בנושא
בכרם
חדשות
 
לתחרות 48 שעות [8] / 48 שעות תשעג
בביכורים מאז ל´ אב ה´תשע"ג

מסיבה פיצוץ


זאת אני שארגנתי את מסיבת השחרור של חברתי שחר. לא התכוונתי לעבוד לבד. הרעיון היה לחלק את הנטל בין כולנו. בנושא המיקום נבחרה דירת המורות החיילות שלנו, זו שקיבלנו מהעיירה על חשבון הצבא כי היא עמדה לרשותנו ללא כל הוצאות. שחר שלנו בטח לא ציפתה למסיבת בזבוז. השקענו בעיקר בניקיון וסידור הדירה. הקישוט העיקרי היה בלונים צבעוניים. קנינו כמויות מהם ושכרנו גם מיכל הליום כדי לנפח אותם. משימה זו הטלתי על צביקה – איש הקשר מטעם העיירה עם החיילות. נילי הכינה שרשראות נייר ותלתה אותן מהתקרה. אפילו הכיבוד לא עורר שאלות גדולות: סיכמנו שכל אחת מאיתנו תבשל משהו, תכין כיבוד כלשהו או תביא משקאות. בין המוזמנים היו חברותינו המורות החיילות בשדרות, מנהלים ומורים לצידם עבדנו בבתי הספר, וגם כמה ידידים של שחר מהבית. לצורך זה נעזרנו בניסים, החבר המסור שלה. 

מאז הגיוס - שחר ואני היינו החברות הכי טובות. למעשה נפגשנו עוד באוטובוס ללשכת הגיוס, היינו יחד בטירונות ואחר כך בקורס למורות החיילות וכשנשלחנו לשרת בשדרות התעקשנו להתגורר באותה דירה וללמד באותו בית ספר. באותו יום גם נסענו לבקו"ם להשתחרר, ואז חזרנו לשדרות כדי לחגוג ולהיפרד מהחברים.
הרהור מטריד התגנב למוחי. לא רציתי לחשוב על זה. לא כרעיון מסודר. אבל שחר ואני השתחררנו באותו יום ועדיין זאת אני שמכינה את המסיבה עבורה ואף אחד לא חשב לערוך מסיבה לכבודי. אני המעשית, אני שלא שוגה בדמיונות, מארגנת לה, דואגת לה, מתכננת עבורה. האם גם היא תערוך פעם אירוע לכבודי? האם עדיין אהיה חשובה לה באזרחות?
אסור לחשוב כך. ברור שזו קנאה, שאני עוברת על "לא תחמוד". הגיע הזמן לשפר את המידות שלי. הרי יזמתי את המסיבה כי רציתי לפנק את חברתי. זה לא אומר שמישהו חייב גם לי משהו.

ממילא אין לי סיכוי להתחרות בשחר. אני בחורה מאוד רגילה במראה וגם באופי. ואני גם ממהרת להתרגז בעוד שהיא יפה ומוכשרת, יש לה כמעט תמיד מצב רוח טוב וחיוך של סיפוק על השפתיים. התלמידות שלה אוהבות אותה ומסורות לה, וכך גם המורים והמורות בבית הספר ובעצם גם כל השכנים. גם צביקה מהעירייה. נזכרתי איך פעם נסעה לאיזה רופא מומחה בתל השומר וכשחזרה הכריזה שכל מי שעדיין אין לה מחזר מתאים צריכה לנסוע לתל השומר. "הייתן צריכות לראות" – היא צחקה – "כמה הצעות קיבלתי בביקור אחד קצר שם." 
אז זהו, שהיא כן ואני לא. זאת עובדה ולא צריך לחשוב על זה. הקנאה היא יצר הרע ומוטלת עליי החובה להלחם בה. להלחם ולנצח.

הזמנתי את שחר להסתובב איתי בעיירה כדי להיפרד מאנשים וגם כדי שלא תהיה בבית בזמן שמקשטים. עד שחזרנו ירד הערב ונורות נדלקו. כבר מהרחוב ראינו שהדירה שלנו מלאה חוגגים, הרבה יותר מכפי שהזמנתי, הרבה פיות לעומת כמות המזון והמשקאות שתכננתי.

צביקה ונילי עמדו במרפסת וקשרו בלונים. בלון הליום גדול, בדמות לב, ברח להם והתרומם לשמים, עולה מעל הבתים, ממשיך כנראה לעזה.
שחר לא אמרה ולא שאלה כלום. היא הייתה שקועה בהרהורים. כשנכנסנו לדירה לא כובו האורות אבל כמה בנות צעקו "הפתעה" והרימו כוסית. 
היו שם המון אנשים לא מוכרים שהמשיכו בענייניהם ולא התייחסו אלינו. שחר עדיין לא אמרה כלום. לא הודתה לי. 
כמה בנות שאפו הליום מהבלון וניסו לשיר בקולות לא להן. אחרות שיחקו ישירות עם מיכל המילוי. כעסתי על המטורפות. לא רציתי להיות אחראית לתוצאות השטויות שלהן. צעקתי שיפסיקו מיד אבל המילים התבלבלו לי בפה: "אסור לשאוף הליום מהמיכל. סכנת לחץ בריאות, גז בדם, קרישי דם".
אחר כך השתרר שקט ואנשים הסתכלו עליי.
נילי משכה אותי לצד והושיטה לי כוסות משקה כלשהו שלא היה מוכר לי וגם לא טעים. ביקשתי ממנה קצת לימון לטפטף לתוך המשקה. "נגמרו לנו הלימונים" צעקה בחורה אחת שבכלל לא הכרתי ולא הזמנתי והוסיפה: "הגיע הזמן שתסתפקי במה שיש!"



48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48 שעות תשעג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
אוף הזמן ניגמר באמצע הסיפור

אבל ההתחלה טובה, ועושה חשק לגלות מי באמת היה שם ולכבוד מה ולמה...

תמשיך/כי את הסיפור אחרי התחרות?

עז
ז´ אלול ה´תשע"ג  
מורה חיילת בשדרות... היה מתאים לקשר לסיפור מתשס"ה, אבל כמדומני שזה יחשוף את הכותב\ת.

כמו שעז... אמרה הסוף קצת חסר.
ואם הדמות המספרת לוקה קצת בקנאה, הרי שחר "המושלמת" לוקה באטימות.
ואם המספרת צריכה להסתפק במה שיש, נראה שיש הרבה מאד.
ט"ז אלול ה´תשע"ג  
ואני מרגישה קצת לא מובנת.
עז חשבה שלא גמרתי את הסיפור ואברהם שחר שהגיב אחריה קיבל זאת כעובדה.
כיוון ששתי התגובות היחידות שקיבלתי לא ראו את מה שנראה לי ברור - אשפץ אותו ואעלה מחדש.

נהניתי להשתתף בפרוייקט (אני תמיד מאוד אוהבת פרוייקטים כאלה עם משימות ופרוייקטים של שיתופי פעולה) ומקווה שיהיו עוד הרבה כאלה.
ט"ז אלול ה´תשע"ג  
באמת הייתי מורה חיילת בשדרות ובאמת היה סיפור של מסיבת הפתעה, אבל לפני יותר מארבעים שנה... אז כמובן הכל היה אחרת.
מכל מקום - תודה על התגובה האוהדת.
ט"ז אלול ה´תשע"ג  
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=7062#.UhYlQ39WwsY

כי כבר נחשפת.


לגבי הסוף, דווקא נדמה לי שהבנתי אותו - מול הקנאה מוצב המשפט - "הגיע הזמן שתסתפקי במה שיש!"

אבל כמו שאמרתי קודם, נראה שצריך מעט להרחיב ולחדד.
ט"ז אלול ה´תשע"ג  
שוב אתה צודק. בדיוק לזה כיוונתי.
אני חושבת לשנות כך שהבחורה שמטיחה לה את הדברים בפרצוף תהיה החיילת שהוצבה במקומה בדירה להמשיך לעבוד עם התלמידים שלה. אולי זה יהיה יותר ברור.

דרך אגב - אני הייתי אמורה להשתחרר באוגוסט 67 אבל ביוני הייתה מלחמת ששת הימים אז באוגוסט נסעתי לבקו"ם להשתחרר ומיד חזרתי לשדרות והמשכתי לחיות ולעבוד שם (כי החלפתי מורים מגוייסים שעדיין לא שוחררו). נדמה לי שהצבא אפילו לא ידע שהמשכתי בסדיר בהתנדבות...היו ימים ...
ט"ז אלול ה´תשע"ג  
אני מרגישה צעירה להפליא...

מבאס לדעת שלא הבנתי בכלל לאן כיוונת בסיפור.
עז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד