבן ואת אבק הגיר בריאות והאדמה הדלה החומצית מאורן, והתנים. הלא גם בגליל יש תנים. אבל הם תנים שחופרים מאורות וממליטים גורים שמתרוצצים בשולי השדות, ולא באים מהמדבר מורעבים ומשוגעים.

"גמרת להכין שיעורים?" הוא שואל את כנרת.

"כן... לא," היא מודה. טורקת את הספר והולכת לחדר שהיא חולקת עם ירדנה. עד שהיא חוזרת עם המחברת והקלמר – מי משתמש היום בקלמר? – הוא מספיק לבדוק. בית קטן לחוף אגם הכסף.

"במה קיבלתם שיעורים?" חוקר.

"בחשבון," עונה בחוסר עניין.

הוא נכנס למקלחת. נאנח מתחת למים הקרים. בתו הבכורה סובלת מהתסמונת הלא נדירה של הילד האינטיליגנטי מדי. בית הספר משעמם אותה, בנות גילה טיפשות בעיניה. על תנועת נוער אין על מה לדבר. אולי ירשום אותה לחוג. ידבר איתה על זה בשבת, החליט.

כשיצא מהמקלחת לא הופתע למצוא אותה שוב קוראת. היא לא הבחינה בו כלל כשנרכן להציץ במחברתה. שלושה תרגילים, תחילתו של פתרון אחד, ופרצוף מלגלג של תן. הוא מסלק מתודעתו בכוח את פניו המאוסים של הפגר מיער האורנים. נוטל את המחברת ופונה לחדר הבנים, משם בוקע קולה של ספיר.

היא יושבת על הכיסא היחיד בחדר, בין שתי המיטות. בקרוב יצטרכו להוסיף מיטה בשביל רפאל איתן. ספיר חוששת ממיטות קומותיים. הוא חושב שזו שטות. ארבל כבר לא תינוק. מי שמע על ילד בן שבע שמתגלגל מהמיטה? הוא בגילו... הניס את המחשבה: הוא מעולם לא היה בן שבע. כאן נולד.

"היה שקט בפנים. היה שקט בחוץ. ללא מנגינה וללא ציוץ." היא מפנה אליו את ראשה, ומניחה אצבע על שפתיה; ארבל מתנועע. עדיין אינו ישן.

"פתחה יעל את מכסה הארגז. יעל ידעה שאמא קוראת לה, שאמא מחפשת אותה."

הוא יוצא חרש, וממתין בחוץ בזמן שספיר מסיימת וסוגרת את הספר רכות. היא יוצאת אליו. הוא מראה לה את הציור.

"אתה עומד להציע שנרשום אותה לחוג ציור," אומרת ספיר בלאות. "ובשבוע הראשון היא תחזור מאושרת, ובשני קצת פחות, ובשלישי היא לא תרצה ללכת ותאמר שהיא לא מרגישה טוב, ואחר כך תפסיק ללכת בכלל. זה מה שקרה בשנה שעברה עם החוג לחלילית."

"אולי עכשיו זה יהיה שונה. כנרת גדֶלה."

"ורק נעשית מסוגרת יותר."

"ולמה היא מציירת תנים, את זה הייתי רוצה לדעת. איך היא יודעת בכלל איך נראה תן?"

"היא לא מציירת תנים, היא מציירת זאבים. היא קוראת בית קטן בערבה, זה רק טבעי שהיא תצייר זאבים."

הוא נכנע. מספיק צרות על ראשו. הלא בבוקר ספיר שוב נוסעת. וצריך להזמין את רבקי בת השכנים, השמרטפית הקבועה שלהם, שתאסוף את תבור וירדנה מהגנים ואת ארבל מבית הספר לבנים, ותשמור עליהם עד שיחזור מהמכון. בדרך יאסוף את כנרת מבית הספר לבנות שמחוץ לשכונה. התעקש שילדיו לא ילמדו בבית ספר מעורב. זאת הביא איתו משם.

 

ביום שישי אין הסעות מבית הספר של כנרת. הורי הבנות המתגוררות בשכונה הקטנה שבקצה היער עושים ביניהם תורנות – סידור שהוא נוח, בדרך כלל. ודווקא השבוע תורו. הוא אסף את בתו ואת חברותיה – חברותיה? –  המצחקקות בשער בית הספר, והוריד כל אחת מהן סמוך לביתה; כנרת נאנחה אנחת רווחה כשנותרו לבסוף לבדם במכונית.

"קרה משהו מיוחד בבית הספר?"

"לא."

ואחר כך התפרצות:

"האחות באה והסבירה על כלבת. זאת מחלה שאפשר לחטוף מכלבים וחתולים ואפילו עכברים. ומצאו בירושלים שלושה מקרים בשבוע האחרון. והאחות אמרה שאי אפשר לרפא כלבת, ולכן צריך להיזהר מאד ולא להתקרב לשום חיה, כמו חתול או כלב, ובעיקר לא לחיות מתות. ולדווח למישהו מבוגר על כל חיה מתה. ואני ראיתי ברחוב חתול מת ביום שני."

והוא אומר שהחתול בוודאי נדרס, ואין לזה שום קשר למחלה ההיא, ושמח שיש לו משהו מרגיע לומר. אבל כשהם מגיעים הביתה והדלת נעולה גם הוא כבר לא לגמרי רגוע.

הוא מנסה להכניס מפתח, אך נכשל. הוא דופק בדלת. איש לא בא לפתוח.

"רבקי!" הוא קורא, ודופק חזק יותר. הוא לא נותן לפחד להתגנב לקולו, שלא יגע בכנרת. והוא שומע צעדים מבפנים, והנה הכל בסדר בסופו של דבר, כי הדלת נפתחת ורבקי עומדת שם מבוהלת.

"תודה לאל שחזרתם."

"מה קרה?" הוא שואל, קצת יותר בחריפות מכפי שהתכוון. "למה נעלת את הדלת?"

"לפני שעה בערך," היא מספרת מיד, כאילו חיכתה זמן רב שתישאל, "היה נדמה לי שאני שומעת מישהו בדלת. פתחתי אותה בלי לחשוב, ועמד שם תן, קרוב אלי יותר ממה שאתה עומד עכשיו. ואם היצור הזה לא היה חולה כלבת לא היתה אף פעם חיה שכן. צלעות בולטות והלשון בחוץ וכולו מכוסה קצף אפור כזה. וברגע הזה שעמדתי שם מולו, והייתי יותר מדי המומה בשביל לעשות משהו, הוא נתן מין מבט כזה פנימה, לתוך הבית, וירדנה בדיוק הרימה את הראש וראתה אותו, והתחילה לבכות. ואז הוא השתגע וניסה לעבור אותי ולהיכנס. כל זה קרה תוך פחות משנייה."

"ומה עשית?" הוא הספיק לעבור במבטו על פני החדר, וראה את תבור וירדנה משחקים במשחק זכרון; אי-שם במעמקי הבית נשבר משהו, והוא הסיק שגם ארבל בריא ושלם. הפחד הקר נטש אותו, והוא שוב היה הוא עצמו.

"טרקתי את הדלת ונעלתי אותה, ולא העזתי לפתוח אותה מאז." קולה רועד, אך היא אינה ממצמצת.

"כל הכבוד. עשית בדיוק את מה שהיית צריכה לעשות." הוא היה אסיר תודה באמת ובתמים, וחש עצמו כפוי טובה ומסורבל.

"את מרגישה טוב? תוכלי להגיע הביתה לבד?"

היא הנהנה בראשה. דוד הוציא מארנקו שני שטרות של מאתיים, והושיט אותם לרבקי. הוא ידע שזו דרך מכוערת לומר תודה, אך אחרי ככלות הכל, הנערה זקוקה לכסף. היא פסעה לעבר הדלת.

"רבקי," קרא אחריה. היא נעצרה.

"תודה שהצלת לנו את הילדים."

 

ספיר יורדת מהאוטובוס. היא ממלאת ריאותיה באוויר החם, הצלול, הגלילי, לשטוף אותן מעיר האבן ומאבקהּ. ידו של רפאל איתן לחה בתוך ידה. אך טוב לה באוויר אחרי-החגים המרטט, ומשהו ממנה עובר כנראה ורפאל איתן אינו מתלונן, וחוצה איתה בצייתנות את הכביש, אל הצומת. בתים חדשים נבנים כאן, והמושבה הוותיקה הולכת והופכת לעיירה; אך היא מרימה את מבטה אל הבית הראשון ברחוב המייסדים, שקירותיו בנויים בזלת, ועל גגו עומד מיכל מים גדול ושחור, שכתובת לבנה מרוחה עליו, בשתי לשונות: "ביריה שלנו – !Biria belongs to us".

המושבה הזו אינה דומה למושבת הולדתה. כאן עובר הכביש המהיר מן הדרום, וחנויות קטנות ומסעדות של מזון מהיר פורחות משני עבריו; דפי היסטוריה נרשמו כאן, ואנשים גדולים חיו ופעלו, ומדריכים במכנסיים קצרים סוחטים עתה קריאות התפעלות מקבוצות של ועדי-עובדים בכובע מצחייה צהוב נוכח בתיהם הישנים של שועי ארץ, או שרידי מסילת רכבת העמק. ואילו המושבה בה גדלה ספיר נותרה באלמוניותה, נחבאת בבקעתה הצרה, הרחק מעין זרים. אוטובוס אינו עובר בה; הרחובות שלווים, ותחת המסעדות שבכאן, שנהגי אגד במדים כחולים אוכלים בהן בעמידה, פזורים בה בתי קפה שקטים, ואיכרים מזדקנים יושבים בהם לצד ישישים ממוספרי זרועות ומשחקים בקלפים מתוך שכחת עולם ומלואו.

ספיר עומדת בצומת. מתיק הצד שלה היא מוציאה כובע רחב שוליים, וחובשת אותו לראש רפאל איתן הממאן. "עוד מעט נגיע לסבא וסבתא," היא מבטיחה, והוא נעתר ומשתתק.

אין היא צריכה להרים יד ולבקש חסדים. הכל מכירים אותה כאן. גם הצ'רקסי אפור השפם, שעוצר לה לבסוף, מחייך אליה: "תסלחי לי שאני לא זוכר את השם שלך. אבל אני יודע שאת מהמושבה." והיא לא אומרת לו את שמה, כי טוב לה שיודעים: היא מהמושבה.

בית אבא-אמא נמצא במרכז, סמוך לכיכר. ספיר פתחה את השער הצבוע ירוק ונכנסה אל החצר הגדולה, המוזנחת. עץ התפוזים עמוס פירות ירוקים, קטנים, שלא יגדלו עוד הרבה, וגם כשיבשילו יהיו חמוצים ומלאים גרעינים. היא צעדה בשביל המרצפות המבוקעות המוליך אל דלת הכניסה. הדלת נפתחה לקראתה, ואבא עמד בפתח.

"סוף סוף," נאנח בהקלה. "חיכינו לך." נסוג אל הבית פנימה, והניח לה לעבור. רפאל איתן משך את ידו מידה, וקרא: "סבתא!"

אמא הופיעה, מנגבת את ידיה במגבת קטנה, משובצת. "תַני!" היא פרשה את זרועותיה לקראת הפעוט, שרץ אליה בכל הכוח והאמון שיכול ילד בן שלוש להעניק. אך מבעד לחיבוק מבחינה הסבתא הגאה בפניה החיוורים של בתה.

"קרה משהו? את מרגישה טוב?"

ספיר מנידה בראשה חלושות. "אני מבקשת שלא תקראו לו בשם הזה."

"שלא...?"

"מה השאלה," קוטע אותה אבא בקול רם מדי. "לא נקצר את השם אם זה לא מוצא חן בעינייך."

רק מושא השיחה כלל אינו מודע למתרחש. עייף מן היקיצה המוקדמת והנסיעה הארוכה, הוא נרדם בעמידה, וראשו על ברכה של סבתא.

 

והנה היא יורדת אל הנחל. הנחל של ילדותה, עם האיקליפטוסים ושיחי הפטל והציפורים הקטנות שבסבך. כאן שיחקו במחבואים, כאן בנו הבנים בית-על-העץ וכאן ישבו הבנות ודיברו, ורגליהן בנחל. לכאן היתה בורחת בשנה ההיא, כשהתאהבה עד מעל לראשה בגיורא המדריך, ורק הנחל ראה את דמעותיה. כאן היתה רואה לפעמים את הנער המוזר, בעל המשקפיים, שהיה כותב שירים.

ספיר חצתה את השדה החרוש ברגליים קלות. מעבר לו מתמשכת הרצועה הירוקה: האיקליפטוסים, ולפנים מהם – הקנים, ועמם הפטל, ועמוק מכל, נחבא מכל, הנחל עצמו. הוא מוקד החיים כאן; תרנגולות-סוף זריזות נחפזות פנימה והחוצה, ונחש מים קטן ומבריק מחליק בין האבנים. צבי מזנק לפתע משום מקום, וחולף כמה מטרים לפניה. לבה מחסיר פעימה. היא מגיעה אל קו העצים, ונכנסת פנימה.

היא יודעת: גם חיות רעות יש כאן. חתול הביצה האורב, המתגנב, המזנק-וקוטל. והנמייה, הרוצחת פחוסת הפנים, המכוערת, המגיחה ממעבה הקנים, והיא שיכורה מדם. ועל כולם החזיר, אימת הדמדומים השחורה, המחרחרת. ענק, כבד וקצר רואי, חזק לאין שיעור, חסון עד אין קץ כמעט. ספיר זוכרת שכשהיתה בת ארבע-עשרה הביאו לבית הקברות שבמושבה את ברוך, הבכור של נחמקין, מלבנון. סיפרו בלחש שהחזיר ריטש את בטנו, לאחר שברוך רוקן אל בין צלעותיו צרור של מקלע בינוני. חבריו שיצאו בעקבות המפלצת מצאו שהצליחה לגרור את עצמה למרחק קרוב לקילומטר בטרם כרעה תחתיה.

אך היא אינה פוחדת. אינה פוחדת. גם היא היתה פעם חיית בר, ילדת פרא בסבך הקנה והפטל, ורגליה היחפות מדשדשות במים החומים. והיא באה בסבך בשיניים חשוקות, וכבר שומעת את הצטיה, ציפור הסבך הזעירה, מברכת אותה. שפירית נוצצת רפרפה סמוך לקרסולה. והנה, סוף סוף, המים. היא נשמה עמוקות. הנוצות הלבנות של תפרחת הקנה שיבשה נאחזות בשערה, בבגדיה. צבי ביצה שחורים מבחינים בה ממקום מרבצם בכתמי השמש שעל אבני הבזלת שבלב הזרם, ומטילים עצמם אל מבטחי הנחל בקול פכפוך.

ספיר התיישבה בזהירות על סלע. טיפות מים ניתזו על חצאיתה. ציקדות שרו את שירן החדגוני, פס הקול הנצחי של הצהרים. "צטיה," קראה הצטיה הנחבאת. "צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה." משב רוח הרעיד את צמרות האיקליפטוסים ממעל; כתמי אור וצל רקדו במים. ספיר היתה בבית, והיא היתה מאושרת.  

 

 

בפתח בית הכנסת נפרדו דרכיהם. הוא עם ירדנה והבנים בעזרת הגברים, וכנרת, לראשונה בחייה, לבדה בעזרת הנשים. היא שלחה אליו מבט מתחנן אחרון, ואז נבלעה בתוך ערב-רב של שמלות. כיוון שרחיצת הילדים ארכה יותר משצפה, הגיעו באיחור; הוא נדחק בדי עמל, בראש שבטו הקטן, בין הספסלים, ולבסוף הגיע אל מקומו בקרבת כותל המזרח. לחץ בחום את ידו של בוריס.

"שבת שלום, שבת שלום," בירך אותו בוריס בקולו העמוק. ואז הנמיך את קולו, ושאל: "הכל בסדר בבית?"

"הכל בסדר גמור," השיב דוד חטופות. "ספיר נסעה לשבת." וזו לא הפעם הראשונה, ולא השנייה, וודאי לא האחרונה.

ארבל היה רגיל לבית הכנסת. זה חודשים אחדים שדוד לוקח אותו איתו. אך לתבור היתה זו חוויה נדירה, ובמהרה החל להתפתל על הספסל. לבסוף החליק ממנו, ורץ במעבר בכיוון הפתח. דוד הבחין בכך רגע אחד מאוחר מדי.

הוא ירוץ לכביש!

דוד קם בחיפזון. מעיף מבט בשני ילדיו; ירדנה ישנה במקום מושבה. "בוריס..." הוא מעיף בשכנו מבט שואל.

"אל תדאג," מרגיע בוריס. דוד נדחק החוצה. בחצר בית הכנסת הוא מאתר את תבור בלי קושי, בתוך גוש צפוף של ילדים, שצפו בריכוז עצום בשניים שהטילו חרצני משמש זה כנגד זה. אם נינוחה ישבה על כסא פלסטיק בסמוך, והשגיחה שהאסון שחרד לו לא יתרחש. הוא חזר לבית הכנסת; בנו לא הבחין בו כלל.

מצא את ירדנה ערה, ומוצצת סוכריה על מקל שנתן לה בוריס. ארבל שר "אדון עולם" בזיוף לא צורם, בקול גבוה של ילד. הוא המשיך לשיר לעצמו, ערבוביה של שירים מבית הספר ומילים שהכניס בעצמו, כל הדרך הביתה; תבור השיג – כיצד? – שני חרצנים, וקפץ עליהם בקנאות את היד שלא היתה בידו של דוד. ירדנה ישבה על כתפיו. כנרת שתקה. משפחה לתפארת, הרהר דוד. מי יכול לנחש שאמא לא מחכה בבית.

כנרת והבנים עזרו לו לערוך את השולחן. כלומר – כנרת עזרה והבנים הפריעו. כשסיימו בירך אותם, בבכורה החל ובצעירה כלה. כשספיר נמצאת, הם מניחים ידיהם יחד על ראשי הילדים... הו, שבת היא מלזעוק.

ישימך א-להים כשׂרה, רבקה, רחל ולאה. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

הם יושבים לשולחן. ירדנה ותבור לידו. הוא מברך את מלאכי השרת בבואם ובצאתם, ושולחנו ערוך וילדיו רחוצים ומסורקים, והם כבר מכירים את השבתות האלה בלי אמא, ואין בזה שום דבר שהוא בלתי טבעי עבורם. ומלאך הטוב אומר: "מי יתן לשבת הבאה כך." אך כסאה של ספיר מול דוד, והוא עומד ריק, והוא רוצה רק לספר לה כמה טוב לארבל בבית הספר, ולשמוע ממנה איזו ילדה נפלאה היא כנרת, וגם סתם לומר לה כמה טעים הדג שהכינה. קולו אינו בוגד בו בשירו: אשת חיל, מי ימצא. אך מלאך הרע רואה פנימה, אל לבו, ואומר: "מי יתן לשבת הבאה כך." ומלאך הטוב עונה אמן בעל כורחו.

וזכנו לקבל שבת קודש ברוב שמחה ושלום. והסר ממני ומכל בני ביתי כל מיני חולי וכל מיני מדווה. ותן בנו יצר טוב לעבדך באמת וביראה ובאהבה.

הוא מקדש, ובוצע את החלות. הולך ומוריד מהפלטה את הדג והאורז והבשר, וכנרת מושיטה לו את כלי ההגשה ונושאת אותם אל השולחן בידיים דקות וזהירות. והוא שומע בחצי אוזן את ארבל מספר על שיעור פרשת השבוע, וגולש משם למעלליו של חברו, יוסף-חיים, אצל המורה אברהם, ודואג שתבור יאכל דג, למרות שהוא לא כל כך אוהב, ושירדנה תאכל מהכל ולא תשבע מלחם. ופתאום הוא קולט משהו שמטריד אותו.

"מה אמרת?" הוא שואל את ארבל.

"ואז אברהם שחט את יצחק," חזר ארבל על מה שאמר קודם.

"אברהם לא שחט את יצחק! הוא שחט את האיל!" מוחה כנרת.

"כן נכון," ארבל מתעקש. "הוא שחט אותו וגם את האיל."

"אבא," כנרת דורשת הכרעה.

"אברהם לא שחט את יצחק," אומר דוד בפסקנות. "מאיפה לך הרעיון הזה?"

ארבל, כמעט בדמעות, קורא: "הוא כן! הוא שם את האיל מתחת ליצחק ואז שחט אותו."

"ארבל, מצחיק אחד!" צוחקת כנרת. "כתוב "ויעלהו לעולה תחת בנו", זאת אומרת שהוא העלה אותו לעולה במקום בנו!"

ארבל תולה בו עיניים שואלות. "כנרת צודקת," אומר דוד. והוא מחייך ומרים את עיניו להביט בעיניה של ספיר, אך היא לא שם. חיוכו נמוג.

 

כשמגיעה שעתם של הילדים לשכב לישון, הוא נתקל בבעיה: באופן מסורתי, איש אינו מוכן להיות הראשון שהולך לישון. אין שינה בלי סיפור, והוא אינו יכול לספר סיפור בשני חדרים בעת ובעונה אחת. כנרת שוב נחלצת לעזרתו.

"בואי, ירדנה," היא מפצירה באחותה. "אני אספר לך. ואבא יספר לבנים." היא נכנסת לחדר הבנים, וחוטפת משם את "הבית של יעל" המונח על הכיסא. הבנות, יד ביד, נבלעות בחדרן.

"אז מה אתם רוצים שאני אספר לכם?" שואל דוד, לאחר ששני בניו שוכבים בנוחות במיטות.

"את הסיפור על האיש הגדול," קורא ארבל.

"את הסיפור על האיש הגדול," מהדהד תבור, המעריץ את אחיו ומחקה אותו בכל.

"מה זה הסיפור על האיש הגדול?" משתאה דוד. למה הם יכולים להתכוון?

"הסיפור שסבא סיפר לנו," מסביר ארבל. "על האיש הגדול שהתחבא ליד הבית של סבא וסבתא."

דוד לא זוכר שחותנו סיפר משהו מעין זה לילדים, אך הוא מבין במי מדובר.

"טוב," הוא מתרצה. "אז תקשיבו טוב. היום אספר לכם על האיש הגדול אלכסנדר. פעם לא היה ליהודים בארץ ישראל צבא, ולא היו להם חיילים. הם היו מגדלים חיטה וכבשים, והערבים היו שודדים אותם. ואז הגיע מעבר לים..."

"האיש הגדול אלכסנדר!" אמר ארבל.

"האיש הגדול אלכסנדר. הוא חשב לעצמו: ככה אי אפשר להמשיך! היהודים צריכים להגן על עצמם, לרכב על סוסים, להחזיק נשק! והנה פתאום הופיעה אצלו סוסה רזה וחולה. ואלכסנדר טיפל בה והבריא אותה, עד שהפכה לסוסה הטובה ביותר בעמק. וקרא לה: דומיה. היא ידעה לרוץ מהר ובשקט, כמו צל בלילה.

האיש הגדול אלכסנדר קנה לעצמו רובה ואקדח, וגם סכין ערבית, שקוראים לה: שברייה. והוא רכב על דומיה והפתיע את השודדים בכל פעם, והבריח אותם. עד שהם הבינו שאלכסנדר יותר חזק ואמיץ מהם, וכל עוד הוא בסביבה, לא יוכלו לגנוב ולשדוד.

מה עשו השודדים? הלשינו עליו לתורכים, ששלטו אז בארץ. ואלכסנדר ברח עם דומייה והתחבא באחת המערות שבנחל יבנאל, שליד הבית של סבא וסבתא. אבל אז עוד לא קראו לו נחל יבנאל, קראו לו: ואדי פיג'אס. אלכסנדר התחבא במערה ימים רבים, ואכל רק פטל ותאנים מהעצים. הוא נהיה חלש מאד, וחלה בקדחת.

החום שלו עלה, והוא היה חלש כל כך שלא יכל ללכת. בכוחותיו האחרונים הוא טיפס על הגב של דומיה הסוסה, והיא רצה מהר ובשקט, כמו צל, והביאה אותו לביתם של אנשים טובים, שהסתירו אותו וטיפלו בו, עד שהבריא."

"ומה קרה אחר כך?" שאל תבור, מנומנם. אך דוד לא הספיק לענות לו; צחקוקים פרצו מחדר הבנות, והוא קם מיד ויצא אל המסדרון.

כשפתח את הדלת ראה את כנרת מגלגלת את ירדנה על המיטה, לכאן ולכאן, כשהיא חוזרת ואומרת: "הכל סביב הסתחרר, צריך לחפש בית אחר!" צלעותיה הקטנות של ירדנה עלו וירדו ממאמץ הצחוק. כשראו אותו עומד בפתח, חדלו, מתנשפות. ירדנה התיישבה.

"בנות, לישון מיד," ציווה. תהה אם יאמר לכנרת שאי אפשר לסמוך עליה. החליט שזה לא מגיע לה. כיסה את ירדנה מחדש בשמיכה, הרים את הספר מהרצפה, ופתח אותו בעמוד הראשון.

"יום אחד נכנסה יעל לסל הגדול של אמא..."

 

לילה. דוד יושב בסלון המואר-למחצה, לפניו לוח שח, והוא מרוכז בחידת שחמט בעיתון. הנקישה בדלת קטעה את רצף החשיבה המאומצת. מי מבקר בשעה כזאת בליל שבת, בבית שיש בו ילדים?

הוא ניגש לפתוח, והנה לפניו בוריס.

לחיצת יד שותקת. בלי דבר דבר הם מתיישבים משני עברי השולחן, ומסדרים את הכלים מחדש. דוד משחק לבן; הוא פותח ברגלי השומר על המלכה. בוריס מקדם פרש. המלכה הלבנה נענית לאתגר; רגלי. מלכה. רץ.

"שח."

המילה הראשונה שאומר מי מהם מאז נפתחה הדלת. בוריס בולם את ההתקפה בקלות, ומנצל אותה לטובתו. המלכה הלבנה, החשופה לפתע לאיום, נסוגה. בוריס מצריח. דוד עובר באחת ממתקפה למגננה נואשת; הפרשים נקראים בבהילות להגן בגופם על המלך בטור שהצריח השחור שולט בו. המלכה הלבנה עודה משולחת, אך תחום פשיטותיה הולך וצר.

דוד מבחין בטעות – מאוחר מדי; הציב את המלכה על אותו אלכסון בלתי מוגן של המלך. רץ שחור מזנק מעמדתו. במהלך הבא תוכה המלכה ארצה.

דוד הולך מדחי אל דחי. הוא מיטיב לשחק במלכה, אך משאיבד אותה משחקו בינוני. מתפתה להשתמש בכלים הקלים בלא לגבות אותם כראוי; אינו יודע, כיריבו, לנצל את כוח האש של הצריחים.

"שחמט."

הבלתי נמנע קורה לבסוף. בוריס נשען לאחור ומוחה את הזיעה ממצחו. דוד מציץ בשעון; אינם משחקים אלא שעה ומחצה. הוא אינו מזיע. הלא ידע מראש כי לא ינצח. וכעת, סוף סוף, פותח בוריס את פיו לדבר.

"שים שני גברים משני הצדדים של בקבוק משקה, ומיד תשמע וידוי," הוא מצטט במשובש, בעברית, פתגם רוסי. אף שעלו ארצה יחד, מבטאו של בוריס מורגש הרבה יותר. גם הוא אינו מדבר עוד בשפתה של המולדת הארורה ההיא מאז דרך בזו החדשה שבכאן; אלא שהוא חי לבדו, וגם בעברית אינו איש שיחה.

"אין לי משקה להציע לך," מתלוצץ דוד, בניסיון להרוויח זמן.

"אז מספיק הלוח. כמו שם. הרבה לילות שחורים שהלוח היה לנו תחליף למשקה, והרבה וידויים הוא שמע."

דוד נאנח. ידע שכמו בשח, בוריס ישיג את מטרתו לבסוף, ואילו הוא אינו יכול אלא להרוויח זמן. אולם במקרה זה מוטב לוותר מראש על המשחק.

"ספיר לא אוהבת את ירושלים."

משפט קצר, שכל כך הרבה כאב יש בו.

"לא," מניד בוריס בראשו. ודוד תוהה מזה כמה זמן עוקב אחריו בוריס בשקיקה, משנן כל פרט ביומיום שלו, חי דרכו את החיים שהוא היה רוצה לחיות, לו היה צעיר בכמה שנים, לו יכול היה להתחיל מחדש.

"היא אוהבת את הבית שלה בגליל. אוהבת אותו ומתגעגעת אליו ובוכה בגללו בלילות. ובשנים האחרונות יותר ויותר. וגם הנסיעות שלה נעשות תכופות יותר."

בוריס חושב. כמקודם, דוד מנסה לעקוב אחר חוט המחשבה החד, המאומץ, שמאחורי המצח הרחב הזה, לצפות את המהלך המבריק שיניב. לבסוף אומר בוריס:

"לאשתך אין שתי מולדות. יש רק אחת. והיא בגליל. אתה ואני עזבנו מולדת שתיעבנו, ויכולנו לשכוח אותה. אבל אי אפשר לשכוח מולדת שאוהבים. אתה לא יכול לבקש ממנה את זה."

"אל תאמר לי לעזוב את ירושלים. אתה יודע שאעשה עבורה הכל – הכל, מלבד היוצא-מן-הכלל הזה. הלא נשבעתי."

"התר את שבועתך, אפוא, או הפר אותה. אשתך וילדיך קודמים."

משהו הדומה לכעס עולה בדוד. קל לומר לאחר להפר שבועה שנהגתה באפלה, כשאתה עצמך שומר לה אמונים. בוריס היה הראשון שנשבע אז כי אם יזכה ותדרוך כף רגלו בירושלים העברית, יקבע בה את ביתו לעד; ודוד והאחרים, יצחק ופאשה ודניֶאל, שחיקו בכל את מדריכם הנערץ, נשבעו גם הם בעיניים בוערות. ומשפתח גורבצ'וב את שערי הפלדה יצאו בהם בלא להביט לאחור.

"אתה לא הפרת את שבועתך," הוא מפגיע במדריכו-לשעבר.

"אני אדם בודד."

 

שבת אחרי הצהרים. עוקצו של קיץ ניטל; רוח קלה – שרקייה של קיץ מעבר הירדן – מרשרשת באילנות המאובקים. ספיר ואמהּ ערכו את השולחן בחצר; רפאל איתן יושב על הדשא, וצופה בריכוז בצרצר גדול שמצא. אבא חוזר מבית הכנסת, והטלית תחת זרועו. בפנים חמורות הוא מאותת לה להיכנס אחריו אל הבית. היא תולה באמהּ עיניים שואלות. אמא אינה מסגירה דבר.

היא נכנסת הביתה. אבא מכניס את הטלית לארון, ופונה אליה. "יוספה."

ספיר נדרכת. את שם הזה זנחה בהיותה בת שמונה-עשרה. תמיד הרגיז אותה שהיא קרויה על שם גבר, גם אם הוא היה המפקד של אבא בצבא וגיבור ישראל וכל היתר. מגיל אפס היו מספרים לה איך יוסי הציל את המדינה ברגע האחרון, כשהסורים עמדו לגלוש לכנרת והוא הופיע משום מקום ואסף לו כמה טנקים בדרך, וגם את הטנק של אבא, והגיע מהדרום וחילץ את הכוח המרוסק של קהלני. ואבא חזר לחופשה ראשונה בתקופת הכוננות שאחרי המלחמה, ובקיץ הבא היא נולדה, וכמובן שהם היו חייבים לקרוא לה על שמו, כי לא ידעו אם ייוולד להם עוד בן. וכשאחיה הקטן נולד קראו לו ישראל. בתור ילדה הצטערה תמיד שלא נולד לפניה. אז היו קוראים לו יוסף ולה ישראלה.   

היום רק אביה משתמש בשם הזה, וגם הוא עושה זאת לעתים נדירות בלבד: כשהיתה בשירות הלאומי, והוא התקשר להודיע לה שסבא נחמן נפטר, וגם כשסבתא דינה נפטרה סמוך אחריו. ולפני שנתיים, כשישראל נפצע בתאונת אופנוע. היא כבר למדה כי השם הזה אינו מבשר טובות, והוא סיפק לה עוד סיבה שלא לאהוב אותו. וכמו בכל הפעמים הקודמות, אבא לא מרכך את הבשורה.

"אני מבקש שלא תבואי הנה יותר לבדך."

למה, היא רוצה לצעוק, מה עשיתי, לא עמדתי בציפיות, אני אעשה הכל, בבקשה, אל תזרקו אותי מפה –

היא מתעשתת. וכמו תמיד, וכפי שבעצם ידעה שיקרה, לאחר המכה הוא מנסה להקהות את הכאב.

"אם באמת הכל עם דוד בסדר, ויותר מבסדר, כמו שאת מתארת, ואת רק רוצה קצת הביתה – אני מבקש שלא תיכנעי לרצון הזה. הביקורים האלה רק מקשים עלייך להתמודד. את כבר גדולה מכדי להתחבא בתוך הסל הגדול של אמא. את אמא בעצמך עכשיו, לחמישה ילדים מקסימים; ואנחנו לא נהיה כאן לנצח."

היא לא ידעה מתי התחילה לבכות. ידעה רק שאביה מלטף את ראשה, אך אינו מתרצה. "אני יודע שזה קשה לך. זה קשה גם לנו. אבל יחד עם דוד את מוזמנת הנה מתי שתרצי. ובעוד שנתיים-שלוש, לכל היותר, את תודי לנו."

אנה תלך מעתה?

 

היום החשיך. כוכבים ראשונים הנצו. ספיר חוצה את השדות האפלים, והיא אוחזת ברפאל איתן בכל כוחה. הוא כבר גדול וכבד, אך יש איזה כוח שננסך בה במנוסה הזו. היא מוכרחה למצוא לה מקלט; הבית נסגר בפניה, וגם חסדים לא תבקש. אך היא יודעת כי יש לפחות מערה אחת בנחל הראויה למגורי אדם. הלא חי בה אדם אי-אז, ורוחו המגוננת עוד מרחפת עליה.

הנחל. צרצרים מנסרים חרישית. בלילה מהלכים הקולות למרחוק; הצטיה נמה אי-שם, ראשה תחת כנפה. הפעם ספיר אינה נכנסת אל הסבך; היא צועדת בשביל הכבוש, במורד הנחל, והגדות מתלילות והולכות מעברים. עוד מעט ותגיע אל המערות. צל מרקד על השביל, כמאה צעדים לפניה; ושמא לא צל. היא קופאת במקומה.

הצל נע. אין עוד ספק כי יצור חי הוא; הפחד זוחל אל גרונה. אין חיות גדולות בארץ הזאת, מלבד פרות וחזירי-בר. וכיצד תטפס על עץ, והילד בזרועותיה? הוא מקיץ להלמות לבה, ופורץ בבכי. היא סוכרת את פיו ביד בהולה.

החיה קרבה. התקווה האחרונה, כי אין זו אלא פרה בלתי מזיקה, נגוזה, כאשר היצור נעצר לנבור אחר שורשים כלשהם בצד השביל. הרוח נושאת אליה קול חרחור. רק חמישים פסיעות מפרידות ביניהם; לרוץ אסור לה. אם תרוץ יבחין בה מיד. בינתיים נושבת הרוח ממנו אליה. ראייתו חלשה; אין הוא יכול לראותה עדיין.

במרחק עשרים או שלושים צעדים ממנה מרים החזיר את ראשו. עיניו הקטנות נוצצות בברק רע. זה זכר גדול; ניבים מצהיבים בולטים מלסתו התחתונה. גם הוא קפוא במקומו עתה; אם לא הבחין בה עד עתה, הנה קרה הדבר. האימה מטשטשת אותה: נדמה לה כי האור שבעיני הבהמה גובר. נהמה מרוחקת מהדהדת באזניה.

הנהמה גוברת. עיני החזיר בוהקות – זעירות, מוצפות דם – בהחזירן את אור הפנסים הבא מאחורי גבה. הוא משמיע צליל מגוחך – משהו שבין נאקה לצפצוף – בטרם פונה לנוס אל תוך הלילה. ספיר, שלא משה ממקומה ברגעי הבלהה האחרונים, כושלת אל סלע בצד השביל. הטנדר נעצר, ומושיעהּ יורד ממנו. היא מכירה את פניו. בוקר מן המושבה.

"מה את עושה כאן?" הוא תובע ממנה כשהיא עולה לטנדר ברגליים כושלות. "ועוד עם ילד קטן, בשעה כזאת? את לא יודעת שמסוכן לרדת לנחל בלילה? ואם לא הייתי מאבד עגל, ולא הייתי עובר כאן בדיוק עכשיו? את זוכרת מה קרה לברוך נחמקין."

נעתר לבקשתה שלא להוסיף ולשאול, ולתחינתה שלא לספר דבר להוריה. ולבסוף גם מסיע אותה אל המושבה-העיירה הסמוכה. אמר, שלא ירגע עד שיראה אותה עולה על האוטובוס. ומחלון האוטובוס היא רואה אותו מנופף לה לשלום, ונכנס בחזרה לטנדר שלו, לחפש את העגל שאבד לו.

 

 

 

ספיר פותחת את הדלת. דוד עומד בפתח. היא נושמת נשימה עמוקה.

"חזרתי."

 



בית געגוע סירובניקים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אלול ה´תשע"ג  
אפל, כמו שאני אוהב, ומלא עומק שאפשר להפליג בו באופן חופשי. וגם מושקע.

(אבל רפאל איתן???)
כ"ז אלול ה´תשע"ג  
בהחלט סיפור משובח.

(כאן עדיין לא קראתי, מענין לבחון את השינויים)
כ"ח אלול ה´תשע"ג  
ושמחה מאוד לראות אותו כאן.

השם שנתת לו כאן ממקד אותו ברובד הנגלה של הסיפור, אבל עדיין התחושה שלי היא שרב הנסתר על הנגלה.

תמשיך לכתוב.
ד´ תשרי ה´תשע"ד  
הסיפור ארוג כמלאכת אמנות. יש פה געגועים שונים ויש פחדים, ויש בתים שסיפוריהם שלובים זה בזה - הבית של בני הזוג והבית של יעל מהסיפור שלקראת השינה, בתים שאמורים לספק הגנה ולא לגמרי מצליחים, והבנה ואי הבנה כמו בסיפור עקדת יצחק כשהילד מפרש שהאיל נעקד מתחת יצחק.

למעשה, הסיפור כל כך מורכב שקשה לי להגיב אליו רק מהזיכרון. צריך לקרוא שוב ושוב. זה "מגיע" לסיפור המקסים הזה. בכל אופן - עשה לי את היום.
י"ג חשון ה´תשע"ד  
ארוך, עם נשימה, עם נוף ועם עומק.
תודה. נהניתי לקרוא.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד