בנושא
בכרם
חדשות
 
לתחרות 48 שעות [5] / 48 שעות תשעג
בביכורים מאז א´ אלול ה´תשע"ג

ופתאום הוא היה.
שחר ישב ברכבת הקלה בירושלים בלי לדעת איך הגיע לשם, או לאן הוא נוסע. הוא הסתכל סביבו, מבולבל. הרכבת בדיוק יצאה מהר הרצל, כך נדמה, אבל הוא לא הכיר אף אחד מהנוסעים האחרים.
כשאתה נופל בשבי אמור רק שם ומספר אישי. כשאתה בשטח אויב שמור על דממה. כשאתה מזהה דמות חשודה דרוש ממנה להזדהות. שחר הריץ בראשו פקודות שזכר מהצבא באקראי, אבל אף אחת מהן לא התאימה: הוא לא נמצא תחת אש, לא רואה את המפקד שלו מתקרב, ואפילו לא מבחין ברימון נזרק לכיוונו. סתם יושב ברכבת בלי לדעת בשום צורה איך הגיע לשם, מצב שמעולם לא הוזכר בשום אימון או תדריך.
"כרטיס? רב קו?" העיר אותו קול.
שחר הושיט את היד לארנק, והרים את מבטו לפקח. הפקח בהה בו. שחר בהה בו בחזרה.
הוא לא היה גבוה או נמוך במיוחד. היה לו שיער חום חסר יחוד, ופנים שקל לשכוח, ללא שום עגיל, תליון, שפם, משקפיים או משהו שיכול להיחרט בזכרון. למעשה, הדבר היחיד המפתיע במראה שלו היה שמלבד העובדה ששחר לבד חולצה כחולה מהוהה והפקח לבש מדים אפורים של סיטיפס, שניהם נראו בדיוק אותו דבר.
הפקח התעורר ראשון. "תגיד, לאן אתה נוסע?"
שחר פתח את פיו וסגר אותו, מבולבל. "אני לא יודע", אמר.
"ומאיפה אתה מגיע?" חקר הפקח.
שחר רצה לענות תשובה עוקצנית על סמכותו של הפקח לבדוק כרטיסים ולא שום דבר מעבר לכך, אבל הוא ויתר עליה, וענה בכנות: "לא יודע".
"זה מה שחשבתי", אמר הפקח, ולא צחק. כפי שחשב שחר שיעשה. הוא עמד ללא זיע במשך כמה רגעים. בסוף התעורר ואמר: "איך קוראים לך, אחי?"
"שחר".
"בוא איתי, שחר", אמר הפקח בסמכותיות, והלך לכיוון החלק האחורי של הרכבת. שחר סובב את ראשו, עד שראה אותו נעצר ליד בחורה עם שיער חום וארוך, שנראתה דומה מאוד לפקח – ובעצם, הבין שחר, גם לו עצמו.
הפקח הצביע על שחר, ונראה היה שהם מתווכחים על משהו. שחר לקח את תיקו ומיהר לכיוונם. הוא לא ידע למה הוא עושה את זה – אולי פשוט כי לא ראה לפניו שום ברירה טובה יותר.
"עידו, זה חייב להיות עכשיו?" הוא שמע את הבחורה שואלת, מעט במצוקה. "יש לי אודישן בתשע". היה לה קול עשיר וקצת צרוד, הבחין שחר, אבל גם דומה באופן מטריד לקול של הפקח.
"טל, כל יום יש לך אודישן בתשע", אמר עידו הפקח. "לא יקרה שום דבר אם תאחרי פעם אחת".
"אבל..." ניכר שהיא מחפשת תירוץ להתחמק. "מה נפלת עלי על הבוקר, עידו? אין לי כוח לזה עכשיו. איפה נשב עכשיו בכלל?"
הוא חשב בזריזות. שחר הביט בשניהם, עדיין מבולבל.
"מה דעתך לרדת בתחנה לפני הפסל הלבן?" הציע עידו. "יש שם ספסל נוח".
"שתפוס כל בוקר על ידי איזה פנסיונר שמן", ענתה טל בקול קנטרני.
עידו הציץ בשעונו. "שטויות, עכשיו תשע, השמן לא יושב שם יותר. הוא אף פעם לא עוזב את הספסל אחרי שמונה וחצי. תאמיני לי, טל", הוסיף מול מבטה המפקפק, "שאם יש מסלול שאני מכיר טוב זה המסלול של הרכבת הקלה".
"אבל... אוף, בסדר", היא נכנעה ברוגז. "נשב שם על הספסל עם החבר החדש שלך. נראה כמה תועלת תצמח מזה".

*

"בדרך כלל אנחנו נוצרים עם אישיות שלמה".
הם ישבו על הספסל, שהיה ריק, כפי שניבא עידו. טל ישבה זועפת ושתקה, שחר עדיין לא הצליח להבין מה קורה. עידו שיחק בכמה בדידים ישנים ששלף מכיסו בזמן שדיבר.
"בדמויות בסיפורים, כמונו, מושקעת בדרך כלל מחשבה. אפילו אם אתה לא הגיבור של איזה רב מכר, הסופר יבנה לך עבר, יצור לך שפה ומראה יחודיים, יזדהה איתך, ישמח ויכאב איתך. כמובן, דמות ראשית בספר שלם תהיה מן הסתם מורכבת יותר מדמות משנית בסיפור קצר, אבל באלה גם באלה מושקעת מחשבה ואהבה".
"מי אמר שזה ככה? לפעמים הסופר בכלל לא אוהב את הדמות שהוא יוצר", התווכח שחר. "דמויות של רוצחים, או של פושעים, או..."
"נכון", הסכים עידו. "אבל יש מקרים יותר גרועים. אתה יודע איך אומרים, הזנחה יכולה להיות גרועה מהתעללות".
"כמוני. תסתכל עלי", טל פרשה את ידיה לצדדים. "הוא לא טרח ליצור לי שום עבר, או לכתוב לי שום עתיד, הכותב היקר הזה. בטח כבר שכח ממני, והשאיר אותי נוסעת כמו אידיוטית בכל יום, כפי שעידו טרח ברגישותו הרבה להזכיר, לעוד אודישנים ועוד דיבובים של כל מיני סרטי ילדים טיפשיים, שכולם מדברים על חתולים".
"למה כולם מדברים על חתולים?" תהה שחר.
טל התעלמה מהשאלה. "והכל בשביל תחרות מטופשת. ממש כיף לדעת את זה, שבאתי לעולם בשביל תחרות סיפורים".
שחר אחז את ראשו בין ידיו. שום דבר לא נשמע לו הגיוני.
"על איזו תחרות את מדברת? ולמה אתם חושבים שהניתוחים הספרותיים האלה קשורים ל...?" הוא לא השלים את המשפט, בעיקר כי לא ידע איך להשלים אותו.
"שניה, אני מגיע לזה", הזדרז עידו לענות. "טל, תוכלי לתת לי להשלים שני משפטים?"
היא החוותה בתיאטרליות מוגזמת. "הבמה כולה שלך, ידידי הפקח".
"בכל מקרה", הוא המשיך כאילו לא הופסק כלל, "לפעמים זה לא קורה. לפעמים הסופר לא תופר את הקצוות, לא משלים את הפינות, סתם משאיר את הגיבורים שלו בעלי אישיות בלתי גמורה. הוא יוצר אותם בסיטואציה כזו או אחרת, חסרי מראה ייחודי או אופי של ממש, בלי זכרונות ילדות או שאיפות, בלי חברים ובלי חלומות – וכשהוא כבר לא צריך אותם הוא משאיר אותם שם. תקועים".
"אבל למה שהוא יעשה דבר כזה?"
"למשל, כי לא באמת אכפת לו מהסיפור. כי לא היה לו זמן לפתח לדמויות שלו אופי או מראה, הוא היה עסוק מדי בעלילה או בדיאלוגים. וגם לזה לא היה לו הרבה זמן, כי הוא מיהר, כי הוא היה חייב לסיים את הסיפור תוך 48 שעות בשביל איזו תחרות שהוא השתתף בה".
שחר שתק לרגע, מנסה לעכל את המידע שנחת עליו. "אז זה מה שאתם חושבים, שגם אני אחד כמוכם, שהגעתי לעולם בשביל יומיים?"
"זה מסביר הכל", אישר עידו. "הדמיון, חוסר הידע מאיפה באת ולאן אתה הולך..."
"אז אני חושב", קטע אותו שחר, "ששניכם טועים בגדול".
עידו הרים אליו מבט שואל.
"אמרתם שאין לכם שום עבר, נכון? אין לכם שום זיכרון מהילדות – לא חברים מפעם – שום כתובת – רק מקצוע, פיקוח ברכבת הקלה, ו... אמ... דיבוב בסרטים מצוירים?!"
עידו הנהן. טל שתקה.
"אבל לי יש המון זכרונות מהעבר – אני יכול לספר לך על הטירונות שלי, למשל, או על הקו שתפסנו בגבול מצרים, או על כל מיני מארבים שהיו לי בצבא..."
עידו הרים יד כדי לעצור אותו. "בסדר, אולי יש לך זכרונות כלליים, רסיסי אישיות, חלקיקי מהות. אבל אני בטוח שאין לך זכרונות ספציפיים".
"רוצה חוויות ספציפיות?" חייך שחר. "בפירוט רב, כולל הניואנסים הכי קטנים. אני יכול לומר לך מי ישב לידי בג'יפ במעצר הראשון שלי, בשכם, כשבאנו לעצור מבוקש אחד ותפסנו שלושה אחרים. אני יכול לספר לך את כל הכתובות הגסות שראיתי בשמירה בבא"ח. או על פעם שהייתי בתורנות מטבח, הכנו סלט ירקות ונגמרו לנו הלימונים, אז סחטנו במקומם כמה תפוזים. או על..."
"אמרתי לך שזה בזבוז זמן", אמרה טל.
"אז איך את מסבירה את הדמיון? את העובדה שהוא לא יודע מאיפה הוא הגיע ולאן הוא הולך?"
"מקרה", פסקה טל.
"תגיד", עידו פנה שוב לשחר, "משפחה יש לך?"
"אין לכם..."
שניהם הנידו בראשם. שחר שלף את האייפון מהכיס, פתח בתמונה של אמו מחבקת אותו במסע סוף מסלול והושיט אותו לטל.

*

זו היתה טל, לבסוף, שפתרה את החידה, והסבירה – בקול אדיש להחריד, למרות ששחר זיהה את ההתלהבות המוסוית – ששחר הוא פשוט חייל משוחרר ותו לא. "ההבדל היחיד בינינו הוא שאנחנו נוצרנו בלי עבר, אתה בלי הווה". ולראיה, אין לו זכרונות שאינם מהצבא, "וגם לא זכרונות משפחתיים, אני יכולה להתערב איתך. נסה להיזכר במשהו מעבר לביקור של אמא בבסיס, או יציאה הביתה לשבת". שחר ניסה להתווכח, אבל הפסיק במהרה, גם כי ראה שעידו תומך לחלוטין ברעיון של טל, אבל בעיקר כי היה נדמה שהיא צודקת.
מיד אחר כך טל קמה, הודיעה ש"להתנדב בסיפורים של אחרים לא עושה לי את זה, במחילה, ועם קצת מזל אני אפילו אגיע לאודישן שנקבע לי היום". לשאלת שחר מה היא מציעה לו לעשות עכשיו, היא הציעה לו לפנות לקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון.
עידו הלך רגע אחריה. הוא הרגיע את שחר שטל תמיד עצבנית על הבוקר, והתנצל שיש לו עבודה והוא לא יכול להיעדר ממנה יותר מדי זמן. "אין לך מה לעשות", אמר לפני שהלך, "פשוט תסתובב. מה שצריך לקרות יקרה מעצמו. הסיפור שלך לא יסתיים עד אז".

*

"אחי, אני הייתי רוצה להיות חייל משוחרר כמה שנים טובות", גיחך פעם שגיא, כשעמדו במחסום בשומרון. "יש לך הטבות, אין לך לימודים, קצת כסף שחסכת, עבודות מזדמנות פה ושם, אתה בלי משפחה על הכתפיים... אני אומר לך אחי, זה השלב הכי יפה בחיים".
אמסלם טען שדווקא כיתות ז-ח הן הגיל שהוא מתגעגע אליו, ושחר אמר שדווקא הגן זכור לו בתור חוויה מכוננת. הם התווכחו על זה בערך שעה, כרגיל, עד שעברו לדבר על כדורגל.
כשחזרו לבסיס אמר להם דניאל, בהתנשאות אופיינית, שזה מעיד על חוסר רצינות ובריחה מאחריות. "שימו לב, אלה בדיוק שלושת הגילאים שבהם לא עובדים או לומדים, רק משחקים – גם אם בכל גיל יש לזה את השם שלו".
שחר היה מיוזע ומיהר למקלחת, לכן לא שמע בדיוק לאן שלח אמסלם את דניאל ואת האבחנות הפסיכולוגיות שלו, אבל הוא חשב שיש לו ניחוש לא רע.

אבל איכשהו עכשיו זה לא מצא חן בעיני שחר. להיות חייל משוחרר לנצח? לא להתקדם, לא ללמוד, לא להתחתן... נכון, האגדה על פיטר פן תמיד הלהיבה אותו, אבל רק כסיפור ילדים. וחוץ מזה, חשב בעגמומיות, להיות "ילד נצחי" נשמע טוב הרבה יותר מאשר "חייל משוחרר נצחי".
הוא קם מהספסל, לא יודע לאן לפנות ומה לעשות שם –
ופתאום הוא מצא את עצמו רץ בלי לדעת לאן. הוא לא ישתף פעולה, החליט תוך כדי ריצה. הוא לא ישב  ו"יחכה שמה שצריך לקרות בסיפור יקרה מעצמו", לא יסתובב ויצפה שתעבורנה ארבעים ושמונה שעות התהילה שלו. הוא מסרב. הוא ישאיר את הסיפור הזה מאחוריו וילך למצוא לו עתיד. הוא יברח, יברח, יברח...
הוא כבר עבר את הר הצופים, והמשיך לרוץ לעבר היציאה מירושלים. הפעם האחרונה שרץ כל כך הרבה היתה במד"ס אי שם בנגב, בבוקר יום ראשון אחד, שלושה חודשים לפני השחרור. אבל כמובן, הבין שחר בעצב, גם הזיכרון הזה הוא לא של אירוע אמיתי, סתם זיכרון שאמור להיות שתול בראש של חייל משוחרר, לדעת כותב סיפורים אלמוני.
די מהר הוא הפסיק לחשוב, רק התרכז בקול נעליו ההולמות על המדרכה, ואחר כך על שולי הכביש, ואחר כך על האדמה הקשה של המדבר. כשנגמר לו הכוח המשיך בהליכה, איטית יותר ויותר, עד שלבסוף התיישב בנקודה אקראית ושוממת.
דבר לא נראה באזור, רק הרים גבוהים והשמש הלוהטת – שבעצם, ציין לעצמו שחר בהפתעה, כבר לא ממש לוהטת. הצצה בשעון ה-G-SHOCK הצבאי שלו לימדה שהשעה קרובה לשש בערב.

הוא לא ידע כמה זמן ישב שם, מתנדנד בין ציפיה למשהו לא מוגדר, ליאוש ממשהו חמקמק לא פחות. הוא ציין לעצמו במעורפל שהכוכבים כבר יצאו מזמן, ומתוך הרגל חיפש את כוכב הצפון, ומצא אותו תוך כמה שניות. אחר כך התעצבן על עצמו שהשתמש בכישורי הניווט המזויפים שלו, ועצם את עיניו בכוח כדי למנוע מעצמו להמשיך לחפש מערכות כוכבים נוספות.

הוא התעורר בבת אחת.
בראשו צץ פתאום הטקס של יום העצמאות האחרון: "מה שבאמת חשוב", אמר אחד מהנואמים – הוא ממש לא הצליח לזכור אם ראש הממשלה, או שר הביטחון, או הנשיא, או חתן פרס כלשהו – בטקס המרכזי בהר הרצל, שהוא שמע באוזניות במהלך שמירה שוממת, "כשאנו זוכרים את הנופלים שלנו, הוא לא כמה זמן הם חיו אלא מה הם הספיקו לעשות בזמן הזה. יש אנשים שחיים שמונים או תשעים שנה בלי לעשות כלום, רק עוברים יום ועוד יום, ולאחר מותם הם נשכחים, יורדים מעל במת ההיסטוריה. הבנים שלנו הם לא כאלה".
שחר קם. רגליו כאבו מהישיבה הממושכת.
"הם חיו בעוז ונפלו בגבורה. רק תשע עשרה או עשרים שנה הם חיו, אבל כל יום מחייהם ראוי להזכר לנצח".
מרחוק עוד ראה שחר את ההר בו ירד, ומאחוריו, זכר, נמצא הכביש. הוא החל לפסוע לכיוון לאט אבל בהחלטיות.
"נראה בזה לקח לכולנו", המשיך הקול להדהד באוזניו. "החשוב מכל הוא לא מי נולדנו אלא אלו מעשים בחרנו לעשות. לא כמה חיינו, אלא איך. לא השם שלנו, אלא המורשת שהשארנו אחרינו לדורות הבאים".
זה היה הרגע בו בהר הרצל הודלקו הזיקוקים והופרחו לאויר כמה עשרות בלוני הליום. זה גם היה הרגע בו המפקד עבר שם ושחר חטף שבת. אבל החלק הזה בזיכרון הזה כבר התעמעם, כששחר פנה לעלות בחזרה לירושלים, ברגל.

מאחוריו האיר השחר.



תחרות 48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48 שעות תשעג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
קלטתי את כל החבר'ה ושאר האלמנטים משנים קודמות. אז רק על ההשקעה, החשיבה, השילוב והרעיון- מעולה. וכבר יש לי חשדות
ב´ אלול ה´תשע"ג  
מעולה!
בעיקר המבט על התחרות ושילוב דמויות מתחרויות העבר.

דחוף, תבנה לו אישיות עם התחלה אמצע ווסוף, אחרת זה יכאב לי כל החיים.
עז
ב´ אלול ה´תשע"ג  
ואפילו קצת פילוספיה על סיפורים ודמויות. נהנתי.
(אני תוהה למי מהמשפחה לשייך את הסיפור, אם אינני טועה לחלוטין בניחוש)
ב´ אלול ה´תשע"ג  
הרעיון וגם הביצוע.
ב´ אלול ה´תשע"ג  
אהבתי מאוד את הרעיון לכתוב סיפור על כתיבת סיפור.... :)
וגם יפה שילוב כל האלמנטים משנים קודמות- שילוב מקסים.
ה´ אלול ה´תשע"ג  
אחד ה, אם לא ה ביותר!

אהבתי.
(את הסוף טיפטיפה פחות, לא יודע למה ציפיתי.. אבל בכללי- מעולה).
ה´ אלול ה´תשע"ג  
תרגיל בשילוב התחרות הקודמת עם זאת של השנה. הבעיה היא שחסרות לגיבור שלנו תכונות כלשהן שיאפשרו לנו להזדהות איתו. לא ממש היה אכפת לי מה יקרה לו, כי גם בעיניי, כקוראת, הוא דמות בדיונית חסרת עתיד.
ט´ אלול ה´תשע"ג  
תשמע, אדון כותב, אתה שפיץ!:)

ובכל מצב אחר הייתי אומרת שהשורה האחרונה קיטשית להחריד, אבל כאן היא פשוט גרמה לי לאנחת סיפוק, כי גם הכתיבה, וגם השילוב... נהדר.
כ´ אלול ה´תשע"ג  
תודה למארגנים ולמגיבים. אולי יעלה לכרם יום אחד, אבל ספק אם יתווסף לזה סוף.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד