בנושא
בכרם
חדשות
 
לתחרות 48 שעות (11) / 48 שעות תשעג
בביכורים מאז א´ אלול ה´תשע"ג

תופסת

באותם הצהריים ירדתי מקו 470 בתחנה המרכזית ירושלים, באמצע שיקוף תיק הגב שלי בעמדת הבידוק, צלצל הפלאפון, על הצג הופיע מספר חסוי, העפתי מבט חטוף באיש שעמד מעבר לזכוכית וסידר את משקפיו בתנועה מיומנת של האצבע, השתקתי את הפלאפון ואספתי את התיק שלי מהמסוע.

בתחנה, מיהרתי לעבר חנות הספרים שבקומה הראשונה, רציתי לקנות לעצמי ספר מתכונים. בעוד אני מהרהר ברשימת ספרים אפשרית שהכנתי מבעוד מועד, הרגשתי כתף זרה מתנגשת בכתפי הימנית. "סליחה" הפטיר המתנגש והמשיך בדרכו- זיהיתי אותו כאיש שסידר את המשקפיים בכניסה, הוא לבש חולצת טישרט שחורה ומכנסי גינס, לראשו היה חבוש כובע מצחייה שחור.                                              

בחנות הספרים במדור הבישול, עיינתי בספר החדש של בני סיידא וחיפשתי מתכון לחולשה היחידה שלי - פאי לימון - למרות שזכרתי כבר 50 ווריאציות שונות של מתכונים לכניעה החמוצה-מתוקה שלי, תמיד אתגרתי שלא ביודעין את יוצרי המתכונים, בתקווה למצוא ווריאציה נוספת...                        

"בחור? סלח לי רגע," אמר קול גבר מאחורי "נדמה לי שהפלאפון שלך נפל על הרצפה לפני כמה דקות..."            

"אני?" שאלתי והסתובבתי לאחור. להפתעתי עמד מולי עומר המפקד הישן שלי, לבוש במדים ועטוי חיוך בצד הפה.                                                               "שחר! כמה טוב לראות אותך! מה שלומך? איך בבית?" אמר עומר.
"אני בכשירות מצויינת" עניתי "ובבית בסדר, אתה יודע ש-ג-ר-ה" שיקרתי.
"יופי, יופי אני שמח לשמוע... הנה הפלאפון שלך - ראיתי שהאיש התנגש בך... כמובן אז לא זיהיתי שזה אתה וחיפשתי אותך בכל החנויות בסביבה..." הוא אמר והושיט לי את הפלאפון. "אה! היתה לך שיחה שלא נענתה... אתה נראה טוב בלי המדים האלה!" הוסיף, וחייך את החיוך הקבוע שלו.
בדקתי את השיחה שלא נענתה. מספר חסוי. פתחתי את פי לומר דבר מה לעומר אך נזכרתי בדברי המפקד הישיר שלי - 'האויב מאזין' - והסתפקתי בתודה לבבית ושליחת ד"ש לצוות שלי. עומר המשיך לדבר ובלבל את המח על כמה שהחברה מצטערים על שחרורי הפתאומי מצה"ל, ועל כך שאין לי מה לדאוג כי נסיבות השחרור הן חסויות, ושכל הסגל---
כאן סופית הפסקתי להקשיב לו, וניסיתי לברר אם קרה משהו קריטי בדקות האחרונות בפלאפון שלי. מדי פעם הנהנתי וחייכתי, כנראה שזה עבד, כי עומר המשיך לדבר עוד שתי דקות בערך, אז הפטיר מילות ברכה סתמיות וד"ש לאמא שלי, ואני השבתי בכאלה משלי.
הוא יצא מחנות הספרים, ואני סיננתי בלחש: "מתוחכם עומר, כמעט האמנתי לך, כמעט".                                                                    

יצאתי מהמרכזית לעבר הרכבת הקלה לאחר שרכשתי ספר מתכונים של מנות אחרונות, הפעלתי את הרדיו בפלאפון על התחנה הקבועה, והכנסתי את האוזנייה לאוזן. ברקע שרה זמרת פופ תורנית משהו על נאמנות ואהבה.                                       ברכבת הקלה שנסעה לכיוון שוק מחנה יהודה, עבר פקח צעיר עם זיפים בני יומיים, הושטתי לו את הכרטיס שלי, על תג השם שלו היה כתוב 'עידו'. 'מוזר' חשבתי לעצמי 'הוא בכלל לא נראה עידו, מתאים לו יותר נעם או שרון...' מאחוריו בצד השני של הקרון ריחפו שלושה בלוני הליום אדומים עגולים ומבריקים, עם איחולי 'מזל טוב' מוזהבים עליהם, נדמה היה לי שכבר ראיתי אותם בשעה האחרונה, ניסיתי להיזכר אך ללא הצלחה, מחשבות על הפגישה עם עומר ועל הפלאפון ש"נפל" דחקו את הזיכרון שלי למקומות אפלים בתודעה. מיהרתי להתעשת ונזפתי בעצמי על הטעות הזו של טירון מתוזז... 'כלל שני- תמיד היה מרוכז' שיננתי לעצמי בלי קול.               

"שוק מחנה יהודה" אמר כרוז הרכבת.
'כלל שלישי: לעולם אל תתעלם מסימנים'. המשכתי לשנן בזיכרוני את חמשת הכללים של היחידה הסודית לה סופחתי, וירדתי בתחנה של השוק. בעודי עובר בין הבסטות שבשוק בחיפוש נואש אחרי לימונים ראויים לפאי, הבחנתי כי לכל מקום שאני הולך עוקבים אחרי בלוני ההליום האדומים! החלטתי לבצע את התרגיל הידוע לווידוא מעקב, והתעניינתי מאד בחצילים המבהיקים של הבסטה. בינתיים הבלונים האדומים התרחקו 'או שהעוקב טיפש מאד, או שהוא מתוחכם מאד' חשבתי לעצמי 'בינתיים, בהתאם לכלל החמישי - "לעולם אל תזלזל ביכולות האויב" - אני אמשיך כאילו אני במעקב!'
"אדוני- איך אני יכול לעזור?" שאל מוכר הבסטה הגברתן. "לימונים, יש לכם?" שאלתי. "נגמרו לנו הלימונים, אבל תפוחים אדומים ויפים יש לנו," אמר המוכר, ולפני שסיים את המשפט אני כבר התרחקתי לעברו השני של השוק, דרך שוק הדגים.
ניסיתי את מזלי בבסטת הירקות האחרונה, אבל המוכר ענה במבטא פרסי "איי ילד, נגמרו הלימונים פה, אם היית בא לפני חמש דקות היית מספיק!" בדיוק אישה אחת עם בלונים אדומים קנתה ממני כל הלימונים...."
"לעזאזל" קיללתי בלחש "דווקא ביום ה-"
הפלאפון צלצל. מספר חסוי.
עניתי. "מי אתה?" סיננתי בקול נחוש.
"טי...טי...טי..." נשמע צליל ניתוק מעברו השני של הקו.
"@$&)&    !!*(%$@@ Q..."- שטף קללות יצא מפי, נשמתי עמוק. 'כלל רביעי- בעת חירום התנהג כאילו זה עוד יום שבשגרה' הזכרתי לעצמי ופסעתי לעבר תחנת האוטובוס לביתי, סקרתי את הסביבה-שום בלון אדום לא נראה באופק.
כשהגיע האוטובוס לביתי, עליתי עליו והתיישבתי בספסל האחורי שלו, משם אראה את כל המתרחש באוטובוס...
לאחר כמה דקות של ישיבה באוטובוס נשמע צליל הודעה נכנסת: אמא - איפה אתה?

אני - בדרך הביתה

אמא - טוב, תשמור על עצמך...

'אני כבר לא בן חמש, את יודעת!'- רציתי לכתוב לה, אך כשהרמתי את מבטי ראיתי את הבלונים האדומים מתקרבים לעברי מעל לראשי האנשים המצטופפים במעבר, השפלתי את ראשי ופרשתי מול פני עיתון ישראל היום שהיה עזוב על המושב לידי. מידי פעם הצצתי מעל לעיתון לבדוק את המצב...                                                          

עברו עשר דקות והאוטובוס הגיע לשכונה שלי, כשהצצתי מבעד לעיתון האישה והבלונים האדומים עברו להתיישב בקדמת האוטובוס, החלטתי לרדת בתחנה הבאה הרחוקה ארבע תחנות מהבית של ולבצע פעולת הסחה.
ירדתי ברגע האחרון מהאוטובוס בתחנת המרכז המסחרי השכונתי, האישה עם הבלונים לא ירדה אחרי, ומשום שהיא היתה ככל הנראה מיומנת מאד במעקבים, נהגתי כאילו הכל כשורה והלכתי בנחת לעבר המרכז המסחרי, היו שם כמה "מתרימים" שנראו כמו נערים בצופים - אך עלי לא מערימים בקלות שכזו! פניתי מן המרכז המסחרי בדרך קיצור לרחוב הסמוך, העברתי במשך שעה את הזמן בביצוע פעולות התחמקות מיוחדות: נכנסתי בכניסה אחת של בניין ויצאתי דרך השנייה, בפניות מסוימות רצתי מהר מאד, וגם נשארתי בגינה של מכרים במשך כמה דקות עד שאדם חשוד נעלם באופק. אח"כ הלכתי הביתה, טיפסתי בזריזות במדרגות הבניין שלנו וכשהגעתי לקומה שלי לחצתי על מתג האור של הקומה, ניגשתי לדלת הבית והוצאתי את המפתחות מהכיס, יש לי מנהג ישן לנסות ללחוץ על הידית גם כשאני יודע שהיא נעולה. להפתעתי הדלת הייתה פתוחה.

מחשבות רבות הציפו אותי: 'כלל ראשון - ביצוע פעולות תמיד במחשבה צלולה", שחררתי נשימה איטית ושקטה ופתחתי בזהירות את דלת הכניסה, כשנכנסתי שמעתי אוושת קולות סכין מטבח מבתרת משהו.

'אמא - איפה היא?' חשבתי והוצאתי את הפלאפון מהכיס והתקשרתי אליה, הפלאפון שלה צלצל מכיוון המטבח. קול הביתור פסק ומן פומית הפלאפון ומן המטבח נשמע קול צרוד "שחחחחר?"

ניתקתי מיד את השיחה ובזריזות הוצאתי את הסוללה מהפלאפון והנחתי על השולחן שבכניסה, קול צעדים נשמע מן המטבח, חמקתי לחדר השינה של ההורים 'טוב שחר' חשבתי 'אל תכנס לפאניקה! אם אתה רוצה להישאר בחיים תזיז את עצמך! אמא...'       פניתי לעבר מגירת הגרביים של אבא והוצאתי משם את האקדח שלו, הוא היה כבד וקר...            '

'שחחר? אתה כאן?' נשמע הקול הצרוד מדלת הכניסה.
'הפלאפון איפה הוא?, נו מה יהיה איתך שחר?' חשבתי.
קול הצעדים התקרב לחדר ההורים בו שהיתי, החלון היה פתוח, בזריזות של חתול יצאתי דרך החלון ושלחתי יד לעבר מעקה המרפסת, משכתי את עצמי לעבר המרפסת עברתי מעל המעקה ונכנסתי דרכה אל הבית, באקדח  שלוף ומוכן לכל צרה שלא תבוא, הצעדים נשמעו במסדרון , הלכתי בצעידה אחורנית שקטה לחדרי, כיונתי את האקדח לכל עבר - מעל המיטה שלי ריחפו שלושת בלוני ההליום האדומים...

היא כאן. הכתה בי ההבנה, קולות הביתור נשמעו שוב מן המטבח, הלכתי בשקט לעבר המטבח צעד אחרי צעד, הרמתי את זרועותיי בזווית של 90 מעלות מול הגוף וטענתי את האקדח "קליק", נצמדתי לקיר המסדרון ובבת אחת זינקתי לכניסת המטבח וצעקתי "הרם ידיים או שאני יורה!"

צעקה צרודה בליווי קול הסכין המתכתית בעת פגיעתה בשיש הדהדו בשקט המצלצל, דמות אישה הרימה ידיים.

"הסתובבי," פקדתי. 

הדמות הסתובבה. להפתעתי זו היתה אימי, על השיש נחו חצאי לימונים רבים, היא רעדה ודמעה ירדה לה הלחי, "שחר" היא אמרה בקול צרוד, ידיה עדיין באוויר. "יום הולדת שמח" ואז השקט שוב השתרר.

הורדתי לאט לאט את האקדח כלפי מטה, לפתע - צלצול טלפון.

-בום- פלטתי כדור.

על צג הפלאפון של אימי הופיע:

מספר חסוי-                                                                   



סכיזופרניה פרנואידית

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48 שעות תשעג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
ממש סיפור מתח.... כתוב טוב.. שיא המתח דווקא בסוף... מלחיץ קצת
ג´ אלול ה´תשע"ג  
פסיכי-פסיכי הבחור שלך.
הסוף היה לי קצת קשה מידי.

עז
ה´ אלול ה´תשע"ג  
גם הפעם - גיבור הסיפור הוא דמות מעורערת, נרדפת. זה חוזר כבר בכמה מהסיפורים. הגיבור שלנו מרגיש שחשוב לו להכין דברים מבעוד מועד, חשוב לו להיות תמיד בשליטה. שלא יערימו עליו. ויש לו כללים מדויקים לנהוג על פיהם.
האימא שדואגת כל כך ומתקשרת לברר איפה הוא נותנת רמז לקורא - יש לה סיבה לדאגה.

הסיפור כתוב טוב ובכשרון אבל בכל זאת משהו הפריע לי ופגע באמינות.

התיאור הארוך איך הוא מסתובב בבית, יוצא מהחלון למרפסת וחוזר הביתה מעל המעקה, עובר בצעידה אחורנית אל חדרו ורק בסוף מגיע אל המטבח למרות שמלכתחילה שמע את קול ביתור הסכין מהמטבח, משונה לי. כנראה מטרתו להוסיף מתח אבל אצלי זה איכשהו פגע. הסיפור הזה לדעתי היה צריך להיכתב כתסריט. בסרט אפשר היה להראות לנו את חרדתו כשהוא מסתובב בבית ואולי היינו מאמינים.
ז´ אלול ה´תשע"ג  
היה נחמד לפגוש גם כאן את עידו מהרכבת הקלה (מהארבעים ושמונה הקודם, לא?).

הסיפור עצמו מתחיל כסיפור ישראלי חביב עם נופים מוכרים, ולאט לאט מצטבר הטירוף, יפה. אבל כאן גם החסרון, כמו ש - hoky כתבה, משהו חסר, נדמה לי שהטירוף לא מספיק הולך ומצטבר. אבל כמובן הסיפור נכתב במגבלת זמן חריפה.
י"ד אלול ה´תשע"ג  
באמת שניסיתי...
את החלק של הסוף כתבתי בשעות הקטנות של הלילה-והתוצאה בהתאם!

ניסיתי בסיפור להכניס אתכם מעט לתוך ה"המחלת רדיפה" של שחר (ועל כן "תופסת") את הסוף בחרתי להשאיר פתוח כי ניסיתי לפתח גם אצלכם סימפטומים מסויימים- הצלחתי????

לב תמים - תודה רבה, ושמחה שהצלחתי להלחיץ אותך

עז- תוכלי לומר לי מה היה לך קשה בסוף?

הוקי-איך ידעת זה באמת עמד לי בראש בתור תסריט!(אגב יש זאנר של כתיבת סיפורים בתור תסריט?- אם כן אשמח לדעת על זה...)

אברהם שחר- תודה- אתה צודק...

היה לי ממש נחמד להשתתף בתחרות, היה מאתגר!- קצת קשה לי בפרוזה, אני מרגישה שאני זקוקה לאימון ולליטוש רב!



 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד