בנושא
בכרם
חדשות
 
לתחרות 48 שעות. (16) / 48 שעות תשעג
בביכורים מאז ל´ אב ה´תשע"ג

ארטיק לימון

שחר צעד במורד הרחוב כשמבטו משוטט ברצפה, והוא משתדל להימנע מחיכוך עם הסביבה ככל הניתן. כמובן, אי אפשר לצפות שלא תתחכך באנשים כאשר אתה צועד בשעת שקיעה, וכל הרחוב מסביבך עוצר בוחן בודק מוכר שוקל מונה וסופר, אבל זה לא הטריד את שחר. למעשה, כל כך הרבה דברים הטרידו את שחר, כך ששוב, אי אפשר היה לצפות שיוכל להעמיס על עצמו עוד דאגות. גם אמא שלו אמרה לו את זה עכשיו: "הראש שלך, חמודי, דומה למנוף עם יותר מדי משא, הוא יישבר אם יעמיסו עליו עוד." אבל שחר לא יכול היה להימנע מלדאוג. וכשאתה צועד ברחוב מודאג, אתה לא יכול לצפות שלא ייקרה לך שום דבר. כמו נניח, להיפגש עם ששון מהפיצוחים. "שחר!" צעקה גדולה, חזקה, שהתאימה לאווירת חוסר-הסדר שאפפה את האזור. הוא נמשך לתוך חיבוק דוב מוחץ, וניסה להימלט כמו עכבר ממלכודת. "ניסים" הוא הצליח לפלוט, חסר אוויר, "שחרר אותי!", "מה יש? בצבא היו לך דברים קשים יותר, אני חושב." פלט ניסים בקול האדיר שלו. הם נעמדו רגע זה מול זה, אחד ענק ורחב, עם שפם מרשים, מול החייל במיל' שעמד מולו, שפוף-כתפיים, עד שפרץ ניסים בצחוק רם, וגרר את שחר לתוך החנות. "נו, ספר, איך זה לצאת מהצבא?" שחר נאנח אנחה חרישית. לשאלה הזאת הוא ענה כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון, והוא הלך על התשובה הסטנדרטית, "כיף. אתה מרגיש משוחרר כמו בלון, חופשי לעוף עד לשמיים." הוא השיב תוך חיוך מאולץ, וזכה לגיחוך רם מפי ניסים: "עד לשמיים?! כמו בלון?! אתה עוד תהיה לנו משורר, אתה. אבל הנה" הוא הסתובב לאחור, אל הבסטה. "קח גרעינים. אתה אוהב את השחורים, נכון?! קח ושיהיה לך לבריאות!" סיים ניסים את השיחה, ושב ללקוחות. שחר יצא במהירות מן החנות, והמשיך בדרכו בשוק, כשליבו עדיין פועם מהפגישה המהירה והלא-צפויה הזאת. הוא הלך בקו ישר ובצעידה צבאית, מתעלם מההמון שגדש את הרחוב כמו ספינת קרב בים פתוח. ההרגלים האלה מהצבא, הוא העלה הרהור במוחו, טובים תמיד. רק עם נחישות וסדר אפשר להתנהל בעולם הזה, צריך לסדר הכול בשורות של מחברת חשבון, ולהתמודד עם התרגיל הגדול של העולם. אולי, במבט כזה, החיים הם כן שיעור חשבון... "אחי! תן גרעינים!" ידו של בחור מגודל בגופייה, נשלחה לעבר השקית של שחר, וניסתה לקחת ממנו את השקית. שחר המופתע רץ, אוחז את הגרעינים השחורים כאילו חייו תלויים בהם, ורץ רחוק, אל מחוץ לשוק. הוא התיישב, קצר נשימה על ספסל, והתחיל לפצח גרעינים, כאילו היו סיגריות: מדליק מאחת לאחת, מאחת לאחת... רק להירגע, רק לשכוח, רק להעביר את הזמן... הוא כבר יכול היה לדמיין לעצמו את הקול של רמי המפקד: "חייל טוב זה חייל מוכן. חייל שאצלו אין הפתעות, והוא יכול להתמודד עם כל מצב ברגע נתון". חתול שחור עבר מתחת לרגליו, מבקש ליטוף. שחר נאנח שנית וגירד את החתול מאחורי אוזניו. כמו חתול, הוא חשב. התנהגתי כמו חתול עכשיו. אני צריך לצאת כל יום אל אוסף חדש של בלתמ"ים, (בלתמ"ים, המילה המדויקת למצבים שאינם בשליטתך, אין פלא שאני חושב עליה. הבזיק הרהור במוחו), ללכת בלי לדעת מה יקרה, מי רוצה ללטף ולחבק אותך מתוך ידידות, או בשביל להעיף אותך באוויר אחר כך. להיות החתול-שצועד-תמיד-לבדו בלי איזה עוגן יציב, שלא תיסחף לשמיים... הוא התנער, ונזף בעצמו, הרי אני חייל. יש מערכת, החיים נעים כמו מכונה. וגם המחשבות. אסור לו לתת למחשבות להתפזר בלי איזה מסגרת. אסור לו לחיות משל אין מי שאומר לו מה יעשה ומה יפעל. הוא נעמד, השמיים כבר היו שחורים מעל ראשו, עם נצנוץ כוכבים קטן אי-שם באינסוף, והוא התחיל לצעוד חזרה הביתה.

"למה אתה כל כך דיכאוני? מה אתה הולך לעשות היום?" שאלה אימו, תוך כדי החלקת חביתה ענקית אל צלחתו. "אני לא דיכאוני" הוא השיב כנעלב, "ובטח לא היום. היום יש יום פתוח לאוניברסיטה העברית ואני הולך אליו." "אה, יופי." הוא התיישבה בסמוך אליו, והתחילה גם היא לאכול, "עם מי אתה הולך?" והוא ענה באגביות: "עם חיים וטל. שניהם רוצים גם לבדוק שם." "מעולה, יופי, אתה חוזר לחיים הקודמים שלך לאט-לאט. מתי אתה יוצא?" הוא כבר ידע את התשובה, אבל בתנועה מהירה הוא בדק: "עוד שתיים וחצי דקות בדיוק. למעשה, אני חושב שכדאי לי לצאת עכשיו. ביי!" אימו נופפה לו לשלום והוא יצא החוצה. בתחנת האוטובוס הוא הרים עיניים על השמיים הכחולים, וחיוך החל לעלות על שפתיו, לפני שהספיק להעלות לעצמו את הרס"פ צועק:"חייל! מה אתה מחייך?", הוא עלה לאוטובוס כשכספו מונח בידו, שילם והתיישב. כשהוא ירד מהתחנה באוניברסיטה הוא מייד שמע צעקה משותפת:" שחר!" הוא רץ לעברם בתגובה:" חיים, טל, מה הולך?"  הם עמדו רגע שלושתם, הוא בוחן אתם והם בוחנים אותו, עד שהנהן טל בסיפוק:"יופי. אתה מפשיר לאיטך מהמקפיא של הצבא. יאללה בוא." "טוב, אז לאן הולכים?" חיים שאל בכניסה לאולם הרחב. "אני בעד ללכת להצטרף לסיור הזה" אמר טל, והצביע לעבר קבוצת אנשים שעמדה בצד: "אני מכיר כמה מהחבר'ה שם, והם אחלה." שחר קימט את מצחו: "אבל לי יש כבר תוכנית מאורגנת. אני כבר החלטתי את מה אני רוצה לבדוק, אני לא בטוח שזה כדאי לי..." טל טפח על כתפו, "נו, יאללה, תשתחרר קצת מהקיפאון שלך! בוא תזרום קצת!" שחר הרגיש שסערה מחוללת בקרבו, הוא נטל את הפיקוד והחליט: "טוב, אתם תלכו לשם, ואני אלך במסלול שלי." חיים הביט בו במבט תמה, והשיב: "טוב, אם זה מה שאתה בוחר, זה מה שתעשה. מי אני שאקבע מה טוב בשבילך?" שחר הלך לדוכן הראשון במסלול שלו, וחיים וטל פנו לסיור.

השעה הייתה רבע לחמש בדיוק, כששחר נעמד ליד הפתח וחיכה לחבריו בנחישות ורגישות. חלפו שבע ורבע דקות ושניהם הצטרפו אליו, תוך שהם שקועים בשיחה. הוא הצטרף אליהם, מקפיד לא להתערב בשיחתם. הנה עוד דבר טוב שלמדתי בצבא. הוא חשב. דע את מקומך. תהיה יציב. העולם יציב, העולם קבוע, מכונת המלחמה עובדת מושלם, ואתה צריך להיות רק במקום שלך. הוא התיישב במקומו באוטובוס, בוחן קשקוש של "אמי וגיל לנצח". איזו השחתה. הוא ניתח בגועל. איזה קלקול והשחתה של המרחב הציבורי. ראוי היה להטיל עושי מאסר על מקשקשים כאלה, שמערערים בוונדליזם את היסודות הנקיים שלנו. "אחי, למה אתה דיכאוני? תתעודד קצת! החלטת מה אתה רוצה ללמוד שנה הבאה?" שאל אותו חיים פתאום. שחר הצטחק בעל כורחו,:"לא. אני לא מחליט כל כך מהר. אני צריך עוד זמן לחשוב ולתכנן את זה." טל נעץ בו מבט:" שחר, מה עשו לך שם בצבא? פעם היית מחליט הרבה יותר מהר ממני!" שחר הרים כתפיים, והתכונן לענות, כשהרגיש רטט בכיסו. הוא ענה לפלאפון במהירות. "כן?" "שחר חמוד, תעשה לי טובה. תעבור בשוק ותקנה לי כמה דברים. בסדר?" "אבל אמא, זה משנה לי את כל סדר היום!" "נו שחר. זה ייקח בדיוק עשר דקות! מה זה כבר יכול לעשות?" שחר הסכים למשימה בעל כורחו: "טוב, בסדר, תקריאי את הרשימה." הוא הקשיב במשך דקה, וסגר את הפלאפון. "טוב, חבר'ה. אני צריך לרדת כאן. יש כמה דברים שאני צריך לקנות בשוק." "ביי!" הם ענו ביחד, "ביי, ניפגש!". הוא ירד אל הרחוב הצפוף, וחשב על צעדיו הבאים. אסור לי להיות לא מוכן. הוא הזכיר לעצמו. והוא נכנס לרחוב המרכזי הסואן.

 המוני אדם נעו ממקום למקום. הרי עכשיו היה יום חמישי בערב, והשוק נראה עמוס ומתוח כאילו הוא סיר והמים בתוכו מבעבעים ועלים על גדותיהם. צעקות וקריאות נשמעו מכל עבר, והלכלוך ברחוב הלך וגאה. פה ושם נעמדו מספר אנשים בקבוצה, מנסים לעגן עצמם למקום ולהמשיך בסיור שהתנהל כמו בכל שבוע. יש פה בטוח תבנית מסוימת, רק צריך לגלות אותה. הוא חשב. אם הייתי יודע את התבנית המסוימת של הרחוב הזה, הייתי נע בצורה המתאימה. הוא עבר מחנות לחנות, והגיע לבסטת הפירות בסוף. "גבר!" הוא צעק, מנצל את כל הסמכות הצבאית שבו." איפה הלימונים?" המוכר נענה לקריאתו. כמו חייל הבזיקה מחשבה במוח של שחר. "אין, נגמרו לנו הלימונים." פניו של שחר שחר קדרו, כמו פניה של סופה:" מה הכוונה אין לימונים. אני צריך לימונים!" המוכר משך כתפיים "בסדר, מה אני יכול לעשות לך. אין לי לימונים." "אבל אני צריך." השיב שחר כבר בצעקה. המוכר נפנה אליו, כשעל פניו הבעה כעוסה: "חבוב, תקשיב. העולם לא מתנהל על פי הרצונות שלך, ולא על פי הסדר שלך. אין לימונים, ולא תמצא כאן לימונים. העולם הזה לא מתנהל מסודר, ולא תוכל לצפות שאני אביא לך בדיוק את מה שאתה צריך!" דבריו של המוכר היכו את שחר כבמכת ברק. באמת, אין. הוא חשב. אין כלום, אין משהו שיוכל לתת משמעות לעולם הזה. הכל בלגן אחד גדול. לא משנה מה אני אעשה, זה יהיה חלק מאי-הסדר הגדול שבמציאות הזאת. הוא הסתכל על הרחוב, שפתאום נראה לו כאוסף של אנשים שנעים בצורה אקראית, במקום הגוש השחור שהרחוב היה קודם. ההכרה הפשוטה הזאת, נפלה על ראשו כמו מים צוננים, והוא רץ. בורח מכל הכאוס הזה, עולה במדרגות של הבניין הקרוב, עולה למעלה במדרגות, למעלה, למעלה, ואז קפץ, בלון שחור גדול, שנסחף חופשי בשמיים.             



פוסטמודרניזם צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48 שעות תשעג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
זה שנכנסתי לסיפור הזה בזכות הנקודה שבכותרת. הייתי חייבת לקרוא את הסיפור שיש בו נקודה בכותרת.

הצורת כתיבה מעולה, לא הפסקתי לקרוא. הרגשתי שהלימונים לוקחים חלק חשוב בסיפור אבל לא משתלבים הכי משהו. הבלון, לעומת זאת, משולב מצויין...

איזה כיף!
דפנה
ב´ אלול ה´תשע"ג  
אהבתי מאוד את הרעיון.
הסוף - אם הבנתי לאשורו, מוגזם מדיי לטעמי.
ב´ אלול ה´תשע"ג  
התהיה והבלאגן שבנפש...
מרגישה שהעמסת על כתפיו הרבה הרבה תהיה ותוהו.

עז
ה´ אלול ה´תשע"ג  
גם בסיפור זה, כמו ב"ארטיק לימון" - חשוב מאוד לגיבור למצוא איזה סדר בעולם, וגם פה האימא המודאגת שולחת רמז ראשון לקורא שבראש של החייל המשוחרר מסתחררות מחשבות דכאוניות ומפחידות.
ללא הצלחה הוא מנסה ליישם על העולם דברים וכללים שלמד בצבא.

הטריגר לתגובה המטורפת שלו בסוף הם דברי הרוכל בשוק שנגמרו לו הלימונים. זה משהו שהוא לא מוכן לקבל: "אבל אני צריך..."
מכאן המסקנה שאין משמעות לעולם הזה, אין סדר ואין פתרון.
זה נראה לי קצת מוגזם. לא היתה הצטברות של מקרים שהגיעו לאיזה שיא, כאילו רק חוסר אחד קטן וכבר התגובה הסופית.
נראה לי שווה להאריך את הסיפור הזה ולשכנע את הקורא קצת יותר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד