בנושא
בכרם
חדשות
 
לתחרות 48 שעות [18] / 48 שעות תשעג
בביכורים מאז ל´ אב ה´תשע"ג

זה היה יום שלישי, לא בטוח. כן, שלישי. בטח יום שלישי, באיזה עוד יום אפשר ללכת ככה בשוק בשעה כזה של יום בלי לדחוף. כולם רק דוחפים כאן כל הזמן, כאילו מוכרים בבאסטות משלמים למי שעומד אצלם בתור. כמו חיות פה, נו מה. זה חייב להיות שלישי, כי אתמול הייתי אצל רינה, ורינה זה תמיד יום שני. או שזה היה לפני יומיים? נו, בכל מקרה זה היה יום שלישי כשהלכתי לחפש מישהו שנו, איך אומרים, יש לו עוד הרבה זמן פה.

טוב זה לא בדיוק שיצאתי לחפש, נו מה, זה רק שממילא אני צריכה למלא את הבית לשבועיים האחרונים, שיהיה הכל גם לי גם לקתרינה שכאילו ממש מרגישה מה קורה ולא כל כך אוכלת הרבה בכלל בזמן אחרון. אבל בסדר, אם כבר אני פה עם הרבה אנשים אולי יהיה גם מישהו שייקח ממני את הפסנתר ומה עוד שנשאר כי באמת חבל. פסנתר טוב, לא סתם, שטיינמאייר. לא עושים כאלה כבר. אם יש משהו שקשה להיפרד זה ממנו, ומקתרינה כמובן. אבל איך שאהבתי לשמוע את הפטישים שלו נוחתים על המיתרים, אוי, זה משהו. בעיקר בנמוכים, איזה הד אז יש. פנטסטי. למרות שכל האיזור של האוקטבה הנמוכה קצת מתפורר, נו מה, אחרי כל השנים. בכל זאת עדיין פסנתר ברמה שכבר לא רואים כאלה. לא סתם.

כבר שכחתי מה אני מחפשת, רק עוברת כמו כל פעם שאני פה, נו מה, צריך גם משהו לאכול. אז אני קונה כמה גבינות במעדנייה איפה שרינה תמיד אומרת עם השקיות הורודות, אחר כך לוקחת את הדג ששמעון כבר הוריד לו את הקשקשים, שיהיה לקתרינה ולי, למה זה משהו ששתינו אוהבות מאוד. קתרינה בולעת אותו בשנייה, מזל שאני קודם שמה לעצמי בצלחת אחרת מה הייתי אוכלת, אוי קתרינושק'ה שלי. ואם כבר דג אז אני נזכרת גם שנגמרו לנו הלימונים, וקונה בפינה ליד התבלינים שלושה צהובים יפים יפים, שיספיקו לשבועיים לפחות. נשים על הדג עם קצת שום וטיפהל'ה מלח וזה בתנור פשוט, נו, מעדן. איך אני אומרת לקתרינה? ללקק אצבעות. כן גם עגבניות נקנה לנו, יש כמה במקרר אבל הן כבר לא נראות טוב, לא יחזיקו עוד הרבה.

אולי שמעון מהדגים ייקח את הפסנתר. אולי רעיון טוב. נכון לא כל כך צעיר כבר אבל לא הרבה אני מכירה פה. ועוד מישהו מנגן? מה פתאום, נו. בסוף אני גם לא שואלת אותו אפילו, כי הוא לא נראה כמו מישהו שגדל עם תרבות של מוסיקה גדולה בבית כמו אצלנו. לימונים קניתי כבר? כן הנה בשקית הכתומה. אולי איזה שוקולד לפני אני חוזרת הביתה? אני הרי יכולה הכל כבר, לא? יש עודף מעשרים אדון?

עד קומה רביעית עם כל זה, נו, זה לא איי איי איי, אבל מה יש לעשות. עולים. לפחות בחדר מדרגות יש איזה קור כזה אפילו בקיץ שהכי חם. מי כיבה אור עכשיו? זה חושך לגמרי כאן. אה, הנה המתג האדום של קומה שלוש, הנה, כאן זאת מדרגה, כאן זאת עוד מדרגה, והנה יד על המעקה ו

גברת? גברת? מי זה קורא אותי גברת? אוי כמה כואב הראש, והצד כואב. אוי. אני בחדר מדרגות, כן, אבל למה ככה על רצפה? הנה שוב פעם יש אור. איזה קומה זה בכלל? הנה כל הלימונים התגלגלו למטה, אני אקום ו... מה זה? יש יד על הכתף. יד של אישה, צעירה, אני יודעת כי זאת יד בלי שום קמטים בכלל, יד רזה רזה. ואני מסתכלת מעליי ורואה עיניים שחורות שמסתכלות ישר עליי. אל תקומי אני אביא לך אותם, שבי פה, היא אומרת לי והקול שלה דק וגבוה כאילו בלעה אוויר של נו, בלון הליום קוראים את זה. כמו של זמרת סופרן. בטח לא יודעת מה זה אבל קול בטח יש. הנה, היא אומרת ושמה את הלימונים בשקית. אצבעות דקות נורא יש לה, אבל חזקות גם. את בסדר? בדיוק יצאתי מהדירה וראיתי אותך ככה, כנראה נפלת במדרגות. כן כן כן, אני אומרת, הכל בסדר מתוקה הכל בסדר. הנה בואי, לאט לאט, היא אומרת ומושכת אותי. את גרה כאן? היא שואלת. כן, פה בקומה ארבע, אני אומרת, אנחנו כאן בקומה? אה, קומה שלוש היא אומרת ומחייכת, לוקחת את השקיות אליה ואני עולה איתה לאט, יד אחת על המעקה יד אחת ביד שלה.

המפתח אצלי או שהשארתי בארון חשמל אני לא זוכרת, הנה כן, בארון. כמו תמיד. אני מסובבת את המפתח פעמיים במנעול, תמיד פעמיים. איזו מתוקונת, היא אומרת כשקתרינק'ה שלי מתקרבת אלינו מהסלון עוד לפני שנכנסנו ואני שמחה שהיא אוהבת את קתרינה שלי ככה. זאת קתרינה. ואת איך קוראים לך, אני שואלת. והיא אומרת שחר. שחר, אני אומרת וחושבת לי איזה מין שם זה שחר. את רוצה אולי לשתות משהו, אני שואלת ומנסה מהר מהר לארגן את הדברים שקניתי במטבח כדי להיראות שוב חזקה ולא נופלת במדרגות בכלל. כן, בטח, מים תודה, היא אומרת וקצת היא לא נעים לה אולי בגלל שבית שלי מוזר לה עם כל החרסינות והתמונות בסלון. היא שותה מהמים ואני שותה גם ורואה איך היא מתחילה לשחק עם השעון וקצת להסתכל בצדדים אז אני מחכה. ובאמת אז היא אומרת, האמת שאני צריכה ללכת, כשראיתי אותך במדרגות הייתי בדיוק בדרך לשיעור פסנתר ואני לא רוצה להפסיד אותו אז אני... אם את מרגישה טוב כמובן. את אמרת פסנתר? אני שואלת ומשהו בקול שלי נשמע לי חדש ולא מוכר, כמו להקשיב לעצמי בהקלטה או בטלפון, שיעור פסנתר? והיא אומרת כן. כמה זמן את לומדת כבר, אני שואלת כמו ששואלים בבאסטה בשוק כמה עולה. מאז השיחרור, היא אומרת ומסתכלת בתיקרה. זה יוצא אממ משהו כמו חצי שנה? אולי יותר קרוב לשנה כבר. כן, נאמר שנה. את יכולה לנגן לי, אני שואלת ישר. מה? אני? אני לא כל כך טובה, תראי אני רק... זה בסדר, אני אומרת לה, אני רוצה לשמוע אותך.

רואים שהיא עוד לא לגמרי בעולם של המוסיקה הגדולה כבר מאיך שהיא מתיישבת, הרגליים לא נדחפות ישר לפדאלים, אבל זה בסדר. שבי שבי, אני אומרת. הוא מהמם, הפסנתר שלך, היא מעבירה יד על הקלידים הישנים. מה תרצי שאנגן לך, היא שואלת, ומייד מוסיפה: אני לא יודעת הרבה בכלל. כל דבר, אני אומרת, נו, מה שלמדת עם המורה שלך. טוב, היא אומרת ומושיטה כבר את הידיים לקלידים לפוזיציה הראשונה. רגע רגע, אני אומרת, ועוצרת אותה בנגיעה על הכתף והיא קצת נבהלת. מה את הולכת לנגן, אני שואלת בקול רך כמו שאמא שלי הייתה שואלת איפה אני. היא חושבת רגע וקצת מסתכלת לעצמה על האצבעות. אני לומדת עכשיו את הרקוויאם של מוצרט, היא אומרת ואני קצת רועדת ונהיית שקטה ואז אומרת, יופי. יופי. הנה, תנגני.

היא לא בדיוק בקצב, זה נכון, לא למדה מגיל חמש כמוני, אבל רואים שהיא מרגישה את הפסנתר שלי. שטיינמאייר, לא סתם, כן. יודעת להוציא ממנו את הנמוכים כמו שאני אוהבת, לפעמים קצת מחליקה איפה שקלידים משופשפים, גם לי קורה, נו מה. ואחרי שהיא מסיימת יש הרבה שקט, ממש שותקת וגם אני, כאילו דיברנו שעתיים שלמות, והצלילים האחרונים עוד מהדהדים בסלון. אני מדברת עכשיו, קצת לא מרגישה טוב בראש, אולי עוד מהחדר מדרגות שם בחושך. את יודעת מה זה רקוויאם, אני שואלת אותה. היא מהנהנת ככה עם הראש מצד לצד כדי להגיד לא ונראה שהיא כמו מצטערת שלא יודעת מה מנגנת בכלל. רקוויאם זו תפילת אשכבה אני אומרת, ושוב לא מרגישה כל כך ראש שלי אולי עוד מהחדר מדרגות שם בחושך.





© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48 שעות תשעג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
נוגה במידה נכונה
ב´ אלול ה´תשע"ג  
ב´ אלול ה´תשע"ג  
אאוצ'.
החיפוש אחרי בעלים לפסנתר-יורשים ראויים.
והרקויאם בסוף.

קשה אבל טוב!
עז
ב´ אלול ה´תשע"ג  
אהבתי את הסיפור באופן כללי... לכתוב במבטא זה מאוד קשה. אגב, נו מה זה באמת אחד הביטויים הכי רוסיים שאני מכירה:)
בצבא עבדתי עם עולות חדשות בהוראת עברית, ורובן באו מבריה"מ לשעבר- רוסיה אוקראינה מולדובה בלרוס קזחסטן אוזבקיסטן וכולי. אני מקווה שאני לא נשמעת יותר מדי פטרונית כשאני אומרת את זה, אבל יש הרגשה שהכתיבה מבוססת יותר על סטראוטיפים מאשר על הכרות אישית... הרבה מאוד מהמילים שכתבת אין כמעט סיכוי שעולה חדשה תכיר אותן (כמו מעקה, להפסיד, מושיטה... בטח שלא מיתרים ואשכבה). וזה שהיא מנגנת מוצרט בפסנתר... אם כבר אז משה פרץ (לא הייתה לי חיילת אחת שלא שמעה מזרחית) ויש עוד כמה וכמה נקודות אבל אני לא רוצה להיות קטנונית.
אני לא באה לבקר את הסיפור עצמו, אלא שהאמינות של הדמויות צורמת לי. גם אני כותבת לא פעם על נושאים שאני לא מכירה מספיק מקרוב.. פשוט הסיפור הזה של עולים חדשים (בעיקר מחבר העמים) מאוד קרוב אלי ואני מעורבת בו, ולא יכולתי שלא להגיב...
אני מקווה שזה בסדר שכתבתי את זה
ב´ אלול ה´תשע"ג  
זו בכלל לא הדמות כאן. זו לא עולה חדשה וצעירה. זו אשה מבוגרת, כן רוסיה, אולי, ואולי ממוצא שונה קצת אבל ברוח. אשה שכבר נמצאת בארץ הרבה שנים ולכן כן תכיר מילים כמו מעקה, להפסיד, מושיטה, ואולי אפילו אלו שהזכרת- מילים של אולפן, פעם היה את הקטע הזה (אולי גם היום, אני לא יודעת) שבאולפן מלמדים שפה גבוהה ולא שפת יומיום והיו לועגים על זה לעולים חדשים.
ובוודאי שחס ושלום לנגן משה פרץ. רק מוזיקה קלאסית, כמו שלימדו בבית הספר ברוסיה מגיל חמש.

והסיפור מצוין.
ב´ אלול ה´תשע"ג  
יש לי מה לענות לך אבל אני לא רוצה להיות טרחנית... אם מעניין אותך את מוזמנת למסר"ש
לא הייתי כותבת את מה שכתבתי אם הנושא לא היה בנפשי
ה´ אלול ה´תשע"ג  
נהניתי לקרוא. חיבבתי את הדמויות וגורלן נגע אל ליבי. כבר בהתחלה תהיתי האם היא תמיד קונה לשבועיים או שיודעת שהסוף קרב? אחרת מדובר על השבועיים האחרונים (!), ומהו הדבר הצפוי לקרות שגם קתרינה מרגישה בחושים החתוליים שלה, וכמובן - החיפוש אחר היורש לפסנתר היוקרתי שלה. מוצלח מאוד הסיום עם הבחירה של החיילת המשוחררת לנגן את הרקוויאם.

גם אני הייתי מורה באולפן ולי לא הפריעה השפה של הגיבורה, להיפך - היא נראתה לי אמינה.
לטעמי זה אחד הסיפורים היותר מוצלחים בפרוייקט!
ה´ אלול ה´תשע"ג  
תיקון לתגובתי הקודמת: "אחרת למה מדובר"...
ו´ אלול ה´תשע"ג  
עצוב עצוב, אבל איכשהו, זאת מרגישה פרידה ענוגה כזאת. עם המשכיות נכונה.

סיפור יפיפה.
ז´ אלול ה´תשע"ג  
מפגש מענין בין קצוות בחברה.

פרוזה והיכרות עם פסנתר מעלה שתי חשודות אפשריות.
ט"ו אלול ה´תשע"ג  
ענוג, רך, כתוב היטב, דמויות מצוינות.
אהבתי.
י"ט אלול ה´תשע"ג  
יכולתי לשמוע אותה נאנחת, להריח את ריח הבית. כתיבה איכותית, סיום נוגה ועדין.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד