בנושא
בכרם
חדשות
 
לתחרות 48 שעות [6] / 48 שעות תשעג
בביכורים מאז ל´ אב ה´תשע"ג

עד עלות השחר

כבר בשבוע הראשון נגמרו לנו כל הלימונים. נו מילא, מספיק חמוץ כאן גם בלעדיהם.

חשבתי שכשיגמרו הלימונים יגמר גם הזמן שאנחנו צריכים להיות כאן, אבל הלימונים נגמרו והיאוש נמשך.

כשהגענו לכאן, מצאנו במטבח כמות מכובדת של לימונים. בדרך כלל לא מוצאים לימונים כאלה במטבח כזה. אז החלטנו שעל כל מה שאנחנו אוכלים נוסיף לימון. גם בגלל שלימון מוסיף המון, וגם כדי שנזכור תמיד כמה רע לנו כאן וכמה חמוץ לנו כאן.

וכמובן – כדי שלפי הלימונים נוכל לדעת כמה זמן כבר היינו כאן, וכמה עוד נשאר.

האמת היא שלא מדויק לומר שהחלטנו. אני החלטתי. שחר שיתף איתי פעולה בהחלטה הזאת, כנראה מפני שכבר אין לו כח לריב איתי. אז בכל מאכל הוא שם קצת לימון. כמות מזערית, כדי לצאת ידי חובה. ובכל זאת נדמה לי שהוא האשם העיקרי בכך שהלימונים נגמרו כל כך מהר. איך הוא גמר את כל הלימונים בלי לאכול אותם? לשחר פתרונים.

דיברתי על הנושא עם שחר. ככה קוראים לזה: שיחה עם שחר, כוננות עם שחר. עם שחר באמת צריך להכנס לכוננות. אבל נראה לי שהוא עצמו לא ממש שש לדבר. ודאי שלא על זה. ודאי וודאי שלא איתי, אם כי אין לו הרבה אפשרויות אחרות בחור הזה. איזה חור? האמת, דיברתי על מגרעותיו של החור הזה די הרבה. זה היה מונולוג ארוך. שחר לא דיבר. רק תקע בי איזה מבט שאומר כולו: "תעזוב אותי, עוד חודש יעלה השחר! עוד חודש אני אהיה האזרח שחר".

"אתה באמת חושב ככה?" שאלתי אותו. "אלה סתם אשליות חסרות שחר. אתה לא תהיה האזרח שחר. אתה תהיה אולי החייל המשוחרר שחר, או המילואימניק שחר, או החייל בחופשה בינתים שחר", כך הוספתי לנאום, מתוך מגמה להשחיר את שחרורו של שחר.

שחר לא אמר מלה, אבל על הפנים שלו ראיתי בבירור את האמירה: "בעוד חודש אני בבית".

"ובכלל", אמרתי לו, "מה בכלל יש לך לעשות בבית? מה כבר תעשה שם? סתם תמרח את הזמן עד שימאס לך. ובסוף תעבוד באיזה משרד משעמם ותתגעגע לצבא".

"אם לא אכפת לך", אמר סוף סוף שחר, "אני דווקא הולך לטייל בארץ, ולהשפיע על עמישראל".

"בסדר", עניתי לו, "כל בוקר תקיף את מגרש הכדורסל, ואח"כ תעמוד באמצע ותצעק יש אלהים, ועמישראל ישתכנע. איך תשפיע על עמישראל? אתה חי בבועה!".

"זה לא כל כך נורא לחיות בבועה", אמר שחר. "תחשוב, בועת סבון, נוצצת בשמש, מקבלת כל מיני צבעים, מרחפת באויר, כולם מסתכלים עליה. והיא גם שקופה ואפשר ליצור ממנה קשר בלתי אמצעי עם הציבור".

"ואחרי חצי דקה היא מתפוצצת", הוספתי בעדינות כדרכי, "וכל מה שנשאר ממנה זה טיפה קטנה של מי סבון על הרצפה".

"ואם אני אגיד לך שאני הולך להדריך במכון חדש, לספורט וטיולים לבני נוער. מכון שדרך הטיולים גם מנחיל ערכים ומדבר עם הנוער, גם אז תגיד שאני חי בבועה?"

"זה כבר לא בועה", אמרתי, "זה בלון הליום. אתה נשמע פשוט מרחף".

"אני מקוה לפחות שבלון ההליום הזה צבוע בצבעים צבעוניים", אמר שחר.

"אם תצבע אותו הוא יהיה צבוע". עניתי בלי חשק.

"איך לצבוע? מבפנים?" שאל שחר.

"מה מבפנים? חשבתי שאתה רוצה להשפיע החוצה. לא? ככה לפחות דיברת פעם. אז עכשיו אתה לא יכול להוציא את האף מתוך הבלון החוצה?"

"תגיד לי", הוא אמר, "מה קרה לסהר ההוא, האידאליסט? המורעל על הצבא? זה שלא הפסיק לדבר על צבא וצבא וצבא ומה שהוא יעשה בצבא, וכו'".

 

*

 

נכון, שחר צודק. היה פעם סהר כזה. היו לו חלומות לבוא לצבא ולהיות החייל המצטיין, זה שתמיד אוהב כל משימה ומתנדב לכל משימה. הוא גם חשב שצריך ללכת לצבא כדי להשפיע על עמישראל שפוגשים שם. איפה הוא היום?

אלה היו ימים עליזים ומאושרים. היינו זוג חברים בלב ונפש. סהר ושחר. חלמנו הרבה, על שירות איכותי, על אידאלים. הסברנו זה לזה (ובעיקר לעצמנו) מדוע זה חשוב, למה מסכנים האנשים שרק קמים בבקר כדי לעבוד ולשרוד את היום. אלה שמחכים כל יום ליום הבא. שבבקר מחכים לערב ובערב מחכים לבקר. הסברנו כמה חשוב לשנות את העולם. להשפיע על האנשים האלה, אמרנו שנלך לצבא כדי לעשות היסטוריה ולהעמיק את אחיזת עמישראל בארץ. גם אמרנו שחשוב ללכת לצבא כי שם פוגשים את עמישראל ואפשר להשפיע עליו. לשכנע אותו שיש משמעות לחיים, שהחיים הם לא סתם לקום בבקר לפי השעון, לעבוד לפי השעון וללכת לישון לפי השעון. לא ולא, לאדם יש תפקיד בעולם ובכחו לשנות את העולם, להשאיר אחריו עולם טוב יותר. כן, את כל הדברים האלה אמרנו.

אז באמת מה קרה לסהר ההוא? הוא התגייס לצה"ל, וקיבל תפקיד בעולם. והתרגל לחיות לפי השעון, לקום עם השעון וללכת לישון עם השעון, ולחיות מחופשה לחופשה. את תפקידו בעולם הוא עשה מצויין, בדיוק לפי התכניות, כמו שעון. הוא קם בשעה שצריך, והלך לישון סוף סוף בשעה שצריך, והכי חשוב: יצא הביתה כמו שצריך כשסוף סוף הגיע יום ששי המיוחל. ועמישראל? סהר דווקא פגש את עמישראל, אבל התברר שכל הנושאים האלה לא ממש מעניינים אותו. את עמישראל עניין בעיקר מתי סוף סוף יוצאים הביתה, ועצם העובדה שהוא עשה את מה שהמפקד אמר. מה צריך יותר מזה? גומרים הולכים, לא?

 

*

 

שחר התגייס חודשיים לפני. כלום שבכלום במושגים אזרחיים. נצח נצחים במושגים צבאיים. כשאני הגעתי לפלוגה הוא כבר היה מהוותיקים, אני הייתי זה שאתמול סיים  טירונות בגאווה, והיום מזכירים לו שהוא טירון. היום שחר משתחרר חודשיים לפני. נצח נצחים במושגים צבאיים.

 

*

אבל כלום שבכלום במושגים אזרחיים. חודשיים אחרי שחר גם אני השתחררתי. האמת, לא ממש ידעתי מה אני עומד לעשות. חשבתי שאני סתם אמרח את הזמן בבית. אולי גם אקיף כל יום את המגרש. אבל כבר למחרת בבקר התקשרו אלי מאיזה מכון חדש לספורט והדרכת טיולים לבני נוער. רצו להזמין אותי לראיון עבודה, כי איזה מדריך חדש אחר שעובד שם המליץ עלי. שאלתי מתי הראיון, אמרו לי: "עכשיו, מתאים לך?"

לא כ"כ התאים לי, רק אתמול השתחררתי מצה"ל, אבל דווקא הלהיב אותי, אז באתי. פתאום סהר הישן התעורר לחיים. ועד שהגעתי כבר חשבתי על כל הערכים החשובים שאפשר להעביר תוך כדי הכרת הארץ.

הגעתי למכון, התכבדתי בכוס תה ועוגיות, וישבתי עם המנהל. בחור נחמד, נמרץ ואידאליסט. הוא הדביק אותי בהתלהבות שלו. התווכחתי איתו רק כשהוא נתן לי דף עם טבלה ואמר לי שאני צריך לרשום כל יום מתי הגעתי ומתי סיימתי.

"לא!". שמעתי איזה קול שמשסע את החדר. רק אחר כך קלטתי שזה היה הקול שלי.

"תשמע", הוא אמר, "אין ברירה, בלי זה אני לא יכול לשלם לך".

"אז בינתים אל תשלם לי", אמרתי. הוא קצת התפלא ושאל אם אני בטוח. הייתי בטוח.

שחר נכנס לחדר, ובידו חצי לימון. "מצטער, סהר", הוא אמר, "שכחתי לשים לך לימון בתה".

"יש כאן לימונים?" שאלתי אותו.

"הרבה", הוא ענה, "כמה שתרצה".

"אני כבר לא צריך לימונים", אמרתי לו. "תשים לי עוד קצת סוכר".





© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48 שעות תשעג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
אהבתי את המרץ בסוף, כשסהר מתעורר חזרה אל עצמו, אלולי כזה

לוקח לסיפור זמן להמריא.
עז
ב´ אלול ה´תשע"ג  
אני דווקא בשונה מעז הרבה יותר אהבתי את ההתחלה ופחות התחברתי לסוף... איך ששילבת את הלימונים גאוני, ובדיוק במקום. מזכיר לי פעם אחת כשהייתי באבט"ש והגיע באספקה סטוק של מלוואח. כל כך הרבה חבילות שאפילו לא היה לכולן מקום במקפיא. ומאז ועד סוף השבוע אכלנו מלוואח עם עגבניות, עם ביצה, עם גבינה, עם נקניק, עם כרוב, עם תפוחי אדמה ועם טונה. לרובן זאת הייתה הפעם הראשונה שהן טועמות מלווח, כי הן עולות חדשות. אני חושבת שאחרי השבוע הזה זו גם הפעם האחרונה.
מה רציתי להגיד. אה, כן. שההתחלה מצויינת בעיני. ראליסטית ומאוזנת. ודווקא בסוף קצת נהיה לי עליז מדי. הייתי מצפה שדווקא אחרי השחרור תהיה הנפילה הכי גדולה, כמו הרוב הגדול של החיילים המשוחררים... שמלאים חלומות על החיים באזרחות ואז הבועה שמתפוצצת כואבת הרבה יותר.
אגב, הקטע בהתחלה עם כל השחר והמשחקי מילים לטעמי האישי היה טריקי ומעצבן. אהבתי יותר את הנימה הצינית.
ב´ אלול ה´תשע"ג  
לרוב החיילות שאיתן הייתי באבטש (כמפקדת על עולים חדשים)
ה´ אלול ה´תשע"ג  
השרות בצבא נמשל פה לייאוש, ובכל זאת הגיבורים דנים באפשרות של תעסוקה כמדריכי נוער, תעסוקה שנותנת משמעות לחיים האזרחיים.

המנהל מתעקש על רישום שעות וזה מרגיז את הגיבור שלנו. הוא מוכן אפילו לעבוד ללא תמורה ורק לא לרשום את השעות. נו, זה קרה אפילו לרופאים... עמישראל במיטבו.
מצא חן בעיניי שלמרות שבצבא הם הכניסו לימונים לכל מאכל, (אף שהיה מספיק חמוץ להם גם בלעדיהם), באזרחות הוא כבר מוותר על הלימון ובמקומו רוצה תוספת סוכר...
ז´ אלול ה´תשע"ג  
גם אני אהבתי יותר את ההתחלה, אולי כי הסוף פתאומי ומהיר מידי מבחינת הבנת התהליך העובר על הדמות.
מצד שני כנראה מגבלת ה-48 השפיעה יותר על הסוף מאשר על ההתחלה.
ז´ אלול ה´תשע"ג  
תוך יממה חוזר סהר לאידאלים? אחרי השירות השוחק והמחספס, הוא אדם אחר באזרחות? התהליך הזה של ההתנערות לוקח זמן רב מאד...
י"ד אלול ה´תשע"ג  
כעת כבר אפשר לספר שאני כתבתי את זה.
צודקים שיצא לא משהו.
נסיתי להציג את הצד השני של הספור שהצגתי כאן: http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=62983#.UhO9qtLwmlU

חוסר האמינות מתהליך התשובה המהיר, אולי נובע מכך שהמסר שרציתי להעביר הוא לא מסר של תשובה. מבחינתי המסר הוא אחר: כאשר מישהו אחר לוקח אחריות על האדם, האדם מתנתק מאחריות. כאשר האחריות חוזרת אליו - הוא לוקח אותה.
אדם שעובד כדי לסמן וי היכן שצריך, הוי הופך למטרה מצד עצמה. כאשר הוא עובד כי הוא רוצה - הכל משתנה.
כמובן: יש גם יתרון גדול למסגרת, היא מחיבת, ומבטיחה לפחות שהאדם ימלא את תפקידו כמו שצריך. יש גם חסרון: הוא ימלא את תפקידו כמו שצריך ותו לא, כמו מכונה, בלי נשמה.
ובעיני המשחק בשם שחר דוקא מצא חן. אם כי אני לא אובייקטיבי. גליתי בו אוצר בלום גדול כמו בלון הליום, אבל סחטתי אותו עד תום, עד שנגמר כל מיץ-הלימונים.

וכל מי שהתיימר לנחש - האמנם ניחשתם נכונה? על סמך מה?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד