בנושא
בכרם
חדשות
 
לתחרות 48 שעות [19] / 48 שעות תשעג
בביכורים מאז א´ אלול ה´תשע"ג

בס"ד

מישהו פעם

היא דמיינה סירות נייר וילדים משחקים על החוף. את איתי? הוא שואל, והקול שלו היה הגל הזה שבא ושוטף את הכול, סירות נייר וילדים וילדה אחת חושבת. חושבת יותר מדי.

סליחה, מחייכת אליו חיוך מתנצל. לא הייתי אתך לרגע. עכשיו אני כאן. הוא מסתכל עליה במבט מוזר, אולי מרחם. זה בסדר. אז, עד איפה שמעת? עד שאמרת שאתה חייל משוחרר. היא אומרת וצוחקת, וגם הוא מתחיל לצחוק. אז לגמרי לא היית איתי, אומר, משועשע. וכשדיבר הסתכל עליה ישר בעיניים. שלא כמו תמיד כשזוג עיניים זר נפגש בה, היא לא משפילה מבט. ולרגע חשבה שאם הייתה צריכה לקרוא לאותה תמונה שהייתה עכשיו ביניהם בשם, הייתה קוראת לה "אינטימיות מדויקת". ומה שהיה כל כך מהרהר, שמישהו שנראה כך מסתכל בכלל לכיוונה, ועוד בזמן שהיא מחכה לרכבת.

אז חוץ מזה שקוראים לך שחר, ואתה חייל משוחרר, אני בעצם לא יודעת עליך כלום. כן, וגם אני עליך, חוץ מזה שקוראים לך יוּבל, הוא אומר. שניהם שותקים. היא שנאה שתיקות מביכות, אפילו עוד יותר מצעקות. אבל לשתוק אתו היה מרגיע משום מה. ואיזה טיפשים שניהם, כבר חצי שעה שהם יושבים ושותקים ועוד רגע הרכבת שלה תגיע. או שלו.

אני צריך ללכת. הוא אומר. והיא מתאמצת להראות אדישה. אז אממ - אפשר את המספר שלך?

*

קיבלה הודעה ממורן: "חבר שלי זרק אותי". ומצאה את עצמה, עוד לפני רגשות החמלה, כועסת על חוסר הדיוק. כי לזרוק זה שם פועל שמתקשר לחפצים, לא לאנשים. ובטח שלא למורן. ודבר שני-מעולם למורן לא היה באמת חבר. היא חשבה שהיה לה, אבל חבר אמיתי הוא לא אחד שמכירים רק שבוע כמו במקרה הזה, ואז הוא זורק אותך, כלומר עוזב. צריך לדייק.

אחרי שיחת עידוד והודעות הרגעה ומלים כמו, אני תמיד כאן בשבילך, ו-הוא לא יודע מה הוא הפסיד, מורן מתחילה לשלוח לבבות במקום סמיילים בוכים.

רוצה לעשות משהו היום בערב? מורן שואלת אחרי שעה. אני חייבת לצאת מהדיכאון הזה. וקובעים ללכת עם תומר ונועה.

היא לא מספרת למורן כמה שהיא שונאת בזמן האחרון לצאת מהבית. חוץ מללימודים, ששם היא שוקעת לתוך שיעורים וסיכומים ועבודות. אבל בכל מקום אחר מרגישה שהעולם מחולק לזוגות מאושרים שנותנים ידיים, ורק היד שלה אוחזת במציאות של אין. וכשהם נכנסים לקולנוע היא עוצמת עיניים לכמה שניות. גם תומר ונועה ביחד, וזה כבר יותר מידי לבד.

אחרי הסרט יושבים אצל מורן בדירה ואוכלים פיצה. מורן מתעקשת שקולה זה "הדבר - הכי - לא - בריא - שיש - בעולם - הזה" והולכת להכין לכולם לימונדה. איזה באסה, היא צועקת מהמטבח, נגמרו לנו הלימונים. לא נורא, גם מיץ תפוזים יבוא לי טוב, תומר אומר ומורן מתעצבנת, מה אתה משווה בכלל. ולרגע היא רוצה להמשיך ולשבת כך לעד, על הספה בדירה של מורן מול הטלוויזיה, לאכול פיצה ולהתווכח איזה מיץ טעים יותר, לימונדה או תפוזים, כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם.

תומר ונועה הולכים והיא נשארת. תגידי, מורן אומרת. ועוד לפני שממשיכה כבר מנחשת מה היא רוצה לשאול. המנגינה שבה היא אומרת "תגידי", העיניים שלה שנהיות גדולות וסקרניות יותר, והיא עונה, לא, אין אף אחד. למורן קשה להסתיר את האכזבה. חשבתי שאולי את פשוט לא רוצה לספר, היא מסבירה. וממשיכה לדבר מהר כמו תמיד ברגעי מבוכה, את יודעת גם אני עכשיו בלי אף אחד כי בעצם כמו שאת כבר יודעת נפרדתי ואני מבינה את ההרגשה הזאת ש---

זה בסדר. היא אומרת בחיוך מרגיע. ואחרי התלבטות של רגע מוסיפה, בעצם, אולי יהיה. מ'זתומרת? שוב אותו מבט. והיא מספרת לה על אתמול ועל שחר. זה סתם מישהו שפגשתי, ממהרת לומר. ובינתיים הוא בכלל לא התקשר, אבל אולי.

אולי זה טוב. מורן מחייכת חיוך ענק. והיא חושבת לעצמה כמה לא מדויק לומר "איזה מזל שהמציאו אותך" על אנשים, אבל אין משפט יותר נכון מזה על מורן.

*

כשהפלאפון מצלצל והפעם זה שחר, היא כמעט ושופכת את הקפה. אבל משתדלת להישמע רגועה.

יובל, הוא אומר. מה נשמע? מצוין, מה אתך? הכול טוב. מה את עושה עכשיו? סתם בדירה.

אחרי השלמת מידע מהפגישה הקודמת, מגיע הרגע שחיכתה לו. בא לך שניפגש שוב? הוא שואל. בתחנת רכבת? היא עונה מחויכת. דווקא לא, הוא צוחק. מה דעתך על תחנת אוטובוס?

הם קובעים למחרת במסעדה קטנה בעיר קרובה, וגם אחרי שהוא מנתק היא לא יכולה למחוק את החיוך.

*

היא מערבבת את הקפה ושואלת את שחר איך זה להיות באזרחות. אהבתי את הצבא, את יודעת. הוא אומר. עם כל הבאסה והלילות האלה שאתה מרגיש הכי בודד בעולם, היו גם הרבה צחוקים ושטויות ואין על החבר'ה שם. ותכל'ס הרגשתי שאני באמת תורם למדינה. הוא מתחיל לספר סיפורי צבא שבדרך כלל היו משעממים אותה, אבל פתאום זה כל כך מעניין.

אחרי זה עוברים לדבר עליה ועל לימודי המחשבים שהיא נורא נהנית מהם אבל גם מותשת, ופתאום שמים לב שכבר נהיה מאוחר והמסעדה עומדת להיסגר. ובדרך חזרה הביתה חושבת לעצמה שזה כל כך מוזר שהם נפגשו רק פעמיים, היא מרגישה כאילו תמיד הכירו ומעניין אם גם הוא.

*

כשמורן שומעת שהיא התחילה לצאת עם מישהו, היא לא מפסיקה להתרגש. תספרי לי עליו הכול, דורשת בקול הכי מתוק שהיא יודעת לעשות.  ואיך הכרתם, ומה הוא אמר לך ומה את אמרת ו-הוא כבר אמר לך שהוא אוהב אותך?

לשאלה הזאת היא לא עונה. גם לא אחרי חודשיים של דייטים ושל קָרוב, וזה לא כי הוא לא אמר. זה פשוט כי עדיין קשה לה להאמין שזה נכון. שפשוט כך: מישהו. אוהב. אותה.

שוב.

*

תפסיקי כבר לחשוב, הוא מסתכל בה ברוך והיא נושמת לתוכה אוויר לילה וריח עדין של כביסה, פנס וספסל עץ וידיים חמות. את בוכה? הוא נבהל. והיא ממהרת לנגב את הדמעות. שלא ימרח האיפור. שלא יתחיל לשאול אם קרה משהו---

קרה משהו? הוא שואל בעדינות. ואיך תסביר לו שהיה מישהו אחר, לפניו, שהיא אהבה כל כך וגם הוא. שהוא היה בשבילה הכול. שהרגישה שהוא מבין אותה כמו שאף אחד אחר לא. שמאז קשה לה לקבל אהבה. לאהוב שוב. שעד עכשיו ניסתה לשכוח, הרגישה לידו כל כך מוגנת, ופתאום הגיע הפחד. שגם הוא ילך, שהיא שוב תהיה לבד.
תסתכלי עלי, הוא אומר לה, ומול עיניו היא נאלמת.

*

למורן יש חבר חדש. קוראים לו שייקה והוא סטודנט למנהל עסקים, נשמע רציני ביחס לכל הבחורים הקודמים, וסליחה שהיא פסימית אבל היא תוהה לעצמה כמה זמן זה יחזיק הפעם. עכשיו לשתינו יש חבר, מורן צוחקת אליה בעיצומו של מסע קניות מעייף, עמוסה בשקיות בגדים שרובם, איך לא, מיועדים לחבר החדש. כשהן יושבות בבית הקפה מורן פתאום אומרת, יובל, יש לי שאלה אבל באמת שאת לא חייבת לענות אם את לא רוצה. היא שנאה משפטים שמתחילים באותן מילים, אבל הייתה סקרנית.

את מרגישה עם שחר כמו אז עם גיא?

זה אף פעם לא יוכל להיות אותו דבר. היא עונה. הם שונים. גיא היה שקט ומופנם, שחר יותר צוחק ופתוח. עם גיא נהניתי בעיקר לדבר, עם שחר אני נהנית לשתוק. אפילו מבחינה חיצונית אין בכלל דמיון.

אני כל כך סקרנית כבר לראות אותו, מורן אומרת. יש לך תמונה?

הוא שונא להצטלם. היא אומרת. זה הדבר היחיד שבו הוא דומה לגיא.

 *

ביציאה מהאוניברסיטה מרגישה פתאום שמישהו מסתכל עליה. היא מסתובבת ורואה אותו עומד שם, עם בלון הליום ענק וזר פרחים. הוא מתקרב מחויך. מזל טוב, צוחק. הייתי באזור אז קפצתי לאחל לך יום הולדת שמח. איך זכרת? היא מאושרת אליו.

כשהוא מלווה אותה חזרה לדירה היא נעצרת ושואלת, שחר, למה התחלת איתי אז, בתחנת הרכבת?

ראיתי בחורה יפה וחושבת, הוא מחייך אליה.                                               שקרן, היא אומרת. אני לא יפה.
א
ם רק היית יודעת כמה, הוא עונה.

*

כשהיא יוצאת מההרצאה היא רואה שיש לה עשר שיחות שלא נענו ממורן. היא מבינה שכנראה מדובר במשהו דחוף ומתקשרת.

הלו, מורן עונה בקול עליז. עליז באופן מעורר חשד. מורן?

יובלי, את יושבת?

כן, עונה מהר למרות שהיא תוך כדי ריצה לקורס אנגלית. תדברי!

אז...אמממ...נחשי מה!

היא כרגיל נהנית למתוח אותה.

מורן, נו כבר! היא חסרת סבלנות.

טוב אני לא אמתח אותך יותר מדי...שייקה הציע לי נישואים!

מורן ממשיכה לדבר על הטבעת וההצעה המקורית והיא מנסה להראות לה כמה היא שמחה בשבילה, אבל בתוך הלב משהו נצבט.

*

היא מספרת לשחר שהחברה הכי טובה שלה מתחתנת בקרוב, ומבקשת שיבוא איתה לחתונה, והוא אומר שבטח שיבוא.

ואז הוא שואל. יובל, היה לך חבר פעם?

ברור, היא עונה כאילו כלום. גם לך בטוח היו חברות, לא?

אני מתכוון אם היה לך קשר רציני עם מישהו. הוא לא נותן לה להתחמק. ואחרי שניה של התלבטות מוסיף, קשר כמו שלנו. אני מרגיש את זה, ממשיך. אני מרגיש את זה בצורה שבה את מסתכלת עלי, בהתנתקויות שלך לפעמים. כאילו את נמצאת לגמרי במקום אחר.

היא יודעת שזה לא יעזור לה אם תשקר. הגיע הזמן שתדע. היא אומרת. ומתחילה לספר על גיא. שהיו חברים במשך שנה. שהוא נהרג בתאונת פגע וברח. שעד שפגשה אותו לא היה לה אומץ וכוחות נפשיים בשביל ליצור קשר חדש, שלא הצליחה להשלים שזהו. הוא כבר לא יהיה כאן יותר.

והוא רק מקשיב ואומר לה שתמיד יישאר.

*

מורן קורנת בשמלה לבנה למול מסכי ענק, שמציגים תמונות מאושרות שלה ושל שייקה במקומות שונים.

ברחבת הריקודים היא רוקדת אתה קלילה וזוהרת, וצועקת תוך כדי ריקוד את השאלה שכל כך קיוותה שלא תישאל, איפה שחר? רציתי לראות אותו.  היא מגמגמת מהר שהוא לא יבוא כי לא הרגיש טוב ומורן צועקת, רפואה שלמה, וממהרת לרקוד עם אחת מהדודות.

*

כשהיא יוצאת מהאולם לכיוון התחנה כתפיה מתחילות לרעוד בבכי, ובאינסטינקט ראשוני היא חושבת, מה שחר היה אומר. אבל אותה מחשבה רק מגבירה את הבכי. כי די, היא חייבת לעמוד מול עצמה, להודות ולומר:

אין שום שחר.

היא המציאה אותו לעצמה בתחנת רכבת בודדה, עם מחשבות על חוף רחוק וילדות מאושרת. היא יצרה את דמותו, כי זה הדבר היחיד שיכל להציל אותה מלהמשיך לזכור.

לזכור את גיא.

וכאילו כדי להוכיח לעצמה, להכאיב עד העצם, מתחילה לחפש את השם באנשי הקשר, כשבלב יש תקוה שאולי בכל זאת---

שום שחר.

את שקרנית, רוצה לצעוק על עצמה, חולת נפש שמדמיינת דברים. אבל יודעת שהנפש פצועה מידי בשביל אותן מילים, שהריפוי כבר מתחיל לאט, בהודאה שיש מורן ותומר ונועה. ואין גיא. ואין שחר. יש רק יובל אחת שמנסה לשכוח. לפחות קצת.

האוטובוס מגיע והיא עולה ומתיישבת ליד החלון. היא מסתכלת באורות המתרחקים, ויחד איתם גם הוא.

סליחה, שומעת פתאום קול ומסתובבת. מולה עומד בחור צעיר וחייכן. אפשר לשבת לידך?





© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48 שעות תשעג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
הסוף מצליח להפתיע פעמיים!
נהניתי מאוד לקרוא :)
ב´ אלול ה´תשע"ג  
ראשית הכתיבה מעולה, קולחת ושובה.
אבל משהו כאן לא הצליח לשכנע אותי בסוף. כלומר בכל סיפור יש מימד משמעותי של בדיה, שהרי לספר בדיוק את החיים כמו שהם זה לא זה, אבל בסוף הדמות צריכה להיות כזו שאומר יכולה להיות דמות כזו, ומשהו כאן חסר בדמות וגורם לה לא להיות אמיתית מספיק בעיני. מצד שני, הרי מדובר בסיפור של 48 שעות, ואני משוכנע שאם היה זמן לפתח ולעבד יותר, החוסר הזה היה נעלם.
הביקורת הזו נאמרת כי בהחלט מדובר בסיפור מעולה, ואני מאמין שיגיע רחוק. אולי אחרי התחרות כדאי מעט לשפר אותו, רק טיפונת.

ובתחום הניחושים, הסגנון מעלה בדעתי שני ניקים אפשריים, יהיה מענין לראות אם צדקתי.
ג´ אלול ה´תשע"ג  
הסגנון מוכר לי מאוד, אין לי מושג מאיפה. (קצת מזכיר את הכתיבה שלי בגירסא טובה-מהוקצעת-וכו' יותר, אבל לא נראה לי שזה שלי אלא אם ישנתי מ-מ-ש ביצירתיות בלילה של התחרות...)
ג´ אלול ה´תשע"ג  
מהתחרות. כתיבה זורמת, סיפור יפה מאוד.

רק דבר אחד- בסוף מסתבר שהכל בדיה, וזה מפתיע, וגם די מבאס, אבל להכניס את המשפט האחרון.. הוא פשוט מתבקש וצפוי במידה כזו שהייתי מוותר עליו.

ושוב- מעולה.
ג´ אלול ה´תשע"ג  
הסוף הראשון - ממש טוב
הסוף הסופי- הו...

(ומשהו ממש קטנוני- בבקשה תגדיל/י את הפונט אנחנו לא נהיים צעירים מיום ליום!...)
ה´ אלול ה´תשע"ג  
עוד לפני תחושת החמלה על חברתה - היא כועסת, כזאת היא הגיבורה שלנו. הקנאה בעולם מסביבה שמסודר בזוגות גורמת לה לשגות בדמיונות.
אנחנו מקבלים גם רמז קטן כשהיא מסבירה שלמעשה לחברתה מעולם לא היה חבר אמיתי...
הסיפור כתוב יפה והזכיר לי סיפור יפה של או. הנרי.
ה´ אלול ה´תשע"ג  
קראתי את זה בלי השקעה בפעם הראשונה, אז לא קלטתי אף-אחד מהרמזים.


בפעם השנייה זה כאב. כל-כך.



הקטע של 'אין שחר' באמת קצת חסר בגלל ה48 שעות, אבל חוץ מזה...

[והאמת שדי ברור לי מי זאת... (בטח כבר יש חשיפה בפורום... אני אלך לאמת ) ]
ט"ז אלול ה´תשע"ג  
איזה סוף מכאיב, עם סוף סופי שנותן קמצוץ תקווה.
י"ט אלול ה´תשע"ג  
כתיבה טובה מאוד, בטח ביחס למגבלת הזמן. הסוף צובט את הלב, הסוף השני קצת מלטף אותו.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד