המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
רוח חופשי / תם ונשלם
בביכורים מאז ד´ אלול ה´תשע"ג

לרגע קצר, חלונות הבית הרטובים נדמים בעיניו לשמשת מכונית בלילה גשום. ריבוע שחור, מבולבל, שחרקים קטנים ושקופים שוטפים בו בגלים ופס אדום ועמום חוצה אותו. דגל המדינה שטליה הציבה בכן שליד החלון ביום שמש מפרפר ונמרח על הזגוגית כשיכור בקיאו. הפיתולים החולפים בו דומים ליסורי גסיסה משונים.
הגשם מכה בבית.
עוד רגע יגיעו, התורן צלצל. למען האמת, הוא מופתע מן האיחור, בטוח היה שהם יקדימו ברגע שהגשם יפתיע אותם. אי אפשר לקיים סדנאות בגשם כזה, מה גם שיש איזו מועקה בלילות חשוכים.
 לילות חשוכים, הוא חושב ומצמיד את אפו אל לחות החלון, נשימותיו חולפות כאדוות קטנות, חמות, מנגד לגלי הגשם. חשק ישן עולה בו לצאת עתה, לצאת ברגע זה, לצאת.
הוא מסתובב ופוסע מן הסלון למטבח בגרביו, מוחה את הלחות מאפו, ודימוי מטושטש אודות זירת האבקות חולף בראשו. הוא נאנח. עכשיו הכל מסודר. הכריות הכתומות מונחות על הספה האדומה בזווית אלגנטית, בשידת הספרים הפינתית ספרי ילדים רחבים, דקים וקלילים פזורים בין ספרי מבוגרים עבי כרס, גוצים. שולחן הזכוכית, שסדק קטן חוצה את פינתו, ניצב במרחק שווה בין הספות. המערכת מנגנת דבוז'ק. סייפרסס, כינור וויולה מחוללים בריקוד שיכור ומטופש על מצע של צ'לו, כמו היו נערות בשדה ירוק, בשום, צרפתי. והגשם מתחזק ומרביץ בבית.
טליה תבוא בשתים עשרה. עשר עכשיו. הן היו אמורות להגיע לפני שעה וחצי לפחות.
בצעדים ישרים, בלי לכופף את הברכים, הוא שב ופוסע ממרצפות המטבח התכולות אל מרצפות הסלון הירוקות בהירות, וחוזר חלילה, ספל קפה בידו. מדוע הן לא מגיעות? חבל, חבל, הפנקייקים מתקררים והופכים צמיגיים. טוב שטרם הכין את השוקו.
הוא לוגם מן הקפה ומתיישב על הספה, נזהר שלא לבלגן את הכריות. כעבור רגע הוא חולץ את נעלי הבית ומשלב רגלים, בוהה בתמונה שעל הקיר בחוסר ריכוז, מריחות צבע שטות במסגרת, בריבוע יש איזו שלמות מוכנית, רציונלית, כל ריבוע הוא מעין פתח מזמין לאחר, כמו מראה בתוך מראה, או פתח אוורור, או תמונה. עיגול צורתו מחוצפת, פרוצה, בזה לכל מבנה יציב, יש בריבוע איזו הזמנה לסדר, לשפיות. כמו הריבוע של קומיקס לפני שממלאים אותו, והגבולות ברורים. תנוחתו השתנתה בבלי משים, הוא נשען לאחור, רגל אחת מקופלת, השניה שלוחה אל מתחת לשולחן, תמיד אהב את התחושה של התודעה המודעת לעצמה המרפה ונאחזת, מטשטשת ומתבהרת. כמו כלב הרודף אחר זנבו. איפה היה? מריחות הצבע מתחדדות פתאום, הופכות אגם תכול, חשוך, ששיחים ועצים גוצים כאדון חסר צוואר גוהרים עליו. קלוד מונה. ברקע הצ'לו והויולה יוצרים ליווי עצוב ומעט מאיים, כשהכינור מבצע מלודיה קצרה, מעין קינה. דת' רינס. והגשם הארור בחלון, הוא מוצא בעצמו פרפר אחד קטן, אמיץ וורוד, שמתעקש בבטנו.
שוב? איזו בושה. כך בכל ערב שטליה משאירה אותו לבד עם הילדות, והוא תמיד מצא את השעות האלו נוחות לעבודה. "לילד אין גבול שאינו גבול בך, והוא רוצה מעבר לך", הזכרון עומד בעוכריו. איזו שורה, המציאות כפרודיה של עצמה, הוא אינו יודע למי לבוז יותר, לקורא או לכותבת השורה. איך זה נֶאֱמַר? "אנשים בלי בדידות".  הנה, הן מגיעות! הקול הגבוה של יעל בוקע מן המבואה. הדלת הכהה קפואה מאוד, קפואה כמו עיני שיכור, אוף, היא בוערת מרוב קפאון. לחייך, לחייך.
ושוב דימוי חולף, בקומיקס רואים את הקולות, וכשהקולות רועמים האותיות והעיצורים הופכים אלימים, וכאילו זרם דיו נשפך מהדלת אל מסגרות משקפיו: פָּאק, פָּאק, אבאאאאא.
הדלת נפתחת. כפור וטיפות חודרים אל הבית, השטיח עב השערות של הכניסה נרטב. הוא נעמד. חיוך רחב לובש את פניו, הוא מופתע מכנותו הוא. יעל פורצת פנימה צוחקת בקול גבוה, נשי מאוד, שערה הגושי והנפוח, רטוב למחצה, שולח אצבעות דקות לפניה, מקפץ אחריה בכבדות כמלווה נאמן, והיא משילה את התיק שלה, הסחוט ממים, וחובקת את ברכיו, "גשם, יורד גשם, המון גשם, הגרביים שלי יבשות לגמרי בגלל המגפיים, ולאיילה רטוב, אז שלמה אמר שנחזור, אבא יש המון בלאגן בחוץ", והיא מנסה להשתחרר מהמעיל שלה במאמץ קדחתני. מאחוריה מגיחה איילה בצעדים נגררים ומטפטפים, לחייה האדומות מבצבצות מבעד לכובעה המושפל, ידה גוררת צעיף רטוב. היא דוממת באופן משונה. הוא מהנהן אל ראשה של יעל הרכון אל רוכסן המעיל שלה, עוקף אותה וממהר אל איילה, מתכופף ואוחז בידיה הקטנות והקרות, מנסה להציץ אל תוך החלל של הכובע שלה. "איילה? בואי, אני כאן, בואי, תורידי את המעיל, מה קרה", הוא מלמלם, מנסה לעטוף אותה עם קולו, שנשמע לו אפרורי מדי. "המון בלאגן, הגשם משוגע ומשתולל וכאילו מרביץ לרצפה, הוא צורח יותר חזק מאיילה, והעלים הצהובים רטובים ומסריחים, תשמע! הוא מתגבר ו-אוף! די, אני רוצה להוריד את זה!", היא בועטת את התיק שלה, ידיה עסוקות ברוכסן, ובתנועה אופיינית, משהו שבין גלגול לזחילה, היא עולה אל הספה ומתקפלת, מקרבת את ברכיה והרוכסן שעליהם אל פניה, ממלמלת שברי הברות רגוזות. הוא מתייאש, מתרומם לסגור את הדלת, ומוצא את עצמו פנים אל פנים מול שלמה המחויך.
"ערב טוב, אני מצטער, לקח לנו יותר זמן ממה שחשבתי, יעל סירבה לעזוב את השלוליות ואיילה רצה אחריה ו- אתה מבין."
הוא שמח שחיוכו עוד מוכן על פניו. רק הכנות נפגמה.
"זה בסדר, שלמה, אני מכיר אותן. אני מקווה שלא הכבידו. הספקתם לאחת הסדנאות, אני מקווה." הוא לא חותם בשאלה כי אינו רוצה בתשובה, יעל צועקת עמומות מזעם וכאב כשהיא מנסה לקלף מעליה את המעיל דרך הראש. שוב היא עושה את זה, ושוב השיער שלה נתפס. מחוכם. ברקע הנערות הצרפתיות מחוללות, "הו, ורד מקסים שלי".
"לא ממש, יעל החליטה שהיא רוצה לאיפה שהבנים רוצים, אלא שרוב הבנים רצו לאיפה שיעל רוצה, אז היא כל הזמן התלבטה מה שאר הבנות לעולם לא ירצו", שלמה כמעט ונשפך דרך החיוך של עצמו.
"ואיילה?", הוא שואל, חש שאיילה מחבקת פתאום את רגלו, דוממת, ראשה עדיין מושפל. הוא מתכופף להרים אותה, נאנח מכובד משקלה של הילדה, הגדולה מדי לנשיאה בידים. מעילה הרטוב דבק לחולצתו הקצרה.
"אתה יודע, היא בעיקר פסעה ביו האנשים, מלמלה לעצמה ובהתה הרבה באוויר. כשניסתה ללכת עם אחותה הבנים דחו אותה, אתה מבין."
"כן." הוא רוצה לסגור את הדלת, יעל צועקת, וקשה לקלף את המעיל הרטוב מאיילה, וכן, הוא שכח לנעול את דלת חדר העבודה, הוי טיפש, כמה שטליה צוחקת על הפרנויה הזו. איילה נצמדת אליו, דוממת ורטובה, והוא שקוע במאמץ הסבוך כשהיא בידיו, וגרביו כבר רטובות ומרובבות בוץ מן השטיח השעיר, האהוב עליו. הוא מתייאש, מניח את איילה בקוצר רוח, לוחש בעדינות אל אזניה הקטנות, החבויות בסבך שערות פרועות, תינוקיות עדיין, "תעמדי רגע, בואי נוריד את המעיל הרטוב, די, תעמדי ישר!"
שלמה רוכן אליו בהיסוס, קופא בתנוחה משונה, אוזר אומץ ושואל בלחישה רועמת. "תגיד, חשבתם לקחת אותה לבדיקה?"
הוי באמת. הוא מסיר את המעיל הרטוב, משליך אותו ואת הצעיף אל פינת הסלון, מיישר את כובע הצמר הורוד ואת שערות הדבש הנפלאות, הטליות. בדיקה, איזו מילה. דימוי: ידים ענקיות, מאורכות אצבעות ורכות מאוד, מסריחות מקרם ידים, מעסות גוש בשר ורוד ורך. המכנסים והנעלים לחים, צריך להחליף אותם. מבטה של איילה קפוא בחצאיתה המטפטפת. הוא יודע, כשהיא שותקת כך, סימן כי עוד רגע תפרוץ בבכי שוצף. מאחוריו נשמעת זעקת נצחון פרועה, ויעל, במכנסים חומים וחולצה ירוקה, דקה מדי באוויר המתקרר, קופצת על הספה וצורחת בניגון ילדים "אבא, בכלל לא צריך אותך, ניצחתי!" היא עוצרת, נזלת על פניה הסמוקות, בוהה בחלון, שהדגל מכה בו, ושבה וקופצת וצורחת "גשם גשמישמים, כוליום טיפות של מים, פיט פיט פאט".
"יעל, אמא לא מרשה לקפוץ על הספה!", הוא משתנק. היא לא הורידה את המגפים. "יעל", הקול שלו קופץ, "המגפים!"
יעל צוחקת.
שלמה מהמהם נימת שאלה. הוי באמת. הוא מרים את איילה שוב בתקווה למנוע ממנה את הבכי הקרב, אוחז ביד החופשית בדלת העץ המאסיבית, ומחייך אל שלמה בקוצר רוח.
"תודה. בדיקה? לא. לא יודעים. אתנו היא מתקשרת, לדעתי זה עניין של אופי." הוא מסתובב אל יעל ונוקב בשמה בקול. בואי, שדה צהובה שכמותך.
"טוב, אני רואה שאתה עמוס. ערב טוב. ד"ש לטליה", שלמה ממלמל בכבדות של מי שעוד יש בו מילים המבקשות לצאת.
הוא אומר תודה כנה וסוגר את הדלת, כמעט נוכח אפו. יעל ניצבת מולו, רזה וזקופה, ידה הדקה מצדיעה בעוז ופניה חתומים וממושמעים. הוא טופח לאיילה על גבה כמו היתה ילדה קטנה ובוחן את פניה הרציניות של יעל בחומרה. היא מתאפקת רגע קצר, ואז קופצים פניה והיא משחררת בו חיוך זדוני כל כך, שהוא נכנע ופורץ בצחוק עמוק, מטלטל. יעל, מצחקקת בקולה הגבוה, מזנקת ומכרכרת סביבו, צועקת במקוטע "אבא נפסל, אבא נפסל". שדה צהובה.
איילה גואה בבכי פתאום, כובע הצמר שלה נשמט וראשה – סערה של שיער פרוע ודק – טמון בשקע צווארו. הוא ממהר ללטף אותו, כובש את צחוקו באלימות.
"יעל", הוא אומר בתחינה נשנקת, מגייס את הקול הכי אבהי מגרונו שפרצי הצחוק והדיבור המרצין בלבלו אותו, "מספיק. תעשי טובה, תתלי את המעילים במתלה, תוציאי את המגפים והתיק שלך, ולכי להחליף בגדים. אני אטפל באיילה. טוב?"
יעל עוצרת בדילוגיה במאמץ. היא מציצה אליו מבעד לסבך שערותיה, סבה על גרביה היבשות, ומתמתחת שוב בדום. "בסדר", היא ממלמלת בחוסר עניין, מצדיעה בשנית, ורצה לאסוף את המעיל והמגפיים שלה מהספה הלחה.
"ותקנחי את האף!", הוא צועק אחריה, וכשאיילה הבוכה מטלטלת בזרועותיו הוא פותח את ארון המטבח ומושך את המגבת האדומה שטליה שונאת. המגבות נשפכות, אך הוא פונה אל הספה. בדרכו הוא עובר ליד המערכת, ומנמיך אותה בתנועה בולמוסית. ווליום ארור, כנורות מתפוצצים בבטנו, הטריו התחלף לסימפוניה בלי שהבחין, מכשפת החצות, השדה הבשום והנערות המחוללות הפכו צהרים כבדים, רוחות פרצים מבעיתות, וצחקוק עתיק של מכשפה. הוא מתיישב אל הספה, איילה בזרועותיו, פרצי בכי ארוכים ופתלתלים מרעידים את גופה הקטן.
"די, איילה, די. בואי, נוריד את הבגדים הרטובים, כן, ככה, עכשיו שרוול, עוד שרוול, למה את בוכה בכלל? עכשיו הנעלים, איך הרטבת אותם ככה? לא, סליחה, סליחה, די לבכות! טוב, זה בסדר, לא נורא, אני לא כועס, בואי, עוד גרב, כן, את יודעת איילה, אני אספר לך סיפור, אה, כן, רגע, הנה, פעם היתה אמא, שהבן שלה שיחק וצעק, אז -".
כמה טיפשי. איילה הבוכה נקלפת אט אט, בדי עמל, מבגדיה הלחים. תנועות גופה מפחידים אותו, היא נותנת לו להניע אותה בכניעות כמו בובת חוטים, או גרוע מזה, באדישות. עתה היא עומדת לפניו עירומה, רועדת מקור, ופניה עוד מושפלים, היא בוכה אל תוך עצמה. הוא משתתק, מניח את ידיו הגדולות והיבשות על לחייה האדומות, וברוך מתפרץ הוא זוקף את ראשה, אט אט. איילה לא מתנגדת, ופניה המכורכמים, שנזלת ודמעות מטשטשים את הבעתם, נגלים אליו. הוא נושק למצחה בעדינות הזו שפורחת בו כשהיא נחשפת והופכת פגיעה כך, בנדיר.
הבכי אצל איילה הפך יקר המציאות עם השנים, ותמיד התעורר באיחור, לפעמים של כמה שעות. דימוי: כדור שלג נוהה למורד. לא שלג, אולי עץ. פרח. הוא פורש את המגבת האדומה ועוטף אותה, מנגב בזווית המגבת את פניה. הבכי שוכח, ובין גל לגל יש הפסקות שקט
מתנשמות. היא מציצה בפניו המחויכות.
"אז היא אמרה לו, אם תמשיך להשתולל, אזמן לפה את מכשפת החצות. ואת יודעת מה קרה לילד?"
איילה מתנשמת עתה, מושכת באפה, מבטה הרועד נתון בו, פיה פעור מעט. ברקע הכנר הראשון מבצע מלודיה איטית ומאיימת, והליווי מחרה מחזיק אחריו בוריאציה אחרת, נמוכה יותר. הוי טיפש, דווקא את הסיפור הזה מכל הסיפורים הוא לא רוצה לספר לה. הוא נשען אל המערכת ומכבה אותה. עתה המגבת שמוטה על גופה הקטן, והיא אוחזת בשתי אגרופיה בחולצתו, שלא לגלוש מהספה.
בתיעוב עצמי עמוק הוא ממלמל בנשימה אחת, "הילד חייך וצחק והבטיח שלעולם לא ישתולל ולא יצרח ויבכה וישבור ויגזור, את רוצה להתקלח?"
"ומה עשתה לו מכשפת החצות?" שואל קולה הנשי להפתיע של יעל, משמאלו. הוא סב אליה, אך אוזנו הימנית קולטת את משיכת האף והתנשמות המחאה של איילה. הוא ממהר לאחוז בה, וכשהגוף הקטן והערום בידיו הוא מתרומם.
"די, אין שום מכשפת חצות", הוא חותם. יעל מציבה את ידיה על משענת הבד. שערה הנפוח אסוף ברישול, ומבטה מאוכזב. "מה ז'תומרת?", היא קוראת במחאה.
הוא מחייך אליה פתאום. היא החליפה את בגדיה! חולצה חומה, מכנס ירוק. "יעל, תקשיבי לאבא רגע אחד, טוב? יש פנקייקים ושוקו חם. בא לך?"
יעל, מאוכזבת משינוי הנושא, עונה בעזות, תוך טיפוס על משענת הספה, "לא!"
"יופי, גם לי מתחשק. אני הולך לקלח את איילה, תעשי טובה, באמת, אבא נורא עייף, תביאי מגב וסמרטוט לכניסה, ואחרי זה תשימי את הפנקייקים במיקרוגל. בסדר?".
יעל לא עונה. היא מקפצת על רגליה, עיניה בגובה עיניו ובגובה עיניה של איילה. מבטיהן אחוזים בו. הוא ידע שיעל כועסת עליו, הוא כועס על עצמו. משענת הספה נאנקת.
"יעל", הוא אומר חרישית. "אני מבטיח לספר לכם סיפור היום, רק תעשי מה שאני אומר".
יעל לא עונה, אבל היא מישירה אליו מבט עז, קופצת אל הרצפה, ורצה אל המטבח. נשימתה החמה של איילה באה אל גרונו החשוף, והוא שומע אותה שואלת חרישית בקול צרוד, "איזה סיפור תספר?"
חום פושט לו בבטן. בקול של איילה יש איזו קשיחות של אדם שאכפת לו מהמילים. הוא מופתע מן המחשבה. "אני אספר לכן סיפור על הזאב שגדל בין הכלבים", אמר, צועד אל המקלחת. מהמטבח בא אליו הצפצוף המבורך של המיקרו.

הגשם פסק. שעונו גוזר, אחת עשרה וחצי. בחוץ ענן כבד מעמיק את הלילה. חלון החדר אטום.
הילדות במיטה, והוא כל כך עייף. יעל מפהקת את הפיהוק הראשון שלה, סימן בדוק שבמהרה היא תכבה, תיחטף אל השינה במהירות בה היא פורצת ממנה. הוא רכון עליה, פורש את השמיכה מתחת לגוש המנומנם, ותמונה עולה בו, יעל ואיילה, קטנות מאוד, מלטפות את מצחו הענק, מישנות אותו. אל מול משקפיו בוהקות אותיות קומיקס: פסססססס. כמו אנחת אוטובוס חונה. כן, ניטשה, והאנשים בלי בדידות, ובבטן מתפוצץ לו כינור משוגע, מה ללילה הזה, והוא כל כך רוצה לצאת אל הענן שבחוץ, לצאת, הוי, הדימויים מתערפלים לו. איזו עייפות.
"אבא?", זו איילה.
"כן, איילה."
"מתי אלך לבדיקה?"
"בדיקה?"
איילה אינה עונה. היא ממתינה.
"את לא תלכי לשום בדיקה. את יודעת מה זה בדיקה?"
"לא."
"בדיקה זה שתי ידים עצומות, ארוכות אצבעות ורכות מאוד, חלקות כמו קרם, שלשות אותך".
"אה, כמו אמא. אבא, יעל קפצה היום בשלולית והשפריצה מים."
"כן, אני יודע, אבל ליעל יש מגפים."
"כן, יש לי מגפים, אבל הגשם משוגע ומרביץ, אבא, והחתולים של הפח צווחו ויללו והשתוללו והם נראו, אממ, עלובים כל כך, ורציתי לטעום מהגשם, ושלמה כל הזמן ניסה לשים לי מטריה. כמוך". יעל מפהקת את הפיהוק השני. השינה כל כך קרובה. "מתי אמא תגיע?"
"אמא תגיע בחצות", הוא עונה, ואיילה ממהרת לשאול, כנזכרת, "אבא, אתה תספר לנו סיפור על הכלבים שהבטחת?"
הוא מחייך. "לא על הכלבים, איילונת, על הזאב. רוצות לשמוע?"
מלמול הסכמה מעורפל נשמע, ופיהוק שלישי ומעובה חוצה את חלל החדר.
"בסדר. אז פעם היה זאב, זאב חזק, זאב אדיר, זאב פרוע וחכם. לזאב היו שינים גדולות, ציפורנים חדות ויללות קינה עזות. בכוחו של הזאב הזה היה לצוד בהינף כפה שלושה יעלים לפחות".
מהגוש המכודרר שמתחתיו הוא שמע את יעל מנהמת בנמנום "כולנו גורי זאבים, האררר". שדה מנומנמת. הוא מחייך.
"כן, אלא שלזאב הזה היתה בעיה עצומה ונוראה. פעם, כשהיה קטן, באו בני אדם, צדו את אמה שלו, המליחו אותה ואכלו את בשרה. הם לקחו את גור הזאבים הקטן אל כלבה אחת, רכה ואימהית, שגידלה אותו ככלב. הזאב גדל, אבל שאר הכלבים לעגו לו. כשילל אל הלבנה בלילות חשוכים וקרים, צחקו לבדידותו המשונה ולקולו הדק. כשהכריע אותם בציפורניו במשחקים הם אמרו לו שהוא בלי שום חוש חברתי, וכשחשף את שיניו האימתניות לעגו לגסותו המגושמת. אתן מבינות, הזאב שלנו היה זאב משערות זנבו את קצות שפמותיו, אלא שהוא מעולם לא ידע זאת, ולא יכול היה לדעת. הזאב גדל, וגידל גורים, גורי כלבים מתוקים וחמודים כמו בובות, ואשתו הכלבה אהבה אותו עד מאוד. אלא שלפעמים, בלילות ירח מלא, היה הזאב שלנו נאחז געגועים אל דבר מה מעבר לחלון מאורתו, מעבר לסערה, מעבר לירח."
שעונו מצפצף. שתים עשרה.
דממה משתררת. נחירות קצובות עולות מהגוש המכודרר של יעל. איילה שוכבת בעינים פקוחות ובוהה בתקרה. הוא מעביר את ידו על מצחה. יש לילדה חום. הוא מפטיר ברכת לילה טוב, ומכבה את מנורת הלילה.
"אבא."
"כן, איילה?"
"אתה תטרוף אותנו?"
הוא שותק, מחייך אל החלון, שהלילה בו ערפילי ושלו, רטוב ומטפטף לאחר הסערה. רחש מכונית חונה עולה מן החניה של הבית שלהם, והוא מתכופף פתאום ונושק לצווארה של איילה. היא מתכדררת בצחוק חנוק.
"אבא הולך לעבוד עכשיו, עד מאוחר מאוד. לילה טוב, איילונת".
"לילה טוב, אבא".





© כל הזכויות ליצירה שמורות לתם ונשלם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ אלול ה´תשע"ג  
אני מניח שרימון מוחק (אפילו ברמת החסימה הנמוכה ביותר), ולא נותר לי אלא לתהות מה יש שם.
י´ אלול ה´תשע"ג  
אהבתי מאד מאד. הרבדים, השפה, הדימויים הגלויים והנסתרים. הדקויות המגוונות. יש כאן רגישות לכל מיני מרחבים של העולם, שאנחנו פועלים בהם. כמובן שהיו חלקים שמצאו חן יותר מאחרים. ויש מה להוסיף ולדבר (משהו שמעיד לטובה), אבל אני אשתדל לשמור דברים עד אחרי הקריאות הבאות. מתבטא כאן הכוח הייחודי של הספרות, ואני מתענג עליו. קורא לאט כדי להשהות את הסוף.
י"ב אלול ה´תשע"ג  
י"ג אלול ה´תשע"ג  
י"ג אלול ה´תשע"ג  
מחמיא מצדם. באמת.

תודה לכל הפנים שכבר הרבה זמן לא פגשתי. טוב לבקר. זכרונות כנרת, ודאי שמותר. אני פשוט אוהב אותם. ובכנות, אני גם מאוד אוהב את הדמויות האלה. מעבר לזה, אני די גלוי בסיפור. סביר שמה שאת חושבת הוא הדבר.

ילד, תודה מיוחדת. בקריאה חוזרת (הסיפור נכתב לפני יותר משנה), הפגם הגדול בו הוא דווקא איזו נפחנות ספרותית.

דניאל
י"ד אלול ה´תשע"ג  
ואני אוהבת את איילה.
ה´ תשרי ה´תשע"ד  
איזה יופי.

איזה סיפור אבהי, וסיום נהדר ומעורר מחשבה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד